Reading Time: 3 minutes

כשאישה אחת מעזה: ויקי כנפו ונאדיה מוראד רלוונטיות מתמיד

רוזה פארקס, ויקי כנפו, נאדיה מוראד: ההיסטוריה רצופה בסיפורים על נשים שיצאו מהבית, עשו את מה ש"אסור", ושינו את העולם. קורונה, רמזור אדום, מחאות וציצי: הנשים האלו מוכיחות לנו למה שווה (לשים מסיכה) ולצאת להפגין.
Reading Time: 3 minutes

מאת: מאיה בואנוס 

עכשיו הוא הזמן המושלם להיזכר בויקי כנפו, אם חד הורית שהבינה שלא נותר לה מה להפסיד, ויצאה ביולי 2003 למסע בן 205 ק״מ ממצפה רמון למשרד האוצר בירושלים. בזכות המסע המפרך שערכה היא גרמה לציבור הישראלי ולעומדים בראשו להביט לה בעיניים ולהבחין במצוקות, שאם נודה על האמת, נוח לנו שמתרחשות מחוץ למרכזי הערים.

לימים, רבים יתנערו ממנה, הצעות עבודה שהיא הסכימה להן או החלטות אישיות אחרות יגרמו לנשים רבות להתאכזב שהיא לא נותרה רק כדימוי המחאה האותנטית ההיא. אבל מי אנחנו לשפוט אל מול אישה שמנסה לשרוד. ההיסטוריה שלנו היא של נשים שורדות, כל אחת שרדה בדרך שהצליחה. 

נדמה לי שזה ברור לכולנו, אנו חיות בעידן בו לא ניתן אלא לנקוט עמדה. הימים הם ימים של ייאוש ומחאה. בארבעה החודשים האחרונים כל ציבור אפשרי פקד את הפינה המפורסמת שעל יד בית ראש הממשלה (האמינו לי, אני שכנה שלו) ובימים האחרונים נדמה כי כל המחאות כולן מתאחדות ביחד תחת זעקת מצוקה שטרם נשמעה כאן.

וכשמסביב יהום הסער ובעולם מהללים (ובצדק) את הנשים המנהיגות ואת אופן ניהולן את המשבר, אני שואלת בקול על נשות המחאה, על היכולת שלנו להעניק לעצמנו קול ולחולל מהפכה. מחאה היא קודם כל מופע וכשבתפקיד הראשי עומדת אישה, היא מוחה פעמיים, היא מוחה עבור מטרתה והיא מוחה עבור הנשים כולן. 

כותבת רותם-ביומיים האחרונים ממש אוהבים לדבר על הציצי שלי. ואלה מבינה אותם, הציצי שלי יפה.יש לי הרבה דברים להגיד על מה…

Posted by ‎פוליטיקלי קוראת‎ on Saturday, July 25, 2020

כשרוזה פארקס העזה לקום היא ייצרה לנו מקום לשבת

באופן מפתיע, אני לא חושבת על עכשיו תנועת ״נשים עושות שלום״, או על צעדת הנשים במהפכה הצרפתית וגם לא על השביתה הגדולה באיסלנד. אלא שלוש נשים בודדות עולות מולי כרגע. רגעים בהם אישה אחת מעזה לקום. וכשהיא קמה, היא מייצרת לי מקום לשבת. 

אחרי ויקי כנפו אני חושבת על רוזה פארקס. פארקס, שהייתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח, נעצרה והורשעה בהפרת סדר ציבורי, רק כיוון שישבה ב״כסא לא לה״. ראוי להזכיר, בשנות החמישים בארה״ב שוררת מדיניות הפרדה גזענית ברורה. בתי הספר מופרדים, מסעדות, שירותים וכמובן גם כלי התחבורה. אלא שב-1 בדצמבר 1955 רוזה פארקס יצאה נגד אותה מדיניות והתיישבה בקדמת האוטובוס (קלודט קולוין, נערה בת 15, עשתה זאת לפניה, אך פארקס נצרבה בתודעה שלנו).

המעשה הבודד של רוזה פארקס הוביל למעצרה והוא הוביל לשביתה כללית על חברת האוטובוסים העירונית של מונגומרי שנמשכה ארבעה ימים. היה זה צעד משמעותי במאבק השחורים לשוויון, צעד שבזכותו ביטלה החברה העירונית את מדיניות ההפרדה באוטובוסים שלה. 

נאדיה מוראד מוסיפה קול לתמונה  

שנים לאחר מכן, באוקטובר 2018 עלתה נאדיה מוראד על בימת טקס פרסי נובל לשלום ובכך, הפכה לאחד מסמליו הבולטים ביותר של משבר הפליטים הנוכחי. מוראד, שנולדה למשפחת איכרים אזידית בכפר קוצ'ו שבצפון עיראק, נלקחה בגיל 19 בשבי על ידי דאע"ש, במהלך תקיפתם את כפר הולדתה.

היא הצליחה לברוח ולקבל מקלט בגרמניה ומאז מצויה במסע תקשורתי ופוליטי ברחבי העולם, בניסיון לעורר מודעות כלפי מצב הנשים האזידיות המצויות עדיין בשבי ובמחנות הפליטים. אך מוראד היא לא רק הקול של 3,500 נשים שורדות שבי דאע״ש, כפי שהיא מעידה בעצמה, היא הרבה מעבר לכך.

אם ראיתן את תמונותיה של נאדיה מוראד מאותו טקס, אולי גם לכן תקפוץ מיד ההשוואה בין מוראד לשרבט גולה, ה'נערה האפגאנית' משער המגזין נשיונל ג'אוגרפיק. גולה הופיעה על שער המגזין נשיונל ג'אוגרפיק בשנת 1985 ושוב בשנת 2002 ונחקקה בתודעה המערבית כאחד מהדימויים המשמעותיים ביותר של ימינו.

 במאמרה, "The two faces of Afghan women: Oppressed and exotic", מדברת שאנאז חאן (Khan) על הנשים האפגניות שהופיעו על שערי המגזין כדמויות האותנטיות שצריכות ש״נציל אותן״. אך מוראד שונה מגולה, שכן היא היחידה ששמענו את קולה, היא היחידה שבאמת ביקשה הצלה עבור הנשים שנותרו מאחור. המסע התקשורתי של מוראד לא רק עורר מודעות, אם כי הציג חזות חדשה למונח פליטות. 

לחצות באדום: שרבט גולה כסמל למאבק נשי

לקחת בחזרה את זכות היצירה והשליטה על המופע שלנו

במונחים תיאטרוניים שלוש הנשים שציינתי ערכו פעולה דומה, הן יצרו לעצמן במה וקיבצו מולן קהל ובזכות אותה במה השמיעו קול ויצרו מחזה חדש. במילים אחרות, הן עזבו את השוליים שהחברה דחקה אותן אליהם ועלו על הדרך המרכזית. פארקס הצליחה להוביל לשינוי ישיר ודי מיידי, ויקי כנפו ונאדיה מוראד לא, אבל הן שלושתן אפשרו שינוי רחב הרבה יותר.

אולי במידה מסוימת הן הסיבה שבגללה אני עושה תיאטרון, כי אני רוצה להאמין שאחרי ששומעים סיפור אי אפשר פשוט להמשיך הלאה מבלי לבקש לשנות. לכן, אולי דווקא הנשים הבודדות נצרבות בתודעה שלנו כשהן מופיעות מולנו, הסיפור האנושי של מטרתן מפציע וריחוק רגשי פשוט לא מתאפשר. כנפו, מוראד ופארקס הניעו אותן לפעולה ונלחמו בעין המביטה בהן בו זמנית. סירבו להיות הנשים שיש להציל אותן, סירבו להיכנע לדימוי התקשורתי ולמסכה החברתית שניתנה להן.  

 אני יושבת כרגע בבית, מבודדת מהמרחב. אני מודה, המילים לא עולות לי כפי שהייתי רוצה. לאחרונה הטריגר לכתיבה והמחסום מולה נובעים אצלי מייאוש, לרגעים מזעם, מתסכול עמוק שלא רואים אותי, אותנו. סך הכל תחושה שאמורה להיות לי מוכרת כאישה.

אני מביטה במחאה שהולכת ותופסת תאוצה. אני אומרת מביטה כיוון שגם כשאני עומדת ברחובות וזועקת את המצוקה הפרטית שלי, אני עדיין מביטה בה מבחוץ, ככה זה כשאת במאית תיאטרון. כל המופיע בפנייך הוא מופע. אבל עכשיו אני מרגישה כמי שנלקחה ממנה זכות היצירה והשליטה על מופעה האישי.

ולכן, יותר מכל אני מבינה כי הדרך לשוויון עוברת כאן, במרחב הציבורי. היא עוברת דרך פעולות של נוכחות. רוזה פארקס, קלודט קולווין, ויקי כנפו ונאדיה מוראד יצרו אקט של נוכחות. הן הכריחו את הציבור לשמוע קולות שטרם נשמעו, בטח שלא כך.  הן העזו במקומות שאני עוד לא מצליחה, הן האמינו בשינוי ואפשרו לו מקום לצמוח.  

לקריאה של מאמרים נוספים על נשים ומחאה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: רוזה פארקס, ויקי כנפו ונאדיה מוראד, מויקישיתוף. התמונה של שרבט גולה: סטיב מק'קורי עבור הנשיונאל ג'אוגרפיק

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

למה מנהיגות נשית מתמודדת טוב יותר עם הקורונה?

Reading Time: 2 minutes מה משותף לניו זילנד, איסלנד, גרמניה, דנמרק ופינלנד? במדינות הללו כבר לא הולכים עם מסכות והתפרצות הקורונה בתחומן נמצאת בשליטה מלאה (או כמעט מלאה). מה עוד משותף למדינות הללו? את כולן מנהיגות נשים.