רזה או שמנה אנחנו בובות ברבי של התרבות, כמו בתמונה

רזה או שמנה: למה שתקתי כשהמנתח "החמיא" לי על הגוף שלי?

רזה או שמנה, או כל מה שבאמצע: רובנו מקבלות את ההרגשה שאנחנו לא בסדר. מאיפה מגיעה התחושה הזו, מי מרוויח מזה ואיך זה משפיע על הקול, הנוכחות והמרחב של נשים בעולם?
Reading Time: 3 minutes

מאת: אילה דקל

לפני חודש עברתי ניתוח. רק עכשיו כשאני מרגישה טוב יותר אני יכולה לחזור לרגעים שמיד אחרי הניתוח ולומר מה הפריע לי. כשהכירורג הגיע הוא התחיל "זה היה ניתוח מאד מיוחד ורציתי לשאול אותך, את אולי ספורטאית?" הסתכלתי עליו עם סימן שאלה גדול מרוח על הפנים אבל הוא המשיך. "פשוט מעולם לא ניתחתי בטן כזו רזה, היה ממש תענוג לראות את כל האיברים הפנימיים ללא שומן, את ממש קטנה".

אני מודה שלא ידעתי מה לומר. אני ויונתן החלפנו מבטים מבודחים. ורק אז הוא עבר לדבר על מה שחשוב באמת ולהסביר לי מה היה בניתוח. אבל המילים שלו עוד מהדהדות בי חודש אחרי. האם גם לגבר הוא היה מדבר כך? ומה היה אומר לאישה שמנה? ולמה בכלל הוא מדבר איתי על מבנה הגוף שלי לפני שהוא מספר לי על מהלך הניתוח?

אני מודה, חששתי לכתוב את המילים האלה. אני הרי רזה, ואולי יתחילו לומר, הוא רק נתן לך מחמאה, או תשמחי שאת רזה ואיזה רופא חמוד. אבל אני מבקשת להסתובב בעולם כאישה בלי שיבדקו כל הזמן איך אני נראית ואם אני רזה או שמנה. בטח לא אחרי ניתוח.

מי מרוויח באמת מהדיאטה שלי? (רמז: זו לא אני)

מה בכלל עומד מאחורי הדיון על המראה החיצוני הנשי שאלתי את עצמי. פעם הרי העדיפו נשים שמנות, אולי פשוט כי סיכויי ההישרדות שלהן היו גבוהים יותר. להיות שמנה בעולם הקדום הייתה עדות לכך שיש מספיק אוכל, שהאישה עשירה יותר ולא רעבה ללחם. בהמשך, חנטו את הנשים במחוכים כדי להתאים את גופן לדימוי החברתי המתבקש, להכניס אותם לשמלות שיהיו דומות לבובות בחלון ראווה.

¿Cómo es una mujer hermosa?

¿Cómo es una mujer hermosa?Esa definición ha cambiado mucho a lo largo de los siglos. http://cnn.it/2DaMiSF

Posted by CNN en Español on Friday, March 9, 2018

היום אין צורך בחלונות ראווה, דימוי הגוף נמצא בכל מקום. מספיק לפתוח את גוגל ומיד קופץ לי דיון על הסוודר שלבשה קייט מידלטון וכמה היא היתה רזה אחרי הלידה, או על כוכבת ריאלטי שירדה 20 קילו. הדרישה לרזון נוכחת בכל מקום. ואולי יש בדרישה הזו לרזון רצון להקטין אותנו, להמעיט את מקומנו, שלא נתפוס כל כך הרבה מרחב כנשים. דווקא היום, כשנשים נמצאות בכל מקום, משטור הגוף הופך לדורסני עוד יותר ומאיים למחוק את מי שלא תקפיד עליו.

בנוסף לכך, גם כשאת רזה יש עלייך ביקורת, שאת רזה יותר מידי, שאת לא אוכלת. נראה שאי אפשר לנצח במרוץ הזה. יש לי הרגשה שלא משנה אם אני רזה או שמנה, המראה החיצוני שלנו תמיד עומד למשפט ציבורי.

נעמי וולף כותבת שמיתוס היופי מתפקד בעיקר ככלי לדיכוי נשים. לטענתה, כל הנשים (גם רזות!) חוות את אי התאמתן למודל. את עודפיו ואת חוסריו של גופן הממשי והן מפנימות את אי ההתאמה הזו כנחיתות וכהצדקה לדחיקתן לשוליים. וגם, מוסיפה וולף, כשאנחנו עסוקות כל כך באיך שאנחנו נראות, אנחנו מתעלות משאבים ומאמצים לעמוד בסטנדרטים של אידיאל היופי. וזאת כמובן על חשבון הפניית האנרגיות שלנו למקומות אחרים וחשובים בהרבה.

תהיי יפה ותשתקי: גרסת הבמאי  

בין להרגיש שאנחנו נכשלות ולא יפות מספיק, ובין השקעת המשאבים בניסיון להתאים עצמנו לאידיאל היופי, אנחנו מעזות פחות להביא את עצמנו לידי ביטוי. לשים את עצמנו במרכז הבמה כשכל הזרקורים מופנים אלינו.

אם נחזור, לדוגמא, לשיחה שלי עם הרופא לאחר הניתוח,  בחודש האחרון עברו לי בראש המון מחשבות ומילים שהייתי צריכה לומר שם, ברגע הזה. הייתי יכולה לשאול את הרופא מיליון שאלות ואני לא אישה ששותקת בדרך כלל. אבל ברגע שהוא דיבר על הגוף שלי משהו בי השתתק. וזה לא משנה שהוא היה נחמד או ניסה להחמיא, פתאום הייתי מאד ערה לכך שהוא ראה אותי ערומה בניתוח.

כשהוא דיבר על הגוף שלי, שהיה חשוף בפניו בניתוח, ולא בצורה רפואית אלא בצורה גברית חברתית: זהו. לא הצלחתי להוציא הגה מפי. דיכוי הגוף מתבטא גם בדיכוי הקול, בדיכוי היכולת לקחת מקום במשרד של רופא או מורה, או בוס. זה דיכוי היכולת לתפוס מקום במרחב, ובדיכוי היכולת להשקיע את המשאבים שלנו בלומר "האמירות שלך הן תוצר של מערכת דכאנית, ואני לא נותנת לזה יד יותר". התגובה של רובנו היא לשתוק במצבים כאלו. יש לשתיקה הזו הרבה גורמים, אותו "מיתוס היופי", כפי שוולף הגדירה אותו, הוא אחד מהאחראים לה.

רזה או שמנה, "לא מספיקה" או "יותר מדי": לאן יילך הנוער?

אני מלמדת מגדר במכינה קדם צבאית של בינ"ה התנועה ליהדות חברתית. כל שנה בשיעור הראשון אני מבקשת מהתלמידים והתלמידות לומר את תכונותיה של האישה האידיאלית כפי שלדעתם החברה רוצה שיהיו, לתאר בפשטות את מה שהם שומעים מהעולם.

וכל שנה מחדש עולה הביטוי – "לא יותר מידי". שתהיה חכמה, אבל לא מידי. דומיננטית, אבל לא יותר מידי. שתרוויח כסף, אבל כמובן, לא יותר מידי. "לא יותר מידי" זה משפט המפתח.

תצמצמו את עצמכם אומר לנו אידאל היופי. תשאירו לנו כגברים מקום למלא את החלל שאתן מפנות. ואני מבקשת לומר הפוך. תהיו אתן עצמכן, תקשיבו למה שטוב לכן ולגוף שלכן ותביאו את עצמכן לידי ביטוי. והלוואי שבפעם הבאה שמישהו ידבר אלי רק דרך הגוף שלי אני אהיה פחות מטושטשת מההרדמה ואצליח לענות לו בהתאם.

"הֲיִי לְבַד, הֲיִי בְּיַחַד,

תָּמִיד אַתְּ עִם עַצְמֵךְ,

זִכְרִי שֶׁאֵין מָה לְהַפְסִיד:

קוֹלֵךְ הוּא מְקוֹמֵךְ"

מיה טבת דיין, מתוך "והגדת לבתך"

לכתבות נוספות על מיתוס היופי לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: flicker

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »