מאת: נטע איפרגן
חרף שנים ארוכות של מאבק ועל אף הישגים בלתי מבוטלים, דומה כי מעמדן של נשים בעולם עודנו מעורער. גם בימינו מתקיימים פערים אדירים בין מדינות ובין חברות שונות ואף בין קבוצות אוכלוסייה שונות בתוך אותה מדינה. בעוד שבחלק מן המקומות נדמה כי נשים צעירות כבר גדלות לתוך חברה שיש בה שוויון מגדרי ומבחינה חוקית (ולאט לאט גם חברתית) הן שוות לחלוטין לגברים, בחברות אחרות עדיין אסור לנשים לצאת מפתח הבית ללא ליווי של גבר. המגזין הלבנוני העצמאי דרג', שידוע באג'נדה הליברלית-פמיניסטית-להט"בית שלו, מפרסם כתבות, סקירות וראיונות רבים העוסקים בזכויות נשים, באלימות כלפי נשים ובפעולות מחאה נשיות בעולם הערבי (גרסאות בעברית ניתן למצוא, למשל, כאן, כאן וכאן).
בכתבתה האחרונה, בחרה העיתונאית העיראקית איה מנסור להתמקד בתופעה של אלימות ברשת וסחיטה אלקטרונית של צעירות בעיראק. תופעת הבריונות ברשת ופרקטיקת הסחיטה מוכרת בכל מקום בעולם ואינה מופנית רק כלפי נשים, אך כפי שחושפת מנסור בכתבתה, המצב עבור נשות עיראק מורכב במיוחד.
צעירה שהתראיינה בשם הבדוי פרח (בערבית: שמחה, שם אירוני בהתייחס למה שקרה לה), מספרת כי לאחר שנסחטה על ידי גברים ברשת, באיום שיפרסמו תמונות אינטימיות שלה, חייה הפכו לגיהינום שאין לו סוף. "לא ישנתי ולא אכלתי במשך חודשים", היא מספרת לדרג', "נכשלתי בכל הבחינות והסתגרתי בחדרי בוכה. לא היה לי אף פתרון חוץ מלהתאבד בכל פעם שנזכרתי שתמונותיי הפרטיות עלולות להיות מופצות בכל רגע".
פרח נסחטה על ידי שני צעירים שאיימו עליה, ובמשך חודשיים היא התאמצה לשלם להם את הכסף שביקשו, ובכך למנוע את דליפת תמונותיה. כאשר הכסף שלה – אותו חסכה במקור ללימודים באוניברסיטה – אזל, הסחיטה עברה למישור אחר: הצעירים ניסו לפתות אותה להיפגש איתם כדי שיוכלו לתקוף אותה מינית, ואיימו שאם תסרב, יעבירו את תמונותיה לארוס שלה.
בייאושה, ניסתה פרח להתאבד בבליעת כדורים. ניסיון ההתאבדות לא צלח והיא ניצלה ממוות. פרח מספרת כי היא נשארה בתוך מעגל הסחטנות מפני שפחדה פחד מוות ממה שיגיד אביה אם יגלה על עצם קיומן של תמונות לא צנועות שלה. "אף אחד לא יכול לדמיין את המקום של אישה שזה קורה לה, בעיראק. גם אם היא מגיעה מהמשפחה הפתוחה ביותר, אפילו האבות הכי ליברלים יכולים לרצוח בדם קר את בתם אם הם מרגישים שיש משהו שמאיים על 'כבודם'". בעייתה של פרח נפתרה לבסוף כאשר הצליחה, באמצעות קשרים, ליצור קשר עם בכיר במנהלת הביטחון הלאומי העיראקי, שלאחר מאמצים רבים איתר את החשודים והצליח להוציא מהם הבטחה שיפסיקו. עם זאת, העניין לא הגיע לבית משפט משום שפרח לא רצתה להגיש תביעה מחשש ששמה יתפרסם והבושה תגדל.
סיפורה של פרח וסיפורים דומים חושפים את הרבדים השונים של בעיית האלימות והסחטנות ברשת: הבושה סביב הנושא שמובילה לחוסר רצון להתלונן; חוסר התפקוד של גורמי אכיפת החוק גם כאשר כבר מוגשת תלונה, ובנוסף הפחד הכפול: לא רק מפני העבריינים, אלא גם מפני בני המשפחה ומפני המחיר החברתי שהנפגעת עלולה לשלם אם הסיפור ייחשף.
אלימות ברשת מלווה בבושה ובהסתרה מפני שהתוכן שסביבו הקורבן נסחט הוא לרוב תוכן אינטימי ורגיש. לעיתים נשמעות טענות כגון: "מי שמפרסמת תמונות כאלה היא פרוצה, ולכן זו בעיה שלה אם הן דולפות". על כך יש לומר, ראשית, שישנו הטיעון הברור שלפיו זכותו של כל אדם לשלוח כל תמונה שאדם אחר מסכים לקבלה, גם אם לאחרים זה נראה כמו מעשה "טיפשי". יש להפריד בין העובדה שאדם פרטי בוחר לעשות מעשה טיפשי או אפילו "מביש", לבין החובה של רשויות החוק לטפל בנושא: יש להעניש סחטנים על פי החוק, בלי קשר לתוכן שעליו הם מבצעים את הסחיטה. קשה להתעלם מכך שהנפגעות מסוגיה זו הן לרוב נשים, מה שלמרבה הצער מפחית את המוטיבציה של הממשלה לטפל בבעיה.
שנית, יש לציין שבכתבתה של מנסור לא מתואר בשום מקום מהו בדיוק אופי התמונות שעליהן נסחטו הנשים. בניגוד למה שהקוראים אולי מדמיינים, בחברות או במשפחות שמרניות במיוחד "תמונה מבישה" יכולה להיות גם תמונה בשיער גלוי, או שהבושה בכלל נגרמת מעצם השימוש של האישה ברשתות חברתיות כדי לפרסם תמונות.
לחוסר הרצון להתלונן, מצב שמוכר בכל העולם סביב סוגיות של פגיעה מינית, מתווסף במקומות כמו עיראק רובד נוסף, והוא המקום של נשים במרחב הציבורי באופן כללי, או ליתר דיוק – היעדרו. על פי המרואיינים בכתבה של מנסור, נשים רבות מפחדות אפילו להיכנס לתחנות המשטרה. גם כאשר נשים כן מגישות תלונה, גופי הביטחון אינם יכולים לעשות כמעט דבר ללא צו בית משפט, שמאפשר באופן רשמי את החקירה. זאת בפרט אם המטרידים משתמשים בחשבונות אנונימיים. כדי לפרוץ לחשבונות אלה נדרשת בירוקרטיה אין־סופית הכוללת אישורים וחתימות, ונשים רבות נסוגות בשלב זה מחשש שייחשפו במהלך התהליך.
מאחורי ההליכים הללו עומדים חוקים שמחוקקים בעלי הכוח הפוליטי במדינה, דהיינו הגברים. גם אם יש התקדמות חברתית, נשים (במדינות רבות) סובלות מחוסר ייצוג במוסדות הציבוריים של המדינה: היעדר ייצוג בפרלמנט בעיר הבירה משפיע על האזרחית הקטנה בעיירה הנידחת שמעוניינת להיכנס לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה, אך יודעת שההליכים החוקיים אינם לטובתה. חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה שבעת הכנת הכתבה, אף רשות לא הייתה מסוגלת לתת למנסור נתונים מדויקים על ממדי התופעה של נשים הנפגעות מסחטנות ברשת – זה עד כדי כך לא מעניין אף אחד.
לנושא זה מתייחסת בכתבה גם חנה אדווארד, פעילה חברתית וחברת אגודת אל־אמל העיראקית, שמספרת שעד שנת 2017 פעל בית משפט מיוחד לנושאי פרסום ותקשורת, שבין היתר אפשר לנשים להגיש תלונה אנונימית לחלוטין. נכון להיום, עצר הפרלמנט העיראקי את פעולתו של אותו בית משפט.
אגודת אל-אמאל העיראקית היא אגודת מתנדבים א-פוליטית, המשתתפת באופן פעיל בפרויקטים לתועלת ולרווחתו של העם העיראקי ללא הבדל גזע, מגדר, שיוך פוליטי או דתי. הוקמה בשנת 1992 בתקופה הקשה לאחר מלחמת המפרץ השנייה במטרה להעניק סיוע ולהקל על סבלו של העם העיראקי. בין מטרותיה מלחמה באלימות ובאפליה על רקע עדתי ומגדרי. קידום תרבות כיבוד זכויות אדם, שוויון מגדרי, סובלנות ושלום חברתי, ואספקת תמיכה פסיכו-סוציאלית והכשרה למגזרים פגיעים, כדי שיוכלו להשתתף ביעילות בחיים הציבוריים. אל-אמאל פועלת גם בנושא הרפורמות בחוק, לצד הדרכת עובדים בתחומי המשטרה והמועצות השיפוטיות, במטרה להבטיח את שלטון החוק והצדק בחברה.
את מקומה של המדינה תופס, כמו במקרים רבים, ארגון פרטי-התנדבותי שהקים אדם בשם מוחמד חסן. סהא וליד, סטודנטית מאוניברסיטת בצרה שנוצלה בידי שלושה גברים שאחד מהם היה חברה לכיתה, מספרת שנעזרה בארגון של חסן לאחר שלא הצליחה לשלם יותר לסחטנים. במקרה שלה, הסחטנים פעלו בשיטה של התקרבות לנשים אותן סחטו ורכישת אמונן תוך פיזור הבטחות שווא שיתחתנו איתן, אך לבסוף ניצלו אותן ואיימו בהפצת תמונותיהן. דרך חשבון פיראטי של וליד, הסחטנים הגיעו גם לתמונות של חברתה וסחטו גם אותה. הן וליד והן חברתה מצאו עצמן גונבות תכשיטים מאימותיהן על מנת לשלם לסחטנים. עד שפנתה לארגון של חסן, שילמה וליד כ־3,500 דולר לפושעים.
חסן הקים את הארגון הראשון למאבק באלימות ברשת בעיראק בשנת 2015. הוא עובד עם מומחים לסייבר ועם אנשי בריאות הנפש שמסייעים, בהתנדבות מלאה, באיתור העבריינים וגם מספקים לנפגעות סיוע נפשי וכלים להתמודדות עם הפגיעה. מובן שהתהליך מתבצע באופן חשאי לחלוטין – הם עצמם אינם מבקשים את השם של הבחורה. חסן מספר כי הקים את הארגון כדי להגן על נשות עיראק שנמצאות תחת איום מתמיד בנושא זה, ומציין כי החוק כמעט מתעלם מהנושא, לטענתו מפני שמדובר בפשע שמתרחש בעולם הווירטואלי. עם זאת, העובדה שחסן עצמו הוא גבר רק מחזקת את הטענה הקודמת, במקום שבו לנשים אין ייצוג במרחב הציבורי, גם לא יהיה מי שידאג לאינטרסים שלהן.
בעיה נוספת העולה מהכתבה היא סוגיית ההתאבדות. רק הצוות של מוחמד חסן לבדו רשם שישה מקרי התאבדות של נערות עקב אלימות ברשת, ומקרים נוספים שבהם נשים נרצחו בידי בני משפחתן לאחר שאלה גילו על העניין. כאשר התמונות כבר נחשפות, מאוחר מדי להגן על הבחורה באופן חשאי, ולכן חסן וארגונו מנסים פשוט למחוק את התמונות מכל אתר שבו הם מוצאים אותן. חסן מספר שהוא גם מנסה להתערב אישית ולהרגיע את בני המשפחה, אך במקרים רבים המשפחה מתנהגת לבחורה גרוע יותר מאשר הסחטן.
כך או אחרת, כולם מאשימים את הקורבן. בחלק מהמקרים נשים נאלצות לעזוב לימודים או עבודה, חלקן מתגרשות ואינן יכולות לראות את ילדיהן מחמת ה"בושה". אותם מטרידנים כמובן מודעים לכוחם לערער את היחסים העדינים בין הנשים לבין בני משפחתן, אותם יחסים שנשלטים על ידי תפיסה גברית במובהק – ומנצלים זאת.
בעיית הסחיטה האלקטרונית והאלימות באינטרנט אינה רק בעיה של נשים, כמובן. עם זאת, נדמה שהעובדה שנשים הן הנפגעות העיקריות ממנה מונעת מהרשויות לטפל בה במלוא החומרה. ניתן לראות בכתבה זו גם תשובה, או שמא אות אזהרה, לתומכי הפרדה מגדרית במרחב הציבורי בישראל ובכל מקום אחר – במקום שבו נשים אינן מיוצגות או נמצאות, כיצד יוכלו להתלונן כאשר נעשה להן עוול?
נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית
עורכת המדור: טלי עדן
