לעמוד הראשי של הפרויקט 

אני זוכרת את סבתא שלי יושבה לחלון בקומה הראשונה וצופה אל הרחוב. תמיד היא ישבה ליד החלון, כאילו מהות קיומה היתה לחכות שנבוא. סבא וסבתא כמעט ולא יצאו מחיפה, והם לא יצאו מהארץ מעולם אחרי שהגיעו אליה בתחילת שנות ה-50, ישר למעברה. הם צמצמו את עולמם לדירה הקטנה בנווה שאנן, לרחוב, לשכונה. כל דבר מעבר לזה היה רחוק, מפחיד ומסוכן מדי. כשפוליקר שר "חלון לים התיכון" אני תמיד חושבת על סבא וסבתא, ורואה את החלון במטבח שלהם; "ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון". אני יודעת שלא היו להם חיים קלים – מלחמה, עלייה, מעברה – אבל אנחנו, הנכדים – היינו האושר הזה שמתגנב אל החלון, והעיניים שלה אורו בכל פעם שהיא היתה רואה אותנו בשביל שמוביל לבניין.

למזלי היו לי כמה שנים טובות עם סבתא, ומתוכן ביליתי אצלה הרבה שעות, במיוחד בקיץ, אחרי שסירבתי לדרוך שוב בקייטנת הטכניון (בדר"כ אחרי היום השני לקייטנה, בכל שנה). אז עברנו לקייטנת סבתא וסבא, שכללה הרבה טלויזיה בכבלים (בבית לא היו כבלים), אוכל, וכן, גם חפירות. זה היה המחיר. סבתא תמיד היתה שואלת אותי "נו, אז מה את מספרת?", בתדירות של אחת לרבע שעה – אפשר לחשוב שבתור ילדה בת 8 היה לי כל כך מה לספר. היה לה לו"ז יחסית קבוע: אנטונלה, היפים והאמיצים, ערב חדש. בשעות האלו ערוץ הילדים הופקע מאיתנו, ובמשך רוב הילדות שלי חשבתי שחיים יבין הוא דוד שלי, כמו אח של אמא, כי תמיד בשעה 5 סבתא היתה אומרת "ששש! נותנים חדשות, הדוד מהטלויזיה יכעס".

לפעמים סבתא היתה מושיבה אותי על ברכיה בכורסא מול הטלויזיה, ומבטיחה לי: "יום אחד אני אמות, וכל התכשיטים שלי יהיו שלך". לאח שלי, אגב, היא הבטיחה שיקבל רכב (וזה, ילדים, מה שנקרא "הבניה מגדרית"). יש לציין, שהתכשיטים שלה היו גורמטים כבדים מזהב, כי בשבילה אם זה לא זהב אמיתי, והרבה ממנו, זה לא נחשב. ליום ההולדת השביעי שלי היא קנתה לי שרשרת מזהב עם תליון של מזל שור (כנראה שבנוסף לאמונות הטפלות שלה על שום נגד עין הרע ומגדות עתידות למיניהן היא גם דגלה במדע האסטרולוגיה). היו לה כל מיני ביטויים שלא תמיד הצלחנו לעמוד על פשרם, כגון: "ילד זה לא עציץ!" שהיתה מטיחה באמא שלי, כנראה כביקורת על התזונה הלקויה שלנו (בדר"כ אוכל מוכן בטעם של מיקרו: אני דווקא זוכרת לטובה את הקציצות הלא עשויות מבפנים בטעם מונוסודיום גלוטמט ואת הצ'יפס הרטוב בטעם קרח שנמס והפך למים), בעודה מציידת אותה בקופסאות פלסטיק עם אוכל מבושל, מתוך רחמים עלינו, כנראה.

בימים ההם, לפני שהפמיניזם נהיה מגניב או מקובל בכלל, לא הרבה נשים זכו לצאת ללמוד ולעבוד בחוץ. היא היתה אישה מאוד חכמה, סבתא שלי, אבל לא היתה לה את הפריבילגיה או ההזדמנות לממש את עצמה מבחינה מקצועית, כמו להרבה נשים אז (והיום, עדיין). אז דרך האוכל, דרך הבישול, היא היתה יכולה לבטא את עצמה. להביע רגשות, לתת, לאהוב. אחותה של סבתא טוענת שהיא לא היתה כזאת בשלנית מוצלחת (בהשוואה אליה), כי תמיד היא היתה מוסיפה עוד קצת מלח, או עוד קצת סוכר – תמיד קצת יותר מדי ממה שצריך – רק שלא יחסר. רק שלנו לא יחסר שום דבר.

סבתא תמיד אמרה ש"נטע תהיה כמו אילנה דיין כשתגדל". אני לא יודעת למה היא כל כך העריצה אותה – כי היא ידעה ספרדית, או כי היא היתה בטלויזיה – שתי תכונות שסבתא שלי ככל הנראה ראתה בהן הישג גדול, אבל תמיד חשבתי שהיא טעתה לגמרי, שזה בכלל לא בכיוון. היום אני יודעת שגם אם האבחון התעסוקתי שעשתה לי כילדה קטנה לא קלע בול, היא ככל הנראה ראתה בי את הפוטנציאל, את הכישורים, ואת היכולות הדרושות כדי לממש את עצמי שם בחוץ, כמו שהיא לא היתה יכולה לעשות. כדי להפוך להיות אישה חזקה, כמו אילנה דיין. כל השנים חשבתי שהיא טעתה לגמרי באבחנה שלה, אבל אולי בחושים החדים שלה היא היתה חכמה ממני, וכבר בילדה שהייתי היא זיהתה את ניצני האקטיביזם, את הרצון לפעול, להילחם ולשנות. השנה הצטרפתי לצוות העורכות של פוליטיקלי קוראת. אני חושבת שזה הכי קרוב שאגיע ללהיות אילנה דיין – אבל זה כבר כל כך הרבה יותר קרוב ממה שאי פעם ציפיתי או חשבתי שאני יכולה. היא נפטרה כשהייתי כמעט בת 18, אחרי כמה שנים שבהן כבר לא ממש תפקדה ותקשרה. על השנים האלו אין לי הרבה מה להגיד; רק אחרי שמתה, הצלחתי לחזור ולזכור אותה כמו שהיתה לפני שחלתה. כמו שאני כותבת עליה היום. היא לא זכתה להכיר אותי כבוגרת, ולפעמים אני מרגישה שלמרות שזכיתי לבלות די הרבה זמן איתה, זה עדיין לא מספיק. ואולי זה אף פעם לא היה מספיק. אני רוצה להאמין שהיא בכל זאת היתה גאה.

 סבתאמלכה

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.