לפני כשנה מקום העבודה שלי, שהיה גם מקום ההתמחות שלי בפסיכולוגיה, זכה במכרז למיון תעסוקתי של עובדים באחד מהארגונים הגדולים והיוקרתיים במגזר הציבורי, שהיה מיועד לעובדים ועובדות מהמגזר החרדי. מה שהיה יוצא דופן במקרה הזה הוא שאחת מדרישות המכרז היתה שפסיכולוגים יראיינו את המועמדים הגברים, ופסיכולוגיות יראיינו את הנשים המועמדות. על פניו, אפשר לטעון שיש כאן העדפה מתקנת לאוכלוסייה שלרוב מודרת משוק העבודה, תוך כדי התחשבות והתאמה תרבותית של יום המיון לאוכלוסייה הנבחנת, ערכים שכפסיכולוגית שעוסקת בין היתר במיון של אוכלוסייה רב תרבותית – אני מאוד תומכת בהם ומשתדלת ליישמם בפועל.
יחד עם זאת, כעובדת של המקום, דרישת הארגון שמה אותי במקום לא פשוט: באופן אישי, הפרדה מגדרית, כזאת שנובעת מדרישה דתית – אינה מקובלת עלי. מה גם, שככל שידוע לי, הדרישה הגיעה מהלקוח (הארגון) ולא מהמועמדים או המועמדות עצמן; לא היה כאן מקרה פרטני של מועמד שמבקש להתראיין על-ידי גבר, דבר שברמת המיקרו הוא די פתיר, ואפשר "להחליק" עליו, ולאפשר לפסיכולוגית לראיין מועמד/ת אחר/ת תחתיו. אבל במקרה זה, הדרישה היתה גורפת: גברים יראיינו גברים, ונשים יראיינו נשים. יש לציין כי השכר שלי שם נקבע לפי תפוקה, כלומר לפי מספר ראיונות וכתיבת דו"חות אבחון בפועל; כך שבמקרה ואחוז הנשים המועמדות לתפקיד יהיה נמוך (בעוד שאחוז הנשים מבין הפסיכולוגיות במקום העבודה היה גבוה יותר ביחס לשיעור הגברים, כמקובל בתחום) – ההכנסה שלי תיפגע. אך ורק משום שאני אישה.
עמדתי בפני דילמה: האם לצאת נגד מקום העבודה (וההתמחות) שלי – דבר עליו הייתי משלמת מחיר אישי, ככל הנראה, או לבלוע את הצפרדע הזאת, ולפעול בניגוד לערכים ולתפיסת העולם שלי? בסופו של דבר, הארגון דאג שהשכר שלי לא ייפגע כתוצאה מאותו מכרז, אך עדיין נותרתי עם טעם רע בפה, וגם עם תחושת אכזבה מכך שמקום העבודה שלי הסכים לתנאי המכרז האלו מלכתחילה. המקרה הזה גרם לי לחשוש: מה יקרה ביום שאחרי ההפרדה המגדרית באקדמיה; ביום בו נשים, ובעיקר – גברים חרדים – ישתלבו בשוק העבודה. האם ההפרדה המגדרית הזאת תזלוג גם למגזר הציבורי? ולמגזר הפרטי, כמו במקרה של הארגון בו עבדתי, למשל? האם "הפרדה מגדרית" אינה בסך הכל שם מכובס להדרת נשים?
לפני שנפצח בצעקות שבר של "איראן זה כאן!" ונצטט קטעים נבחרים מ"סיפורה של שפחה", כדאי להזכיר שנושא ההפרדה המגדרית באקדמיה הנו מורכב למדי. בניגוד לצבא, למשל, שם ההשלכה המיידית של אותה הפרדה היא הדרה של חיילות ודחיקתן החוצה מהמרחב הציבורי הצבאי ומהמרחב בכלל, כפי שראינו ביותר ממקרה אחד – הדרישה למסלולי לימוד נפרדים באקדמיה מגיעה לעתים גם מהנשים עצמן, ולא רק מהגברים החרדים (והחרד"לים), שרוצים לייצר לעצמם סביבה סטרילית מנשים.
בהקשר זה כדאי להזכיר שהיתה זו דווקא עדינה בר שלום (כלת פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה), שפרצה את הדרך עבור חרדיות רבות להשכלה גבוהה, לאחר שכבר בשנת 2000 ייסדה את המכללה החרדית בירושלים – שהלימודים בה התקיימו בהפרדה מלאה. ואכן, נשים חרדיות רבות מבקשות את ההפרדה, שבלעדיה לדבריהן לא יוכלו לצאת ללמוד, בהתאם לנורמות המקובלות בחברה החרדית. כנשים שאינן חרדיות, האם זה מקומנו לומר להן שהדרישה שלהן אינה מקובלת? האם זאת אינה גישה פטרונית, שמבטלת את הרצון שלהן – ללימודים גבוהים בהפרדה? אלו שאלות מורכבות, כאמור, ואני לא בטוחה שיש לי את הכלים לענות עליהן.
יחד עם זאת, קיימת מחלוקת באשר לשיעור החרדים והחרדיות הדורשים לימודים בהפרדה: לפי כתבה של אור קשתי ב"הארץ" מנובמבר האחרון, הנתונים עליהם מתבסס המל"ג, לפיהם 80% מהחרדים דורשים לימודים בהפרדה – הנם מוטים, והשיעור האמיתי של הדורשים והדורשות לימודים בהפרדה הוא נמוך בהרבה. כך או כך, אני חושבת שכל החלטה שמתקבלת בנושא הפרדה מגדרית באקדמיה צריכה להיעשות בשיתוף עם נשים: חרדיות כמובן, אך גם חילוניות, שעשויות להיות מושפעות מההשלכות של ההפרדה. איני יכולה לדבר בשמן של הנשים החרדיות – אך אני יכולה לנסות ולנמק מה החששות שלי מההשלכות של הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה.
הפרדה מגדרית אולי תאפשר לנשים חרדיות לקבל את ברכת הרבנים לצאת וללמוד במוסדות שאינם שייכים למגזר החרדי, ובכך להרחיב את ההשכלה ואת אפשרויות התעסוקה שלהן, וגם לגברים חרדים – ששילובם בשוק העבודה הוא אינטרס לאומי חשוב ביותר. יחד עם זאת, אל לנו להתבלבל מגישת ה- "Separate but Equal", כפי שמנסים להציג אותה חברי הכנסת שולי מועלם (הבית היהודי) ויעקב מרגי (ש"ס). הפרדה מגדרית, כשהיא נובעת מסיבות הלכתיות ודתיות – לרוב אינה משרתת את הנשים. הרי לגברים (חרדים, דתיים או חילונים) מותר ללמד נשים, בעוד שההפך – אסור. מדוע, אם כך, שמוסדות אקדמיים, המונעים משיקולים כלכליים, יבחרו להעסיק נשים בתפקידי הוראה, כאשר הם יכולים להעסיק גברים – שיוכלו ללמד גם את הגברים החרדים, וגם את הנשים?
החשש שעולה מכך הוא שההפרדה המגדרית תפגע, בראש ובראשונה, בנשים באקדמיה. כמו כן, נראה כי ההפרדה המגדרית באקדמיה אינה מסתיימת בכיתות הלימוד: במוסדות בהם קיימים מסלולי לימוד נפרדים לגברים ונשים, כמו בר אילן, הקריה האקדמית אונו, ועוד – קיימת הפרדה כבר משער הכניסה, מסדרונות נפרדים, שעות לימוד נפרדות בספריות, ועוד. הדבר מעלה שאלה לגבי מה עתיד לקרות כאשר ההפרדה תצא מחוץ לקמפוסים החרדים, אל המרחב הציבורי של המוסדות האקדמיים השונים שיאפשרו לימודים בהפרדה.
בנוסף על כך, כפי שהדוקטורנטית לפסיכולוגיה, רותם כחלון, כתבה בטור לפוליטיקלי קוראת – הרחבת ההפרדה עלולה להעמיק הלכה למעשה את ההסללה המגדרית שכבר קיימת באקדמיה ובשוק העבודה. אני מסכימה עם דבריה, וסבורה שזו רק אחת מההשלכות של ההפרדה המגדרית, ושיש לה השלכות מרחיקות לכת אף יותר – ולא רק בתחום ההסללה המגדרית בבחירת מקצוע בטווח הארוך. אני חוששת שההפרדה המגדרית באקדמיה עלולה גם לזלוג החוצה מהאקדמיה אל שוק העבודה עצמו.
יש לציין בהקשר הזה, שנשים חרדיות כבר נמצאות בשוק העבודה: לפי דו"ח של הכלכלן הראשי – בהיותן המפרנסות העיקריות בהרבה משפחות, מעל ל-70% מהנשים החרדיות מועסקות, ושיעור הנשים החרדיות בשוק העבודה גבוה בהרבה משיעור הגברים (החרדים) המועסקים, שעומד על כ-50% בלבד. אחוז גבוה למדי מהנשים החרדיות עובדות בתחום החינוך, אך ניתן למצוא נשים חרדיות שמשתלבות גם בארגונים מחוץ למגזר החרדי: במגזר הציבורי, בהייטק, ובמגזר הפרטי. יחד עם זאת, מהנתונים עולה כי נשים חרדיות סובלות מאפליה רבה יותר בשוק העבודה, וכן מרוויחות בממוצע פחות מנשים חילוניות. לכן יש חשיבות רבה לשילובן של הנשים בלימודים אקדמאים, שיסייעו להן לשפר את מעמדן בשוק העבודה ולפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת. נשים חרדיות, בניגוד לגברים – מורשות לעבוד תחת מנהל (גבר), ובהרבה מקרים מסתגלות לעבודה בסביבה מעורבת, תוך כדי שמירה על גבולות באופן שאינו פוגע בערכים שלהן.
באשר לגברים, לעומת הזאת, ההשלכות של שילוב חרדים בצבא לא נותנות לנו הרבה סיבות לאופטימיות. יש חשיבות רבה בשילוב של חרדים בצבא, באקדמיה, ולאחר מכן גם בשוק בעבודה. ויחד עם זאת, אני לא יכולה שלא להיזכר במקרה הפרטי שלי, שבו היתה דרישה להתאים את סביבת העבודה לאוכלוסייה החרדית, וליצור בה הפרדה מגדרית; אמנם במקרה הספציפי הזה נמצא פתרון נקודתי, ולא היתה פגיעה בשכר של העובדות – אך מה יקרה בפעם הבאה? מה יקרה כאשר חרדים יתחילו להשתלב בארגונים, וחלקם אולי ידרוש הפרדה מגדרית במשרדים ובחללי העבודה המשותפים? מי יבטיח לנו שהנשים לא יידחקו הצידה, והחוצה, מהמרחבים האלו? מי יבטיח את זכויותינו?
כשעל המאזניים מונחים בצד אחד האינטרס הלאומי של שילוב חרדים בהשכלה גבוהה ובתעסוקה, ומן הצד השני ערכים כמו שוויון מגדרי והיעדר אפליה נגד נשים – מי ערב לנו שלא יזרקו אותנו, הנשים, מתחת לגלגלי הרכבת, כדי "להציל" את עתיד הכלכלה הישראלית? הרי תמיד יש דבר חשוב ודחוף יותר מזכויות נשים; ביטחון, כלכלה – נו, אתן יודעות – הנושאים החשובים באמת, שבהם עוסקים הגברים.
בתמונה: הקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו. צילום: דוד שי, ויקישיתוף
תגובה אחת
אלוהים היה מתהפך בקברו לאחר שיקרא את הכתבה המסוכנת הזו !!!!!