לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: אירית ירון דקר

בואו נדבר על מיתוס. בואו נשבור מיתוס, בואו ננתץ אותו לחתיכות קטנות שהן בעצם אבק.

אחד הביטויים השנואים עליי בנוגע לנשים אחרי לידה הוא "חזרה לעצמה". וואו, איך היא חזרה לעצמה, החזירה לעצמה את הגוף, היא גם אמא אבל "עדיין" אישה.  יש מיתוס כזה, שאישה צריכה "לחזור לעצמה" אחרי הלידה. קודם כל, בלי קשר למשקל, אישה אף פעם לא "תחזור לעצמה" אוקיי? הלידה עצמה, הלידה מחדש כאמא, זה משנה הכל, לטוב בעיקר ולפעמים גם לקצת פחות נח. כן. החברה מהללת ומשבחת נשים שחזרו למשקלן שלפני ההריון, ואם היא רזה עוד יותר מאז זה בכלל נס. נס! איזו אישה, אפילו שהיא אמא. למה זה כל כך חשוב לכם? למה לא נפעמים ככה מנשים שמצליחות להתאפס על עצמן אחרי הלידה, להתמודד עם המציאות החדשה, לחזור לעבודה אחרי פאקינג 3 חודשים ולתפקד ממש ממש סבבה?

זה לא פוסט נגד נשים רזות, שיוצאות מבית החולים עם סקיני (זה לא, בחיי, אבל רבאק, איך? איך?!), זה פוסט נגד הילולת הרזון והדחיקה החברתית "לחזור" לעצמך, פיזית, נפשית, זה פוסט נגד פרסומת שראיתי עכשיו ומצהירה שאפשר להיות גם אמא וגם אישה! היייייי, לא נדהמתי ככה מאז המצאת הגלגל. ובגלגל אני מתכוונת לצמיגון שנשאר לי על המתניים מאז הלידה ולא ירפה כנראה בחיים.
אני אירית, אישה ואמא, והפוך ועוד המון דברים.

תגובות

תגובה אחת

  1. כתבת מדויק! מפריע שכולם כל הזמן מתפעלים ומעירים בקול רם על המשקל של אישה בכל שלבי חייה כאילו זה משהו ציבורי, ובייחוד אחרי לידה כאילו היא עשתה משהו רע שיש להתנער ממנו. במקום להעריך אותה. ויותר מזה, הצביעות באמירה – מצד אחד מהללים את אלו שחוזרות למשקל שלפני הלידה מצד שני אם הן מעזות לעשות כן מצקצקים כלפיהן כאילו הן עסוקות בעצמן במקום האמהות. בקיצור, אי אפשר לנצח! ולמה אף אחד לא מעיר על הכרס של האבא, אפילו לא ברמיזה? למה הגוף שלי הוא ציבורי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.