מאת: אילה דקל

"כשיצאנו ממצרים יכולנו לקחת רק מזוודה אחת ועשרים לירות. זהו" סיפרה סבתא שלי "יותר מזה היה אסור ואני דאגתי מאד, איך נסתדר בלי כלום בארץ החדשה?"

סבא שלי יצא ראשון ממצרים. הוא גורש כבול באזיקים על אנייה שהפליגה לאיטליה. הוא היה חבר בתנועת מחתרת ציונית, שהחברים בה כתבו עיתון בעברית, וקידמו פעילות ציונית, שהייתה אסורה באותם ימים במצרים. יום אחד הרשימות הסודיות ובהן כל שמותיהם של חברי הקבוצה נפלו לידיים הלא נכונות וכל חברי המחתרת מצאו עצמן בכלא המצרי. מי שהייתה לו אזרחות זרה, כמו סבא שלי, גורש. אחרים, נשארו בכלא המצרי למשך זמן רב.

אבל היה שם אחד ברשימה שהמצרים לא הצליחו למצוא. חבר מחתרת אחד לא נתפס. טוני. זה היה חבר המחתרת החסר. סבא שלי סיפר שגם כשניסו בכוח להוציא ממנו את מיקומו של טוני הוא לא גילה. המצרים חיפשו גבר. הם לא הבינו שטוני זו בעצם אישה. טוני היא סבתא שלי.

סבתא טוני, תמונה מהאלבום המשפחתי של אילה דקל

היא לקחה את כספה והלכה לצורף. היא ביקשה ממנו שיכין לה צמיד זהב כבד. מי שרצו לצאת ממצרים לא יכלו לקחת איתם כסף, אבל מה שהיה על גופם יכול היה לצאת יחד איתם. וכך, עם צמיד הזהב על ידה היא יצאה ממצרים לצרפת. משם היא התחילה את מסעה לישראל ולמפגש המחודש עם סבא שלי, שהגיע לכאן מאיטליה. הצמיד נמצא אצלה עד היום, עדות אילמת למסע המיוחד שעשתה בחייה ולמה שנשאר מאחור.

היום הזה, הוא בדיוק הזמן המתאים לספר את סיפורם. ה30.11 הוא היום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן. היום הזה נקבע בכוונה יום אחד אחרי ההכרזה ההיסטורית באו"ם. היום שאחרי, שעומד בצלו של כט בנובמבר המפורסם. זה היה בדיוק הרגע שבו היציבות החלה להיסדק: בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והמתיחות האזורית שינו מדינות ערב את נקודת המבט על היהודים שבניהם, ראו אותם בבת אחת כאויבים, ומעמדם השתנה. ברגע אחד עולמם התערער והקהילות היהודיות החלו לקרוס בזו אחר זו. חלקן בבת אחת וחלקן בכרסום איטי ארוך ומתמשך.

דוגמא אחת לשינוי הזה היא ההפרעות שהתרחשו בחלב, בסוריה, מיד אחרי ההכרזה ההיסטורית. כפי שתיאר זאת חכם טוויל שהיה הרב הראשי של קהילת חלב: "ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א'.. הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם… בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם… אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…".

גם במצרים של סבא וסבתא שלי, בשנת 1948, הרחובות בערו. פצצה התפוצצה ברובע היהודי בקהיר. ובמקביל היו מעצרים המוניים, התנכלויות לבתי כנסת ועוד. החיים במצרים כבר לא היו בטוחים עבור הקהילה היהודית.

חתונה משפחתית בבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה 1944, מהארכיון של משפחת דקל

סבתא שלי למדה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה, בית קהילתי שוקק חיים ובמרכזו בית ספר. בבית הספר לימד הרב ונטורה. "אם הייתי פוגשת אותו היום" אמרה לי סבתא שלי "הייתי אומרת לו תודה, בזכותו אנחנו הגענו לארץ". אחת עשרה שנים הוא לימד באלכסנדריה עד שגורש משם בשל פעילותו הציונית ובשנים האלה הצית את רוחם של צעירי הקהילה ובתוכם סבא וסבתא שלי ועורר בהם את החלום להגיע לישראל.

"הוא היה שונה משאר המורים" היא סיפרה "הוא הלהיב אותנו הצעירים, הוא דיבר אתנו על ציונות, על ישראל, בלי לפחד. והוא לא רק דיבר הוא גם עשה. הדרך שלו הייתה דוגמא אישית". הוא ראה את הציונות כחלק גדול יותר מתחיית העמים המזרחים וכתב על תחייתם של בני ישראל ובני ישמעאל.

כילדה, הסתובבתי עם הסיפור המשפחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסבים והסבתות שלי היו גיבורים. הם היו לוחמי חירות שהפכו עולמות כדי להגיע לישראל. מצד שני, הם היו מזרחים והמזרחיות תמיד עמדה שם באמצע הדרך, מפריעה. לפעמים סבא שלי היה אומר "עד מתי ישפטו אותי לפי איפה סבא שלי נולד?" והם עבדו קשה והצליחו להכחיד כל זכר למזרחיות הזו, הם שינו את נוסח התפילה שלהם לנוסח אשכנז, מעולם לא דיברו בערבית, רק עברית. כילדה, בכלל לא הבנתי כמה ערבית הם מבינים, שזו השפה שדיברו ברחוב שבו הם גדלו. רק צרפתית עלתה מידי פעם על שפתיהם.

חתונה משפחתית בבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה 1944, מהארכיון של משפחת דקל

אבל היום אני חוזרת לשם. לסיפורים שבצל. לאלה שהשמש החזקה החביאה והסתירה. אני חוזרת לעבר המשפחתי ומקשיבה לקולות הנשמעים משם. אני מביטה בתמונה הזו, של בית הכנסת באלכסנדריה שכל כך הרבה זיכרונות משפחתיים נצרבו בין כתליו. אני לא הייתי שם. אבל אני מדמיינת את סבתא טוני שלי עומדת על המדרגות האלה בבת המצווה שלה ואת סבתא סוזי זיכרונה לברכה צועדת בו בשמלת השושבינה שלה. ושתיהן מחייכות אלי בשמלות חגיגיות חיוכים של ילדות בעולם אחר כל כך. שהיה ואיננו עוד. ורק הסיפורים משמרים את היותו. ואני מנסה לאסוף מתוכו את כל האוצרות החבויים בו, לפני שייעלמו אל התהום.

"המציאות היא תמיד לא אחידה, מסוכסכת, מלאת סתירות.

הדרך היחידה לארגן אותה לתבנית משמעותית אחידה היא לנסות לספר סיפור"

ויליאם פוקנר

תמונה בראש הכתבה: סבא יצחק וסבתא טוני קצת לפני יציאת מצרים שלהם, ב- 1953, מהארכיון של משפחת דקל

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.