על אמונה ושינוי חברתי

ד"ר תניא ציון-וולדקס

"הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" (משנה אבות ב טז) 

מה הביא אותי – דתיה, סטרייטית, אמא לארבעה, תושבת הנגב – לצעוד יחד עם ילדיי חובשי הכיפה במצעד הגאווה בבאר שבע? שני רבנים מזוקנים, לב שבור אחד, ותקווה בת מעל עשרים שנה.

עבורי, "חודש הגאווה" מזמן מעט שמחה ורוחב לב כי זו הזדמנות לתפוס קצת פרספקטיבה ותקווה.

נכון, זו תקופה מורכבת. לערוך מצעדים בעידן בן גביר –  במיוחד בירושלים עיר הולדתי, או במצפה רמון תחת משטר הגרעינים התורניים, זה מפחיד. זה עידן של שרים שמתגאים להיקרא הומופובים, של פגיעה בחייהן.ם של טרנסים.ות ולהט"ב פלסטינים בישראל, ושל יוזמות להכשיר עינויים במעטה של "טיפולי המרה". כל הסכנות הללו מטרידות אותי מאד כל השנה. אבל בחודש יוני, אני דווקא נזכרת שדברים יכולים להשתנות לטובה, אפילו בזמן יחסית קצר (בראייה היסטורית), ושלכולנו יש תפקיד חיוני לשחק בסיפור הזה – גם מי שנאלצים להיאבק וגם מי שבוחרים בכך – מי שלומדים להפוך שותפים למאבק ופועלים מתוך סולידריות. כמוני.

כשהייתי בת 21 (גילוי נאות: לפני כמעט רבע מאה), חייתי שנה בניו-יורק. במקום טיול אחרי צבא, ההרפתקה שבחרתי בה הייתה לחיות לבד בעיר הגדולה. הייתה שנה סוערת, מרגשת, מכוננת. למדתי המון דברים חדשים ורכשתי מגוון חברים. בין היתר פיתחתי קשרים אמיצים עם כמה ממובילי הקהילה הלהט"בית היהודית-דתית בניו-יורק, שרובה חיה עדיין במחתרת, כולל הרב סטיב גרינברג, מי שהתהדר בתואר ה"רב האורתודוקסי הגיי הראשון" (שמאז זכה להתחתן, ואף לחגוג בת מצווה לבתו).

השנה הזו הייתה משמעותית גם משום זכיתי לאהבה גדולה, ראשונה, אמיתית כזו. קראו לו אלי (שם בדוי), סטודנט יהודי-אמריקאי, בן להורים ישראלים שגדל במשפחה מזרחית מסורתית. כשחגגנו יחד שנה, אלי הפקיד בידי סוד – הוא הצהיר שאוהב אותי מאד אבל גם נמשך לגברים. למעשה, כל חייו הסתיר גם מעצמו את העובדה הזו, מחשש שאבא שלו, וכל סביבתו הדתית, לא יקבלו אותו. חבר שלי יצא מהארון, והלב שלי נשבר. 

כדי לצמוח משברון הלב והטלטלה האמונית, חברתי לרב סטיב והובלנו יחד פרויקט ארצי שנועד לשנות מהיסוד את השיח על להט"בים בקהילה הדתית בישראל. נעזרנו בסרט התיעודי עטור הפרסים "לפניך ברעדה" של הבמאי סנדי שמחה דובובסקי, שהביא לראשונה עדויות מקור של הומואים ולסביות דתיים וחרדיים מהארץ ומהעולם. תוך שנה צפו בסרט למעלה מאלפיים א.נשי מקצוע בתחום החינוך והטיפול, כאשר כל הקרנה לוותה בשיחת עומק בהנחיה מקצועית. בהמשך השנה הוקרן הסרט גם לציבור הרחב בפסטיבל הסרטים בירושלים ובטלוויזיה בקשת. השתיקה המוחלטת הפכה לרעש גדול ויצרה רעד תת- קרקעי עמוק ונרחב.

איך? התמקדנו ברבנים, ביועצות חינוכיות, בראשי ישיבות ואולפנות, ובמנהיגי קהילות כי הבנו שהם שומרי הסף והאמנו שהאחריות להעיז להקשיב ולייצר שינוי – לעבור ממדיניות של הדחקה ודיכוי להכרה והכלה – מוטלת על המבוגרים, לא על בני הנוער הדתיים שבמצוקה, שמתלבטים בין אובדן אמונה, אובדן קהילה, או אובדן חיים. לרוב עבדנו באופן שקט ומחתרתי – הקרנו את הסרט תחת מעטה חשאיות כבד בסלון ביתי או בחדר מורים. אבל לאורך השנה היוזמה התגלגלה וארגנו אפילו כמה כנסים מחוזיים מטעם משרד החינוך הממלכתי-דתי שעסקו ישירות ובאופן פתוח יחסית בנושא (קשה להאמין שדבר כזה היה עובר היום, ואם היה מתקיים ודאי היה מעביר מסר אחר לגמרי). חשוב להדגיש שהמטרה המוצהרת לא הייתה לגרום לשינוי הלכתי, אלא לשבור את הטאבו. רצינו לערער על ההנחה הרווחת שלא רק שאי אפשר להיות גם גיי וגם דתי, אלא שאין דבר כזה, הם פשוט לא קיימים. המטרה הייתה פתיחת הלב ויצירת אמפתיה, הכרה במציאות ובאתגר החברתי, החינוכי והרוחני שהיא מציבה לחברה הדתית כולה.

זכורה לי במיוחד שיחה בין שני רבנים מזוקנים: האחד הצהיר שזה מאד עצוב אבל האיסור ההלכתי על "משכב זכר" מוחלט וברור: "אין מה לעשות". חברו הביט בו בהשתאות, ואמר שגם הוא יכול לתת את אותו נאום, להסביר את פלפולי האיסור, אבל כל שנה הוא נדרש לתת מענה לבחורים הצעירים והמיואשים שדופקים על דלתו בבושת פנים (ורמז: ולא על דלתך, חברי המלומד). התלמידים סיפרו לו על החשש הקיומי שאלוהים יעניש אותם וגרמו לרב לחשוש לחייהם. השיחה הזו, בין שני חברים, רבנים בכירים באותה ישיבה, לא התקיימה עד אז מעולם. הם חיו במציאות מקבילה והטאבו נשבר לראשונה בזכות ההזמנה שלנו לשיחה.

גילינו גם המון הומופוביה בעולם החילוני, כמו סיפור של פסיכולוג אחד על אבא קיבוצניק חילוני "מלח הארץ" שאמר בטיפול שחבל שבנו יצא מהארון ולא מת במלחמה, לפחות זה היה מביא לו כבוד. גם היום כשאני נזכרת בסיפור הזה קשה לי לנשום. אבל עוצמת ההתנגדות בעולם הדתי היתה קשה מנשוא – הרי ההומופוביה מוכתבת לכאורה על ידי האל ומעוגנת בכתובים! הסירוב להציע אפשרויות קיום בתוך המשפחות והקהילות הדתיות היה מוחלט, והציווי לבחור בין חלקים כל כך מרכזיים בזהות – בין מיניות, זוגיות, ילדים, אהבה, ובין אלוהים, קהילה, מסורת, אורח חיים אמוני הלכתי היה נוקשה.

הפרויקט המיוחד הזה נמשך בסך הכל שנה. בסופה הרגשנו ששינינו עולמות, הוכחנו שאפשר. אבל האמת היא שכיום, שני עשורים מאוחר יותר, מעטים זוכרים את קיומו של הפרויקט ואת התפקיד המכריע ששיחק הסרט ברגע ההיסטורי הזה בישראל. אז למה חודש יוני ממלא אותי תקווה? כי תראו כמה מהר ועמוק יחסית העולם משתנה: כיום יש ארגונים להט"בים דתיים מפוארים (כמו בת קול וחברותא), יש רבנים ונשות הלכה אמיצים שעומדים באופן פומבי לצידם, יש משפחות גאות וקהילה דתית גאה שחוגגת ונלחמת יחד ועושה עבודה חינוכית חשובה, ויותר ויותר קהילות דתיות שמכילות בתוכן – בצורה מפורשת או שקטה – א.נשים ומשפחות גאות. זה לא קרה ברגע, וזה לא סוף הסיפור. אבל יצרנו סדקים, הזמנו לשיחה, דרשנו את פתיחת הלב. השינוי הזה התרחש בזכות סולידריות של א.נשים מכל קצוות הקשת היהודית והדתית ומכל המנעד של הזהויות המיניות והמגדריות.

אז מה אני מספרת בימים אלה לילדים שלי? בימים של אובדן דרך, אובדן ערכים, קיטוב ואלימות ונטיה לחרדה וייאוש? שגם אני, בגיל עשרים וקצת, הצטרפתי למאבק שהיה נראה אז חסר סיכוי. פתחנו שיחה על אף השתקה מחרישת אוזניים שלא משאירה מקום לנשום. והנה, השינוי אפשרי, הוא מתרחש, מלמטה, ביוזמות פרטיות ובהתארגנויות קולקטיביות, בבריתות אמיצות שנרקמות בינינו, אזרחיות פשוטות.

אז בזכות שני רבנים ולב שבור שהתאחה והתרחב יצאתי בהתרגשות לצעוד בחמישי ברחובות באר שבע. יחד איתנו צעדו משפחות רבות מהקהילה הדתית הפמיניסטית שלי, בהם גם חברות.ים מקהילת הלהט"ב. צעדנו עם שלטים שמזכירים שהתורה מצווה אותנו "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך", ונצהיר שהקהילה הדתית שלנו היא בית לכולן.ם.

התקווה היהודית שאני נאחזת בה בימים קשים וסוערים אלו, היא שהכח לתקן נתון בידינו, כולנו: לא עלינו המלאכה לגמור – נכון, אנחנו לא יכולים לפתור הכל ומיד – אבל אין לנו רשות להיבטל ממנה – האחריות מוטלת עלינו להמשיך לנסות, להתחבר לאחרים.ות, להאמין ולהוכיח שאפשר אחרת. לא להסכים לרגע לאובדן התקווה. על זה אני גאה.

ד"ר תניא ציון וולדקס היא חוקרת ומרצה למגדר, דת ושינוי חברתי בב"ס לחינוך ע"ש פוקס באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת הלימודים הקרובה תעמוד בראש מסלול חדש ללימודי מגדר וחינוך יהודי, במסגרת תואר שני בחינוך יהודי של מרכז מלטון באוניברסיטה העברית. פמיניסטית דתיה, אם לארבעה, תושבת באר שבע. 

תמונה ראשית: מצעד הגאווה בבאר שבע 2022, צילום: הדס שורר