בידוד ללא בדידות: הדרך הפמיניסטית להתמודד עם הקורונה

מאת: עפרה גזית

פמיניזם הוא צדק חברתי. זאת אולי נשמעת כמו עמדה די בסיסית ופשטנית לאחוז בה, אבל מיד אסביר למה הכוונה ולמה יש במשוואה הזאת פוטנציאלי לשינוי עמוק.

כבר חמש שנים וחצי שאני חברה בקהילת הצדק החברתי-רחובות ושותפה בהובלתה. קהילת הצדק החברתי שצמחה באופן ספונטני מתוך המחאה החברתית ב2011, מורכבת מנשים ואנשים מכל קשת הגילים, המגזרים, המגדרים והעמדות הפוליטיות בעיר רחובות.

עם פירוק מאהל המחאה (שהיה הרביעי בגודלו בארץ), אי אז לפני כמעט תשע שנים, התאספה חבורה של כמה עשרות אנשים ונשים שונים ומגוונות שהרגישו שהן לא מיצו: שבעצם צדק חברתי אי אפשר למצות בקיץ אחד באוהל, שהשתנה משהו יסודי באיך שהם והן הבינו את המציאות, את המדיניות החברתית-כלכלית ואת הפוליטיקה.

צדק חברתי שהתחיל ממחאת האוהלים והגיע עד משבר הקורונה

אז איך עושות צדק חברתי? ולמה לא פשטני להגיד שצדק חברתי הוא פמיניזם? כאן רציתי לתת דוגמה עדכנית שקשורה, איך לא, לימי הקורונה.

יום חמישי, שלושה ימים לפני שהוציאו אותי לחל"ת, נפגשתי עם חברתי ושותפתי הגדולה שירי, ממייסדות קהילת הצדק החברתי (שאפילו לא יודעת על עצמה שהיא פמיניסטית), יחד עם שני שותפים נוספים. שוחחנו על הדרכים להיות אחראיים וערבות לאנשים ולחוויית המציאות שלהם בבידוד וללא מפגש.

ניסינו להתעכב רגע על ניתוח המציאות. זיהינו שבטווח זמן מאוד קצר אנשים עצמאיים לחלוטין הפכו לאנשים בקבוצת סיכון, שמפחדים לצאת מהבית. חשבנו שככל שהבידוד החברתי יימשך זמן רב יותר, כך עוד ועוד אנשים יהפכו חסרי אונים, חרדים, מוחלשים.

"בידוד ללא בדידות" והתגייסות של קהילות

וכך, הגינו יחד את המיזם "בידוד ללא בדידות": רשת התנדבות עירונית שתאפשר מיפוי צרכים ומתן מענה אנושי, מהיר וקהילתי בתאי השטח הקטנים ביותר האפשריים.

כתבנו הצעה גולמית, שיתפנו אותה עם כל החברים מובילי הקהילות בעיר ויצאנו לדרך בתמיכתם, ברכתן ושותפותם. הפעולה התבססה במהירות. והיום, שלושה וחצי שבועות מאז שיצאנו לדרך, אנחנו מיזם ההתנדבות הגדול בעיר עם 29 רכזות ורכזי שכונות שפועלות בכל שכונות העיר.

במסגרת הפעילות, כארבע מאות מתנדבות ומתנדבים "מאמצים" את שכניהם ודואגים למענה לצרכיהם. החל בלהרים טלפון אחת ליומיים-שלושה לשאול מה נשמע ואם צריך משהו, דרך להוציא את הפח או לעשות קניות וכלה בלחבר לשירותי הרווחה לקבלת סלי מזון במקרה הצורך.

לכל אורך הדרך אנחנו שוברות את הראש סביב השאלה איך המיזם הזה ייצור סולידאריות ולא יהיה פעולה של צדקה או "מירוק המצפון". השאלה היא כיצד לכל אדם יכול להיות תפקיד בחיזוק הזולת ובאחריות על המרקם הקהילתי, בין אם היא יוצאת מהבית ובין אם לאו, בין אם מצבו הכלכלי עדיין עומד בגזירות ובין אם לאו.

צדק חברתי הבנו, אז מה פה פמיניזם?

אם נשים בצד את עצם העובדה שאחוז גדול ממובילות המיזם הן נשים (בעיקר משום שלא מספיק להיוולד עם פות כדי לייצר תרבות פמיניסטית), נוכל להעמיק הנושא המעניין באמת: היחס למבני הכוח בחברה והחתירה לפירוקם.

כלומר, פמיניזם (רדיקאלי).

"בידוד ללא בדידות", כמו המיזמים הקהילתיים שאנחנו מובילות ושותפות בהם בשגרה (כדוגמת האסיפה הישראלית), הוא התארגנות אזרחית, קהילתית, וולונטארית שמחברת בין קהילות שונות ואנשים שונים. מדי יום הפעילות מציעה התנסויות מגוונות בחלופות ממשיות להיררכיה ולקודים אנכיים של קבלת החלטות, כלומר בתכתיבים מלמעלה למטה.

הפעולה כולה חותרת לביסוס תרבות של דיאלוג, הסכמה ואחריות משותפת כחלופה למודל הפטריארכלי המוכר והלא אהוב שמטיף להיררכיה, סמכות והאצלת סמכויות.

שותפות במקום היררכיה ולהרוס את בית האדון

אנשים ונשים מכל חלקי החברה מוזמנים לקחת חלק ובעצם השתתפותן והתמקמותם, מעצבות ומעצבים את המבנה, את הכלים ואת אופני הפעולה שמשתנים בתדירות גבוהה, כתגובה רלוונטית למציאות שמשתנה בתדירות גבוהה.

גם בתוך אגפי העירייה נמצאות ונמצאים שותפים לעשייה והקודים הייחודיים של הפעולה המשותפת שלנו בתקופה המאתגרת הזו מורגשים, מחלחלים ומפעפעים.

ההוגה הפמיניסטית השחורה אודרי לורד אמרה ב-1979: "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון". הדרך לצדק חברתי עוברת דרך חתירה תחת מבני החברה הפטריארכליים ויצירת חלופות – אז צדק חברתי הוא פמיניזם. ובעיני, אחת הדרכים המהפכניות לעשות אותו היא בהתארגנויות קהילתיות דמוקרטיות ודיאלוגיות.

עוד על "בידוד ללא בדידות" באתר הייעודי של רשת התמיכה והפעולה

התמונות בכתבה: באדיבות ארכיון קהילת הצדק החברתי. בתמונה העליונה: מובילים את הקהילה בימי קורונה

לכתבות נוספות על נשים בימי קורונה לחצו כאן