אדריכלות מותאמת מגדר תעזור לנשים ללכת בביטחון בלילה

מאת: רעות ריף

אנחנו מכירות את זה- יש מקומות שנשים לא ירגישו בנוח ללכת בהן לבדן בלילה. לפעמים זה רק חשש ותחושה שאם מישהו שרוצה להזיק יצוץ- אין לאן לברוח. התחושה היא שכדי להישמר לנפשי עדיף ללכת עם מספר חברות, או עם בן-זוג או פשוט לוותר. לא חשוב כמה את אישה עצמאית חזקה ולא פוחדת מכלום ביום: בלילה יש חלקים בעיר שהם מחוץ לתחום.

אנחנו כל כך רגילות לזה, אבל האמת שיש שלל פתרונות שמוצעים לעיריות ולמשטרה. לא צריך לפרק את העיר ולבנות מחדש, צריך שהניהול יראה את המצוקה הזו של 50% מהאוכלוסייה.

אדריכלות מותאמת מגדר שמה נשים על המפה 

בשיחה עם אדריכלית שירה גליטמן, אדריכלית שותפה במשרד מליס אדריכלות ובינוי ערים, אנחנו מדברות על אדריכלות מותאמת מגדר. כן, יש דבר כזה, והוא אפילו מתפתח בעולם. "עשרות שנים העיר שימשה בעיקר גברים, וגם כשזה התחיל להשתנות- היא תוכננה על ידי גברים" אומרת שירה, "למעשה העיר מתוכננת עבור גברים עובדים, שנכנסים לאוטו שלהם בבוקר, נוסעים לעבודה, וחוזרים הביתה בערב".

וכך, למשל, אזורי עבודה נמצאים במתחם מרוחק משכונות המגורים וממסגרות החינוך של הילדים. עבור נשים, שלרוב הן אלו שמבלות עם הילדים לאחר הגן ובתי הספר – זו בעיה. המרחק גם מונע מנשים לעשות תפקיד נוסף שלרוב נופל עליהן: "לקפוץ" לסידורים במהלך היום: המרפאה, אזורי הקניות והבית מרוחקים זה מזה.

גם המקומות שבהן נשים ירגישו לא בטוחות, תוכננו מנקודת מבט גברית. לא בהכרח מתוך כוונה רעה, פשוט חוסר מודעות. תחשבו לדוגמא על הליכה ברחובות צרים ולא מוארים – גבר לא יכול לדמיין שהליכה בהם תפחיד אותנו, כי הוא הולך שם בביטחון, כמו בכל רחוב אחר.

שירה ואני משוחחות על מקומות בעייתים ומשוחחות על פתרונות אפשריים, מהזווית של אדריכלות מותאמת מגדר. למשל, אני מספרת לה על תחנת הרכבת ברחובות, בה אני גרה. תחנת הרכבת גדולה, עם הרבה חניה ונמצאת במתחם פארק המדע בו יש מקומות עבודה רבים, שעובדיהם כנראה מרוויחים ממיקום התחנה. אבל בשעות הערב המקום שומם ומרוחק מהרחוב, ומהסיבה הזו, כאישה, אני חושבת פעמיים לפני שאני נוסעת ברכבת.

בתגובה, שירה מציעה להפוך את המתחם למתחם בילויים בערב. בהיותו מרוחק משכונת מגורים, הרעש לא יפריע ואם יהיו בליינים רבים בסביבה. ומכיוון שיהיו סביבי אנשים וחיים ועדים – אני אוכל לחזור בערב ברכבת בלי לחשוש.

שירה נותנת לי עוד דוגמא לתכנון בעייתי לנשים: עבודות לבניית הרכבת הקלה שבסביבת מגוריה. על מנת להגדיר ברחוב את אתר הבניה ולהפריד אותו מהולכי הרגל, יש “מסדרונות" הליכה שמתחומים ומאפשרים ללכת רק בנתיב אחד ובכיוון אחד, ישר קדימה. יום אחד, שירה מספרת, מישהו הלך מאחוריה והיא נלחצה – והתחושה שהוא יכול להשיג אותה ואין לה לאן לברוח היא מאוד לא נעימה.

את החוויה הקשה הזו שחוות נשים אפשר לפתור בקלות עם תשומת לב פשוטה שמגיעה עם אדריכלות מותאמת מגדר. אפשר היה לפתוח את ה"מסדרונות"  למקטעים קצרים יותר ואת האפשרויות לעבור מצד אחד לצד אחר של המדרכה לעתים יותר קרובות.

אז איך העירייה תדע היכן נשים צריכות תאורה? 

בינן לבין עצמן, נשים מציינות כמובן מאליו את הפחד מפארקים חשוכים. עבור מי שרוצות לטייל או לרוץ בלילה הפארק הוא אופציה שמחוקה מראש. מרחב חיים מלא ונעים שלא זמין לנשים, אבל כן לגברים. אבל, אומרת שירה, בפארקים הפתרון עשוי להיות פשוט אפילו יותר- עמודי תאורה.

השאלה היא – אם יש פתרונות אפשריים, איך לוודא שהם מיושמים? לפעמים, הדרך ליישום הפתרונות חסומה בגלל היעדר מידע. אם נחזור לדוגמא הקודמת: בעוד לעירייה יש את היכולת להעמיד עמודי תאורה, אין לה את הידע: איפה הם נחוצים.

פה נכנסת לתמונה SafeUp. אפליקציה ששואפת לפתור את אחת הסוגיות הבוערות של זמננו: תחושת חוסר הביטחון שנשים רבות חוות לעתים קרובות כל-כך. איך זה עובד? משתמשת שמסתובבת במרחב הציבורי ומרגישה לא בטוחה יכולה להתקשר באמצעות האפליקציה. השיחה תגיע לאישה ששייכת לרשת ה"שומרות"- נשים שנמצאות בקרבת מקום ושעברו הסמכה. השומרות יקבלו התראה לנייד ויוכלו לבחור לשוחח עם המתקשרת עד שתגיע למקום בטוח. המשתמשות באפליקציה מאומתות ידנית על מנת לוודא שמדובר בנשים בלבד, ובאפליקציה יש גם אפשרות לשיתוף מיקום וכן אופציה לחבר את המשטרה לשיחה במצבי סכנה מיידית.

בשיחה עם המנכ"לית והמייסדת, נטע שרייבר, היא מספרת על החזון שלה – שכל אשה תרגיש בטוחה ללכת בכל מקום ובכל זמן. אבל נוסף על התמיכה של נשים שמתנדבות כשומרות בקהילה, המידע שהאפליקציה אוספת יוכל לעזור להשפיע במוקדי הכוח. האפליקציה תשתמש בדיווחי המשתמשות כדי לסמן "אזורים חמים" בעיר, שבהם נשים מרגישות לא בטוחות במיוחד.

"ברגע שיצטבר מידע, ניתן יהיה לפעול איתו" אומרת נטע, "אם נוכל לבוא לעירייה עם נתונים, למשל שבנקודה מסויימת בעיר יש עליה דרמטית בפניות ביומיים האחרונים, נוכל לומר שייתכן וצריך לתקן עמוד תאורה. זאת מטרה שקל בהרבה לרתום עבורה את מקבלי ההחלטות מאשר עבור החזון הכללי של ביטחון לנשים"

מידע שיצטבר מהשימוש באפליקציה עשוי לעזור גם לכוחות שיטור קהילתי. נניח שיתברר שיש מוקדים מסוימים שנשים מסמנות כלא בטוחים: יציאות מפאבים לדוגמא, או בפארקים שבהם נשים מותקפות שוב ושוב. במקרה כזה המידע מהאפליקציה יוכל לעבור לכוחות המשטרה והשיטור הקהילתי, שיוכלו לשלוח לשם נציגים.

מדוע השיטור הקהילתי לא רואה נשים?   

המיקוד של שיטור קהילתי בבטיחות נשים, אינו מובן מאליו. וכדי שהשיטור הקהילתי ייעזר במידע מאפליקציות כמו Safe-UP נדרש שינוי תפיסתי. השיטור הקהילתי שמטרתו המוצהרת היא "להגביר את תחושת הביטחון של האזרח ולשפר את איכות חייו" מתמקד במניעת פשיעה – חיפוש אחר משתמשי סמים ומשחיתי מבני ציבור. זה חשוב, אבל לצורך תחושת הביטחון של האזרחית יש צורך בהסתכלות אחרת, לשם כך יש צורך שמשטרה תגדיר כמטרה הגנה על נשים במרחב הציבורי.

מדוע זה לא כך? מדוע הגנה על ביטחון נשים במרחב הציבורי אינו מטרה מוצהרת של המשטרה? סיבה אחת לכך היא שהמשטרה עוסקת בפלילים. כשאני הולכת ברחוב וחבורה של נערים צועקת אחריי, אני כנראה חוששת מהרגע שהם יחליטו לנסות לפגוע בי, אבל כל זמן שהם לא עושים זאת- לא מדובר במעשה פלילי. נכון שנוכחות של שוטר הייתה מונעת את הסיטואציה, אך כנראה שקל יותר למשטרה למנוע גרפיטי (אף שהוא מזיק לביטחון האזרחים הרבה פחות) כי הוא הרי עבירה פלילית, מאשר לטפל בהתנהגויות שאינן מוגדרות בחוק כפשע.

סיבה שנייה היא שהפחד של נשים ממקומות חשוכים נתפס כבעיה סובייקטיבית, ולכן אין איך לטפל בה. אם מדובר בעניין כל כך אישי איך נדע שהוא צורך כללי? אם זו חוויה סובייקטיבית, איך נתאים את העיר עבור כל אשה ואשה? כאן האפליקציה של שריייבר שוב חוזרת לתמונה: הבעיה תסומן כאמיתית וכאובייקטיבית ככל שהמידע מהמשתמשות יצטבר ומספר רב של נשים יסמנו מקומות ספציפיים, שיתגלו כמועדים לפורענות.

בזמן ששרייבר וגליטמן מציעות דרכים ליצור סביבה עירונית בטוחה יותר לנשים, צריך לזכור שהמשטרה, השיטור הניהולי, מקבלי ההחלטות, מתכנני הערים ובעלי הכוח הם ברובם גברים. קבלת ההחלטות והקצאת המשאבים שהם מבצעים מבוססות גם על הראייה והחוויה המגדרית שלהם בעולם, וגם על הדרך בה הם חיים את חייהם.

תחשבו למשל על תכנון רחובות שלא מתחשב בצורך במדרכה רחבה ונוחה ללא מכשולים: צורך של כל מי שמשתמש באמצעים שאינם מכונית פרטית. לצד אדריכלות מותאמת מגדר אפשר לדבר גם על תכנון עיר ל"כל השאר". מתכנני הערים וחברי המועצות והוועדות  (גם אם הם עדיין בעיקרם גברים שנוסעים לעבודה במכונית) צריכים לעשות תחקיר של "חווית משתמש.ת", לתכנן ערים בצורה שתיטיב עם כולם.ן, ולתקצב בהתאם לצרכים רבגוניים. כך, למשל, אדריכלות מותאמת מגדר ואיסוף מידע באפליקציה יוכלו לקבל תמיכה ממסדית.

עד שזה יקרה, דבר נוסף שיכול לעזור ספציפית לנשים ברחובות הוא, כמובן, ייצוג נשי במועצות, בוועדות ובדיונים. וזו בעיה. כרגע רק 5.5% מראשי המועצות המקומיות בארץ הן נשים. אמנם הייצוג כחברות מועצה עולה בשנים האחרונות, אך עדיין נמוך. בכך משתלבים אתגרים נוספים שמוכרים לנו: עד כמה נשים מתקדמות בארגונים ומוסדות ועסקים, עד כמה קולן נשמע כשהן יושבות בדיונים ובישיבות, עד כמה מערכות מקבלות את ההמלצות לאימוץ ראייה מגדרית, ועוד.

בשורה התחתונה, את כל הפתרונות (הקיימים!) לבעיות המוכרות יהיה אפשר ליישם רק אם מקבלי ההחלטות ירצו לראות בנשים אזרחיות מן השורה ובפגיעות בנשים- בעיה אמיתית הזקוקה למענה. אם לא יעשו זאת, למרחב הציבורי אין סיכוי להיות בטוח עבורנו , כנשים.

לקריאה של מאמרים נוספים לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה:  Afif Kusuma מאתר Unsplash