מאת: ברית יעקבי
עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג
לפני חודשיים נכנסתי להרצות באחת המכינות הקדם צבאיות במרכז הארץ, כשלפתע החניכים והחניכות פנו אלי וסיפרו שהשבוע עסקו בנושא "אלימות נגד נשים" במכינה. הם שאלו האם גם השיעור יכול להתקשר לנושא.
אחרי שבררתי מה למדו – נתונים ודרכי התמודדות, סטטיסטיקה ואיך לזהות – החלטתי באותו רגע ללמד אותם את השיעור הכי חשוב שצריך לדעת על אלימות מגדרית ואולי על אלימות בכלל. כתבתי על הלוח את השאלה:
"האם אלימות מגדרית היא סוגיה פוליטית?"
השעה וחצי שחלפו מכתיבת השאלה על הלוח ועד שהסתיימה ההרצאה היו מהמעניינות שהיו לי, והיו עבור החניכים במכינה וגם עבורי שיעור בחינוך פוליטי ובחינוך פמיניסטי.
למי שמסתקרן, אז התשובה היא כן. אלימות נגד נשים בישראל היא סוגיה פוליטית. במשך שנים אני מהלכת בעולמות ה"טוב המשותף", שותפה לארגונים ויוזמות שטוענות, שאם רק נעסוק ב-80% שמחברים אותנו, ולא ב-20% שמפלגים, נוכל לייצר חברה ישראלית צומחת ותוססת.
אלימות נגד נשים תויגה במשך שנים כנושא לא מפלג. כל בסיס צבאי שולח חיילים לצביעת מקלט לנשים נפגעות אלימות, וכל בית ספר אורז שמיכות ובגדים חמים לנשים וילדים שחוו אלימות. מי יכול להיות נגד הרעיון שלא כדאי שנשים יירצחו?
רק היום התבשרנו כי ועדת שרים לענייני חקיקה דחתה בחצי שנה את הדיון בחוק לאיזוק אלקטרוני של גברים אלימים, חוק שידוע כי הוא מציל חיים, לאחר שהממשלה הנוכחית סירבה לחתום על אמנת איסטנבול (לה השרים הנוכחיים קוראים "הקללה מאיסטנבול"), שמטרתה להילחם באלימות מגדרית. כנראה שבעיני השר לביטחון לאומי אלימות נגד נשים היא כן סוגיה פוליטית, סוגיה פוליטית שלא מעסיקה אותו.
מתחילת השנה נרצחו ארבע נשים, וממשלתנו? דממה.
התפיסה הזו לא צומחת יש מאין. בשנים האחרונות אני נחשפת לדפי המסרים של "ארגוני המשפחה", אותם ארגונים אנטי פמיניסטיים מימין, המחלחלים את מסריהם גם למעוזים הליברליים ביותר, לפיהם יש סימטריה באלימות בין גברים לנשים וכי אכיפה אדוקה רק תפרק את "מוסד המשפחה".
בסיום דיון עם השר בן גביר בנושא האיזוק האלקטרוני, מיהר מיכאל פואה, יו"ר תנועת "בוחרים במשפחה" לכתוב כי "החוק הוא חלק ממכלול גדול של ריסוק המשפחה ויצירת מתח בין גברים לנשים, דבר שמוסיף אלימות במקום להפחית אותה."
דפי המסרים האלה, לא רק שחלחלו למכינות הקדם צבאיות, למאמרים בעלוני השבת בציונות הדתית ובמדיה המרכזית, הם גם אלו שמנחים את עבודת הממשלה שלנו.
כשהצד השני חושב שהנושא פוליטי, כדאי שנשאל את עצמנו מדוע אנחנו לא חושבים כך. האם נושא קונצנזואלי הופך אותו לפחות פוליטי? האם "נשים" זה לא נושא פוליטי? אולי התרגלנו כבר למנגנוני שימור פטריארכליים?
בינתיים נמשיך לעצום את העיניים ולחשוב שהנושא לא פוליטי. לדבר על הסימנים (החשובים מאוד) אבל לא על החברה המעודדת אלימות ולא בוחרת בענישה, בחינוך, באכיפה ובתקצוב.
אנחנו נספר לעצמנו שהפעולה שלנו היא "לא פוליטית", בעוד שהצד השני עושה חינוך פוליטי לבני נוער, לסטודנטים ולכל מי שעובר דרכו.
כן, גם על נושאים קונצנזואליים.
כך, אמשיך ללכת למכינות ולמפגשים עם בני נוער ולשאול את השאלה הלא כל כך פשוטה, "האם אלימות מגדרית היא סוגיה פוליטית?", וגם לענות – כן!
