מחשבות אישיות ופוליטיות

כבר כמה ימים שאני מתבחבשת במחשבות, מאז אותה שבת ארורה. כמו כולם, גם אני הזדעזעתי מהטבח הנורא ומהאכזריות הבלתי נתפסת של החמאס. רגשות של זעם, כאב, חוסר אונים ואי ודאות הסתבכו אלה באלה.
בחלוף הימים, בנה של בת דודתי היקרה נהרג בלחימה. וחבר טוב של בנותיי ובן בית אצלי, נער מתוק בן 17 בלבד יצא לחגוג במסיבה וחזר בארון. הצער עמוק מנשוא. לכל אלה נלווה שבר עמוק ומטלטל.
אני מגדירה את עצמי כשמאל, בהתייחס למשמעות ולתפיסה שאני מחזיקה, שהן הומניות וחברתיות. זכויות אדם הם קו מנחה עבורי. כל אדם וכל אשה. כל ילד וילדה. כאשת שמאל, חוויתי שבר עמוק וערעור של תפיסותיי. מעבר לברור מאליו, שחמאס לא יהיו פרטנר, לא שותפים פוטנציאליים להסדר מדיני, קרה שבר נוסף –
לא היה לי ספק שכולם יגנו את הפשע הנתעב הזה, בקול, בפומבי. בין אם מדובר באנשי שלום שנלחמים על זכויותיהם של הפלסטינים, חברי כנסת ופוליטיקאים, וגם נשים פלסטיניות עימן אני עומדת בקשר בשנה האחרונה. וזה לא קרה. רבים וטובים שותקים עד היום. זה לא שחלילה הם מצדיקים את הטבח האכזרי. לא ולא. אלא שיש קולות שמבינים איך הגענו למצב הזה שבו פלסטינים קמים על מי שמונע מהם זכויות, פוגע בהם, הורג, מתעלל. בכך, הם מסוגלים להתבטא רק כנגד "צד אחד" – ישראל.
אני מאמינה שאי אפשר להבין איך אנשים מגיעים למצב שבו הם נהיים רוצחים אכזריים, ששוחטים בני נוער, שורפים תינוקות, אונסים נשים, רוצחים ילדים בפני הוריהם ועוד זוועות. לא משנה מהן נסיבות חייהם. שנית, לאהוב אדם ולשאוף למימוש זכויותיו זאת עמדה שאין בה איפה ואיפה. זאת צביעות להכריז על עצמנו כעל אוהבי אדם, "אבל רק אם…", או "רק אלו".
שוחחתי עם חברה פלסטינית מעזה, שסייעתי לה המון בשנה האחרונה. היא לא היתה מסוגלת להגיד מילה על מה שעשו לנו. כלום. ממש משכתי אותה בלשון ולבסוף רק אמרה "אני נגד אלימות". נשברתי. לא הבנתי איך זה ייתכן שהיא מתייחסת לטבח הנוראי כאל "אלימות". שהיא לא מחריגה אותו. שהיא לא מזדעזעת.
ונשברתי שהיא לא יכולה להזדהות ולהכיל את הכאב שלי. אפילו ברמה האישית, מתוקף ההכרות והקשר ביננו. יום למחרת היא סיפרה לי שהיא נפצעה, בבית החולים ושהבית שלה הופצץ כך שאין לה לאן לחזור. לא הצלחתי להרגיש כלום. אטימות רגשית לסבל של חפה מפשע. מתנגדת חמאס. משפחתה מתנגדת חמאס וסובלת מכך. לא מאפשרים להם לעבוד בעזה, לא לקבל שירותי רפואה בישראל ועוד… ועדיין, לא הצלחתי להרגיש כלום (תחסכו ממני ביקורת לכאן או לכאן). הרגשתי, שאין לי מקום ומסוגלות להכיל כאב של אף אחד חוץ משל העם שלנו.
אם לפני הטבח הצלחתי להחזיק מורכבות, אז בימים הללו אני לא מצליחה. אני מרגישה נבגדת. נבגדת על ידי מי שמתיימרים לאחוז בתפיסות הומניות אבל לא מסוגלים לכאוב ולבטא זעם וכאב כלפי בני עמם. נבגדת על ידי כל מי שלא מזדעזעים, או מבינים, או חושבים "אלימות כנגד אלימות". לא בהכללה. כמובן. אני לא יוצאת פה בהצהרות, אני משתפת מהחוויה האישית שלי. גם לא "התפכחתי" ולא הפכתי לאשת ימין. לא יודעת מה אני. לא מסוגלת כרגע לראות צעד אחד קדימה. רק את העכשיו. חייבת להיות בנוכחות כאן ועכשיו. עבורי, זה הדבר הנכון. להיות פה, לכאוב פה, לאהוב פה, לחזק פה, לקרוס פה.
כל יום ביומו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בחודשים האחרונים, במחאות של משפחות החטופים, אנחנו נתקלות שוב ושוב בחמש הנשים הללו, שמובילות בקול גדול את המחאה. למרות המחירים, למרות הכאב, למרות הקושי, הן מתמידות ופוקדות את בגין יום יום. אז התיישבנו איתן לשיחה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.