ספר משלה: מגילת רות או מגילת נעמי?

חגיגות שבועות גורמות לי לתהות על פמיניזם בתנ"ך. בחג שבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. פעמים רבות אני תוהה מדוע שמה הוא מגילת רות? הרי הגיבורה האמיתית של המגילה היא נעמי: אישה שמזיזה הרים ומשנה מציאות.

המגילה לא מספרת לנו איך נעמי הפכה לכזאת אישה מרשימה. אבל, בפרק א׳ נרמז לנו שלא תמיד הייתה כזו. כשנעמי חוזרת עם רות ממואב לבית לחם, היא מעידה על עצמה שהיא כבר אישה אחרת:

״וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי .  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד״ (פסוק 20).

כפי שמתבקש משמה, נעמי הייתה פעם אישה נעימה. אבל זה היה אז, כשהחיים היו טובים. היא הייתה נשואה, אולי באושר, והיו לה שני בנים. ואז בעלה נפטר, ואחר כך גם שני בניה מתו צעירים והשאירו אחריהן שתי אלמנות.

לעיתים החיים, הגיל והנסיבות מכריחות אותך להיות אמיצה. לדעתי, במקרה של נעמי, התפנית קרתה כבר כשהפכה לאלמנה. אלמנות היא אחד הנושאים המרכזיים של מגילת רות. יש בה שלוש אלמנות, אחת מבוגרת ושתיים צעירות. כולן חזקות ואמיצות, אבל נעמי היא המנהיגה.

היותן אלמנות מכריח אותן לקבל זהות שמציבה אותן בתפקיד חברתי מוחלש. בתנ"ך אלמנות ויתומים נחשבים לפלח האוכלוסייה הפגיע ביותר בחברה היהודית והקהילה מחויבת לדאוג להם:

 ״ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן" (דברים 27, פסוק 19)

כשהמגילה עוקבת אחרי סיפור האלמנות, היא בעצם שואלת כיצד נשים שחוו אובדן, ונמצאות במשבר זהות ובקושי כלכלי, מצליחות להתמודד עם חוסר ודאות והעדר בטחון קיומי, על מנת לדאוג לעצמן לחיים מיטיבים.

מאלמנות בודדות ליחידה תומכת אחת

כבר מתחילת המגילה נעמי לוקחת את הפיקוד. עם נישואיה עברה מארץ מולדתה למואב, אבל לאחר התאלמנותה מחליטה לחזור הביתה לבית לחם.

קשה להן להיפרד, ונראה מהטקסט שנעמי וכלותיה אהבו אחת את השנייה. בפרק א׳ נעמי קוראת להן מספר פעמים  ״בנותיי״ נושקת להן והן בוכות מרה בזמן הפרידה.

נעמי מציעה לשתי כלותיה המואביות להשאר במולדתן. עורפה, אחת מהכלות, מקבלת את הצעתה של נעמי, נושקת לה שוב, ומחליטה להישאר במואב. יש לתאר שזאת הייתה בחירה לא פשוטה כלל. היא אלמנה שנשארת בודדה ותצטרך לבנות את חייה החדשים לבד, ללא התמיכה של רות ונעמי, הנשים עימן חיה בתקופת נישואיה.

רות מחליטה להישאר עם נעמי, ונוצרת יחידה של שתי אלמנות, שנותנות כוח אחת לשנייה. ואולי על מנת להגן על היחידה הזו נעמי ורות חוזרות לישראל. כשהן מגיעות לשם, נעמי אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חלשה. עליה לדאוג לרות, כלתה הצעירה.

כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי להשיא את רות כלתה לבועז, קרוב משפחה של בעלה המנוח של נעמי, אלימלך.

רות משתמשת בכל האמצעים כדי לשרוד

בשנים האחרונות שמתי לב שככל שהמודעות הפמיניסטית שלי גברה, יחסי לחג ולמגילה הפך לאמביוולנטי. וזה מתחיל בפרק ג׳, בו מפורטת התכנית של נעמי. כפמיניסטית קשה לקרוא אותה מבלי לחוש, לכל הפחות, אי נוחות רבה.

א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:  בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ.  ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים–הַלָּיְלָה.  ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ–וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.  ה וַתֹּאמֶר, אֵלֶיהָ:  כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה  (פסוקים א'-ה')

אם אנחנו קוראות את הטקסט בעיניים עכשוויות אנחנו מגיעות למסקנה העצובה שלמען המטרה הכלכלית והמשפחתית נעמי מסרסרת את רות: היא מבקשת ממנה להתבשם ולהתלבש, להגיש את עצמה לבועז.

רות, שיודעת כנראה שזאת הדרך היחידה לבצע את התכנית, נעתרת. היא תעשה כל מה שנעמי אומרת לה.

הדרך בה נקטה נעמי כדי להשיא את רות, ושיתוף הפעולה של רות, מעציבות אותי. במיוחד כיוון שאני לא יכולה לומר שבתקופה ההיא הכל היה אחרת. גם היום, בחברה פטריארכלית כמו שלנו, נשים נאלצות לפעמים  להשתמש בכל המשאבים והאפשרויות שברשותן  כדי לשרוד.

נעמי משנה מציאות חסרת תקווה

אבל זה לא כל הסיפור. עוד משהו שאני רואה בעיניים פמיניסטיות הוא שמגילת רות היא סיפור הצלחה של נשים מוחלשות בחברה פטריארכלית. נעמי ורות שתיהן אלמנות חסרות כל מגיעות לישראל, יוצאות ממעגל העוני, והופכות להיות  ״מסודרות כלכלית״.

יותר מזה, הן משדרגות את מעמדן החברתי על ידי נישואיה של רות לבועז. המשמעות היא גם שלמשפחתה של נעמי ושל בעלה המנוח יהיה דור המשך (פרק ד׳, פסוק יג). הסיפור מסתיים בסוג של ניצחון אישי ולאומי: האיחוד של רות ובועז מוביל, שלושה דורות מאוחר יותר, להולדתו של המלך דוד.

אני  מעריצה את האומץ, היוזמה והיצירתיות של נעמי. כאלמנה ואישה מבוגרת  בעצמי  אני יודעת עד כמה קשה למצוא בתוכך את הכוח להתגבר על האובדן ולהמשיך בחיים לבד. נעמי לא סתם המשיכה בחיים, היו לה תעצומות נפש שאפשרו לה לשנות מציאות חסרת תקווה, ולייצר לה ולמשפחתה עתיד. ניתן, למעשה, לראות גם את פעולותיה כביטוי של פמיניזם בתנ"ך שלנו.

ולעניין השם: אחרי הרבה מחשבה  נראה לי נכון ומכבד לקרוא לספר ״מגילת רות״. אמנם נעמי היא המנהיגה שמחליטה על כל המהלכים מאחורי הקלעים. אבל רות היא זאת שנמצאת בחזית, והיא זאת שמשלמת את המחיר של השגת המטרה המשותפת. ועל כך בהחלט מגיע לה ספר משלה.

לכתבות נוספות על פמיניזם בתנ"ך לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Jake Thacker מאתר Unsplash