Reading Time: 2 minutes

ביקורת אלבום- לונא אבו נסאר "מערבולת"

Reading Time: 2 minutes

ביקורת אלבום לונא אבו נסאר- "מערבולת"

"כולם אוהבים את החדש לונא אבו נסאר"
משפט שעלה בשיחת טלפון קלילה שהיתה לי, אין ספק, כולם אוהבים את החדש של לונא, בינתיים זוכה לשבחים רבים מכל אדם ששמעתי שמדבר על האלבום.
ובצדק, לונא לא סתם קראה לאלבומה החדש "מערבולת", האלבום כולו מערבולת של רגשות שבסוף ה30 דקות מביא אותך למצב של אהבה. אבל לא אהבה רגילה, מסוג קצת אחר. אהבה שאני לא יודעת אם זו אהבה טובה או לא, אבל היא שם. והיא נשארת גם אחרי שהאלבום מגיע לסיומו גם בפעם השנייה והשלישית.

והנה עוד קסם, אחת הרצועות מהאלבום שמה "כישוף". "אולי אז אתעורר מהכישוף הזה", האלבום הזה מכשף, מהשנייה הראשונה.
משהו בו שואב אותך לחלוטין, לעולם אחר. לא המציאות שאנחנו חווים מדי יום, כזו אחרת.
אני מדמיינת חבורה של אנשים שכולם עוצמים את עיניהם ונענים לכל שיר בתנועות הכי רכות ומתאימות לכל מה שהמוזיקה יוצרת פה.

הקול של לונא נעים מאוד לאוזן, רגוע, כאילו במשך כל הזמן הזה חיכינו רק לו. שיגיד לנו את המילים על מגש כסף שעשוי מצמר גפן לאוזניים. אחת הבעיות, או שבעצם יתרון באלבום הזה, הוא הרצף, מבלי לשמוע את האלבום כולו, אלא כסינגל, ואחריו לשמוע שיר אחר,לא מצליח להעביר את החוויה. באופן משמעותי ושונה מהמון אלבומים אחרים. מעטים האלבומים שיוצאים שמצדיקים את הרצף, את כלל השירים באלבום. "מערבולות" עושה את זה ובגדול,ונדמה שגם בקלות. אלבום שיוצר פאזל שאי אפשר להפריד בין חלקיו. שאם ניקח אפילו רצועה אחת ונשים אותה במקום אחר, נחסיר, או נשמע אחריה שיר של זמר אחר,זה פשוט לא יעבוד. ההמשכיות וההשפעה שיש לכל רצועה באלבום על ההבאה היא מדהימה בעיני. ההפקה של האלבום היא המנצחת הגדולה, אני בטוחה שזה לא פשוט לשלב באלבום שתי שפות, וזה נעשה בצורה כל כך מקצועית, מדויקת ונכונה.

בהתחלה ניסיתי לתרגם את השירים שלצערי איני מבינה, אבל אחרי נסיונות כושלים עם גוגל טרנסלייט,הבנתי שאם האלבום מרתק אותי,
ומצליח לרגש אותי, גם אם אני לא מבינה אותו לגמרי. הרי מוזיקה היא שפה אחרת, מיוחדת ושונה,עם חוקים משלה.
תקליט שמהשיר הראשון הוא חודר לעצמות, הקול המכשף של לונא יוצר אווירה חדשה בחדר. מלאת מתח מצד אחד ומצד שני מלאת רוגע. מגיע "כישוף", שלא הצלחתי להבין כסינגל, אבל כששמעתי לראשונה כחלק מרצף האלבום פתאום נפל האסימון. אחרי "כישוף עוד שירים שכתבה ומצליחה לחדור על העצמות כשזורקת משפטים
קצרים שכמעט מצליחים להיבלע בין כל הבלגאן היפה והרב מימדי שנוצר. כמו  "חלום אחד/כנרת בצבע דם" (מהשיר "מערבולת") או "חתיכת נייר תהפוך אסור למותר" (מהשיר "אות"), שאי אפשר פשוט לשמוע ולהתעלם.

את האלבום סוגר השיר "אי", שמבחינה מוזיקלית, הוא המצנח שלנו מהאלבום של לונא שהביא אותנו אל קרקעית העננים אל המציאות הקיימת. ומצד שני, גם שיר כואב. שמשאיר אותך מדמם מכאב ומלא
סימני שאלה. יחד עם הקלידים המכושפים ששולטים על הקו המוזיקלי באלבום, נוצרת פה יצירה שמנגישה בין מוזיקה לרגש בצורה הטובה ביותר לאורך כל האלבום.
"ספק אם אמת או חלום" מצליח לבטא בדיוק את מה שקורה פה. המסע המוזיקלי תם, אך עדיין קיים רצון עז לשמוע שוב ושוב.
שייחקק בזיכרון, ונחלום עליו בלילות.

לונא תשיק את אלבומה ב10.6 במועדון "תמונע" 

 

גל כץ-כתבת מוזיקה ישראלית, מנהלת את המגזין האינטרנטי "אינדישמינדי", ושותפה ב"אינדיקס".
www.facebook.com/indieshmindy

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

לומדות מהבריטיות: שש הנקודות להצלחת מחאת הנשים

Reading Time: 3 minutes אקטיביסטיות, כמו "נשים עושות שלום", עובדות למעננו ולא רואות תוצאות מיידיות. "קבוצת שש הנקודות" נותנת תקווה: סיפור של אצילות אנגליות שקידמו את מעמד הנשים. והמסקנה? בישראל ובבריטניה: הזמן למחאת נשים הוא תמיד עכשיו

סוכנות הדוגמנות שאחרי מחלת הסרטן

Reading Time: 3 minutes מחלת הסרטן השאירה את נ' עם גוף חדש. כשהמליצו לה לדגמן היא תהתה אם תוכל לייצג אידיאל יופי שחולות אחרות יתחזקו ממנו. אבל מה שקרה לה כשהגיעה לסוכנות עם הצלקות על עורה, היה אחר משציפתה

איך קומדיות רומנטיות מסכנות חיים של נשים?

Reading Time: 4 minutes קומדיות רומנטיות מציגות התנהגויות כמו מעקב, בידוד, השפלה והטרדה מינית, כחלק מפעולה רומנטית שמובילה לאהבת אמת. מחקרים מראים שהסצנות על המסך משפיעות על התנהגות בפועל, ומובילות לבסוף להטרדות, איומים ואלימות שנשים חוות מדי יום

כולנו מיכל סלה: כשהטראומה שלך היא בעצם גם שלנו

Reading Time: 3 minutes רצח הנשים בישראל מוציא אותנו לרחובות. לא רק כדי לזעוק בשם המתות, אלא כדי לשמור על עצמנו: כולנו נמצאות בקבוצת סיכון להיפגע מאלימות. רקפת גינסברג כותבת על הטראומה הקולקטיבית, שעוברת מדור לדור של נשים בישראל