לאחרונה, בשל מצב החירום הכלכלי והבריאותי, פרסם הביטוח הלאומי מידע על הטבות מיוחדות לאנשים לאחר גיל 67 שאיבדו את פרנסתם בעקבות הקורונה (פיטורים או חל"ת). בנוסף לקצבת אזרח ותיק, הם יהיו זכאים במרץ ובאפריל למענק מיוחד בסך 1000-4000 שקלים בהתאם להכנסה אישית מפנסיה (*).
המדיניות היפה על פניה של הביטוח הלאומי אינה נאה כל כך כאשר מדובר בנשים, שגיל הפרישה שלהן הוא 62 ולא 67 (גיל הפרישה של גברים). אם את אישה בת 62-67 את לא זכאית למענקים המוצעים גם אם איבדת את הכנסתך מעבודה בעקבות משבר הקורונה.
מסלול החיים התעסוקתי של נשות ישראל
האפליה הזו מופנית כלפי פלח אוכלוסיה שסובל מקיפוח בשוק העבודה לאורך מסלול החיים המקצועי. לנשים יש חלק קטן בהרבה מלגברים במשרות שנוח יחסית להמשיך ולהחזיק בהם עד גיל מבוגר, משרות שמבטיחות רצף תעסוקתי וגם חסכון רב בהרבה לפנסיה.
עבודת נשים מאופיינת בתעסוקה זמנית ומשרות קבלן, צורות תעסוקה שפוגעות בזכויות הפנסיה וגם משאירות את העוסקות בהן בעוני. נשים נתקלות יותר באפליה על רקע גילני, אם זה במשרות הוראה, טיפול, או משק בית. על כך מצטרף גם המכשול התעסוקתי שבהריון, לידה וטיפול במשפחה.
מעבר לגיל 62 לרובן כבר לא מתאפשר, בשל האפליה הטבועה בשוק העבודה, לעבוד במשרות מלאות ורציפות ובאופן שיגדיל באופן משמעותי את החסכון לפנסיה.
לכן, יש הגיון, וצדק, בקביעת גיל פרישה מוקדם יותר לנשים. הדבר לפחות יאפשר להן קבלה של קצבת זקנה. בהתאם, גם מסמך עמדה של מרכז מהות המליץ בשנת 2011 שלא להעלות את גיל הפרישה של נשים, במיוחד כשמדובר באוכלוסיות מעוטות הכנסה:
"נשים אלו מתמודדות כל חייהן עם פגיעוּת תעסוקתית רב- ממדית על רקע מגדר, מצב כלכלי קשה ומתמשך וחוסר במיומנויות ובהשכלה המותאמות לשוק התעסוקה העכשווי. עם השנים מתווספת לכך גם אפליה על רקע גיל".
הסיבה לתמיכה בגיל פרישה מוקדם לנשים לא הייתה קשורה לחוסר רצון של נשים לעבוד, או לאי מסוגלות שלהן לבצע את עבודתן. ההיפך הוא נכון: לאור מצבן של נשים בשוק העבודה, יצירת מדיניות שמעודדת יציאת נשים לפנסיה מוקדם ככל האפשר יכולה להיתפס כסוג של "ישועה".
על הנייר בלבד: נשים בגיל פרישה
לצערנו, המעשיות של "תכנית ההצלה" הזו סדוקה במקרה הטוב, ודווקא משבר הקורונה מראה את השברים העמוקים בה. ביום שאחרי יום הולדתן ה-62, העולם לא מחכה לנשים בידיים פתוחות. להיפך, הן ממשיכות במאבק להבטיח לעצמן חיים טובים לעת זקנה.
לחלק גדול מהאוכלוסיה אין חסכונות או קצבת פנסיה בכלל ואם יש, הם לא מספיקים כדי להתקיים. אי אפשר לשלם איתם גם חשבונות, גם שכר דירה, גם את עלות התרופות היקרות שנדרשות עם הגיל. לכן כל מי שיכולה עדיין לעבוד אחרי גיל הפרישה, בדרך כלל עובדת, מדובר בכ-50% מהנשים בגילאים 60-64, ובכ-30% מהנשים בגילאים 65-69.
אבל, לא כל מי שרוצה וצריכה, יכולה להמשיך לעבוד לאחר גיל 62. האפשרות נמנעת מהרבה נשים בגלל שבמשרות הוראה וטיפול קשה יותר להחזיק עבודה לאחר גיל הפרישה. האלטרנטיבה היא מציאת עבודה חדשה, בגילאי ה-60, משימה קשה עד בלתי אפשרית.
מלכודת גיל הפרישה
גם אם ימשיכו לעבוד לאחר גיל הפרישה, עתידן של הנשים לא מובטח. בשנת 2018 מכון טאוב פרסם מחקר לפיו גם אם נשים דוחות את הפרישה לגיל 67, הפנסיה שלהן עדיין נמוכה מזו של גברים ב- 20%-27%. ניתן עוד להסיק הלאה, כי לאפשרות של נשים לקבל קצבת זקנה כבר מגיל 62 יכולה להיות תרומה משמעותי נוספת לצמצום הפערים.
אבל גם קצבת הזקנה עדיין רחוקה מלסגור פערים אלו. ולכן, במציאות, נשים שמתאפשר להן להמשיך לעבוד, לא יוצאות לפנסיה בגיל 62. אין להן ברירה: הן חייבות הכנסה ולכן ממשיכות לעבוד בשוק תעסוקה שלא מתגמל אותן ואף מקשה עליהן.
ואלו אותן נשים שיהיו בסכנה גדולה הרבה ביותר גם בימים שלאחר הקורונה: נשים מבוגרות הן לרוב הראשונות שמאבדות את פרנסתן, בייחוד בזמנים של צמצום כלכלי, כפי שכנראה יקרה כשנצא מהמשבר הנוכחי. יתרה מזו, כאשר הן מאבדות את מקום עבודתן, אין להן חסכונות, נכסים, וקצבות פנסיה להישען עליהם, או לפחות הרבה פחות מלגברים, בממוצע.
אם אשה כזאת מאבדת את הכנסתה בעקבות הקורונה, היא צריכה להסתפק בדמי אבטלה או בקצבת אזרח ותיק, הסכום הגדול מבין השניים. הבחירה בין דמי אבטלה לקצבת אזרח ותיק גם היא לא תמיד קיימת ממש, מכיוון שהזכות לדמי אבטלה עלולה להיפגע במקרים של העסקה לא ישירה או לא רציפה.
זהו, כאמור, סוג העסקה שמאפיין בעיקר עבודת נשים, כפי שמציין הדו"ח של מרכז מהות:
"הפגיעות התעסוקתית של נשים מתרחבת בשל מגמות כלכליות ניאו-ליברליות, בדגש על הפרטה ועידוד גמישות אשר הביאו בעשורים האחרונים לריבוי דפוסי העסקה חלקיים, זמניים, בלתי-רציפים ובלתי-ישירים.
לנשים יש ייצוג יתר במשרות חלקיות – למעלה מ- %70 מהעובדים במשרה חלקית הן נשים. שיעורי העבודה החלקית של נשים נשמרים לאורך השנים (כ-31% מהנשים עובדות במשרות חלקיות) אך חלה בהם עלייה לאחר גיל 55 (39%).
נראה שדפוסי ההעסקה החלקיים של נשים מתנהלים במקביל לתפקידן הביתי כמטפלות, אשר נמשך 'לאורך החיים' – בתחילה טיפול בילדים ובהמשך טיפול בנכדים, בהורים או בבן הזוג."
מדיניות שמעוצבת לפי מידותיו של גבר
נשים שעבדו באופן זמני, חלקי או אירעי לאחר גיל הפרישה, שאין להן חסכונות ואין להן פנסיה משמעותית, עלולות להגיע – ורבות מהן אכן הגיעו בימים האחרונים – למצב של חוסר כל בעקבות פגעי הקורונה. וזאת כשהן זכאיות לקצבת אזרח ותיק בלבד, שבדרך כלל אינה מספיקה אפילו לשכר דירה.
והנה בא ביטוח לאומי, בימי קורונה, כלוא בתוך פנטזיית ההצלה שלו. במקום להתעדכן עם הנתונים בשטח ולהבין שיש נשים שעובדות גם לאחר גיל 62, והכנסתן תיפגע, החליט הביטוח הלאומי לקבוע מדיניות שמעוצבת לפי מידותיו של גבר: לפי גיל הפרישה של גברים (67) ומתוך הנחה שבמקרה שלהם, דווקא כן תהיה פגיעה בהכנסה בימי קורונה. כאילו ברור שימשיכו הגברים בעבודתם גם לאחר יום ההולדת, בניגוד לנשים שרק חיכו לשבת בבית.
ועל הרקע הזה, מדיניות המענקים הנוכחית הופכת למהלומה נוספת לעובדות. לאור כל זאת, תמוהה ההחלטה למנוע את המענק המוצע מנשים בגיל פרישה, בנות 62-67, כאשר כל הנתונים מצביעים על כך שהן זקוקות לו אף יותר מאשר גברים אחרי גיל 67.
(*) ככל שהפנסיה קטנה יותר מקבלים מענק גדול יותר, כביכול על מנת לצמצם את הפער (כביכול, כי הפערים בפנסיה הרבה יותר גדולים מהפערים במענק).
תמונה בראש הכתבה: Pixabay
לעוד כתבות על נשים בימי קורונה לחצו כאן
