"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה"/ הילה עבהאל

שמי הילה, ואני סטודנטית לניו-מדיה במוסררה, יוצרת אמנות טכנולוגית ואינטראקטיבית, והעבודה הנוכחית שלי מתעסקת בפות. או יותר נכון, בקשר שבין נשים לאיבר המין שלהן.

אני אישה, בת 24, ירושלמית. חיה כל חיי בחברה הישראלית, מושפעת ממגוון ההשפעות התרבותיות והסביבתיות שמהן מושפעים רוב הילדים והנוער שגדלים במדינה. בילדותי ובהתבגרותי לא ניהלתי ראיתי או שוחחתי עם נשים על הפות.

עם תחילת גיל ההתבגרות הטאבו סביב התפתחות הפות נהיה ממשי ושאלות רבות שעלו אצלי נותרו ללא מענה, ופתוחות להשפעות חיצוניות. משיחות רבות שניהלתי עם נשים שונות סביב גילאי 18-30, גיליתי שזוהי תופעה רווחת. נשים רבות תיארו יחסים מורכבים עד שליליים מאד עם איבר המין שלהן. עלו סוגיות מגוונות, ביניהן שער הערווה וסידורו, כינו אותו מסריח/ לא יפה/לא אסטטי, והתייחסו לחוסר הנעימות בסיטואציות מיניות ולא מיניות. לדוגמא, בכתבה של נגה כהן ב"מאקו" מלפני מספר שבועות, היא מראיינת נשים על היחס המורכב שלהן לפות, ועל התגובות שקיבלו עליו בסקס, שחלקן היו מביישות ופוגעניות.

בדומה לכך, מהשיחות שערכתי, גיליתי שמעט מאד נשים יכלו להעיד שהן מכירות אותו באמת ושהסתכלו עליו במראה. השיחות האלו נגעו מאד ללבי, הבנתי שיש תפיסה מוטעת לגבי הפות, ושנשים מושפעות מדימוי לא אמיתי, שרובו, אני מניחה, נובע מהשפעות של פורנו. הדבר גורר גם התייחסות מבני זוג לא מבינים, ובעיקר תחושת אי עמידה בציפיות של אישה מול עצמה, וניסיון ל"תקן" להגיע לשלמות, החל באמצעות לייזר להורדת שיער ועד לניתוחים פלסטיים ופולשניים לקיצוץ השפתיים.

בעבודה אני מציגה יציקות גבס של פות אמיתי. מול היציקה מוצבות שתי זרועות רובוטיות. על אחת מהן מורכב איזמל ועל השניה משייפת. הקהל יכול בעזרת ג'ויסטיקים להניע את הזרועות ולפסל את איבר המין מחדש, "לתקן" אותו כראות עיניו. בסמוך מוצגות מבחר יציקות של פותות מנשים בין הגילאים 20-30. הפותות יוחלפו במהלך התערוכה ויהיה אפשר לראות את התהליך שעבר עליהם.

איך עשיתי את זה בפועל..? רציתי לקרוא לנשים להצטרף אלי לפרויקט. כתבתי פוסט בקבוצה השכונתית וקראתי לנשים להצטרף אלי לפרויקט אמנותי. כשניגשתי לכתוב את הפוסט היו לי מספר שיקולים, מכיוון שמדובר המרחב ציבורי לא רציתי לפרט את תוכן הפרויקט באופן שיעורר מבוכה אצל נשים או ימשוך את הקהל הלא נכון. לכן, הזמנתי נשים לפנות אלי בפרטי לקבלת פרטים והוספתי תמונה של ציור של ג'ורג'יה אוקיף ("אישה על נייר"), כדי להבהיר את נושא העבודה. הפוסט והתמונה עוררו דיון אמוציונאלי שלא צפיתי. במקביל, קיבלתי עשרות פניות פרטיות מנשים במגוון גילאים. החלטתי להתמקד בנשים בטווח גילאים 20-30.  בחרתי בנשים ללא ילדים בטווח הזה, מכיוון שזאת קבוצת האוכלוסייה שעליה אני נמנית ומתוכה אני יוצרת. חלק מהנשים הכרתי, חלקן חברות, וחלקן זרות לחלוטין. מי שבחרה להצטרף לפרויקט הגיעה אלי לדירה, נרגשת וקצת נבוכה, אחרי הסבר והכרות קצרה עשיתי את התבנית. ברוב המקרים נשארנו לשוחח על הנושא לפחות שעה. למדתי המון מהנשים שבאו אלי. חשפתי מעצמי והן נחשפו בפני. עלו סוגיות חדשות שלא דיברתי עליהן מעולם והשיח הפתוח שנוצר בנינו אפשר רגע אמיתי וצמיחה מתוך מקום חשוף, לפחות בשבילי.

בעבודה ובחוויית המשתמש אני מקווה לגעת במספר סוגיות:

1. איבוד השליטה על איבר המין שלך- ידיים זרות ומכניות שנשלטות ע"י גורם חיצוני הן שמכתיבות לך איך הוא צריך להראות ולהרגיש.
2. סירוס עצמי- הפעולה שמבצע הקהל היא אומנם "פיסולית" ועדינה אך למעשה הוא גורע מאיבר המין. ההתעסקות המוגזמת שלנו בפות בניסיון להתאימו לנורמה פוגעת בו ופוגעת ביכולת שלנו להיות נשים שלמות ומיניות. ה”תיקונים" הללו נעשים ע"י נשים רבות באופן אוטומטי מבלי אפילו להשקיע ולהכיר את הפות האישי על צורתו הייחודית.
3. שיח פתוח- יצירת שיח של נשים על איבר המין שלהם, הצורות הרבות והלגיטימציה לכל נראות.

מעניין אותי לראות מה יהיו תגובות הקהל, מי יעז לתקן? מי יחשוב שאין צורך? איך יגיבו נשים? ואיך יגיבו גברים, והאם יהיה הבדל?

אני יכולה להוסיף ולומר שכשהצגתי את אחת היציקות בכיתה דווקא אחת הנשים נגעלה – מה שחיזק אצלי עוד יותר את הדחף ליצור את העבודה הזאת. הרי זה איבר שיש לכולנו ואנחנו צריכות להפסיק לראות אותו באור שלילי כל כך.

כמובן שיש בי חשש שהעבודה עלולה להיות מפורשת לא נכון ע"י חלק מהקהל. אני חושבת שזה "סיכון" שכל עבודת אמנות לוקחת. אמן מניח את היצירה שלו עם כוונה אחת אבל הקהל יכול לפרש אותה בהמון דרכים אחרות וזה היופי באמנות אם היא מצליחה לגרום לך לחשוב. שבירת טאבו והנכחה של נושא שנוי במחלוקת במרחב הציבורי תעורר קונפליקט. הפרשנויות השונות הן חשובות ואני פתוחה לקבל את מגוון התגובות. ללא המגוון לא יתעורר הדיון האמיתי שאותו אני מבקשת להעלות.

מערכת פוליטיקלי קוראת ראיינה את נ', בת 22, במקור מיישוב דתי במרכז הארץ, שהשתתפה בפרויקט: "אל הפרויקט של הילה הגעתי במקרה ובספונטניות, בעקבות פוסט בפייסבוק. היא חיפשה נשים אמיצות, ורציתי להוכיח לעצמי שאני אמיצה, וגם – למרות הפחד – להרגיש שהפות שלי הוא לא משהו להתבייש בו, אלא להנכיח אותו ולהתגאות בו כמו שהוא. אני מתבוננת בעצמי במראה מגיל צעיר, והילה היא כמובן לא הראשונה שרואה את הפות שלי – אבל מבחינתי זאת הייתה חוויה ראשונית.

בסקס תמיד ניסיתי להדחיק קצת את המראה הכולל שלו. לפעמים התביישתי בבחירה שלי שלא להסיר את שיער הערווה, לפעמים בזה שהשפתיים לא לגמרי סימטריות, לפעמים סתם כי אף פעם לא ראיתי פות של אישה אחרת, ולא יכולתי להשוות. ובסיטואציות לא מיניות, כמו אצל רופא נשים, או אצל קוסמטיקאית (הסרתי פעם אחת את כל השיער) – המטרה היא תיקון. רפואי, אסתטי, זה לא משנה. השדר הוא שמשהו נמצא לא בדיוק במקום. ויש גם חוויית הניתוק שהכרחית כדי לשרוד את המבוכה. להתעלם מזה שהעיסוק הוא באיבר הכי אינטימי שלי.

וכאן – להיפך: הפות שלי טוב כמו שהוא. הוא טוב בזכות זה שהוא טבעי ויחיד. אין התעלמות, אין ציפייה לשלמות כי אין מודל מושלם, אין ניסיון להדחיק כי הוא המרכז. וכך על רצפת האמבטיה של דירת סטודנטיות ירושלמית שכבתי ברגליים מפוסקות, צוחקת, נוכחת, שלמה, והילה יצרה את התבנית שעליה תיצוק את העתק הפות שלי".

(בתמונה: הילה עבהאל).

העבודה תוצג בפסטיבל מוסררה מיקס 17 בשכונת מוסררה בירושלים 6-8.06.17.

*העבודה תוצג במרחב הציבורי השכונתי או בגלריה הפנימית יש כרגע חילוקי דעות אמנותיים בנושא בשל אופי השכונה. בכל מקרה, עוד לפני הצגת העבודה כשאני משוחחת עליה עם נשים, אני תכף מזהה אצלן את ההבנה את ההתרגשות מהעבודה. כמו כן, אני רוצה להודות לכל הצוות המדהים שלקח חלק בתהליך היצירה.

**התמונות צלמו במהלך יצירת המיצג, ואינן מתעדות את התוצאה הסופית- שווה לבוא לראות! צילם: אורי ברקת

לפרטים נוספים: hilavael@gmail.com