מאיה רומן: האמא ההיפית שלי

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: מאיה רומן

אמא שלי היפית.

לפחות ככה אנחנו קוראים לה בצחוק לפעמים. היא לומדת בודהיזם ומדיטציה והיא פתוחה לכל מיני רעיונות וכיוונים, גם אלו שאין להם הוכחות "מדעיות" עדיין. היא רוחנית. יש שיגידו רוחניקית.

במשך הרבה שנים זלזלתי בתכונה הזאת שלה. חשבתי שאני המדענית, הפיזיקאית לעתיד, מבינה משהו שהיא לא. אני יודעת מה נכון "באמת" והיא לא. היא הייתה מחייכת כשאני, אבא שלי ואח שלי היינו צוחקים עליה בארוחת ערב. הכל היה ברוח טובה. אבל האמת שלא הכל.

אנחנו מדברות הרבה על הקשר המיוחד בין בנות ואמהות אבל אנחנו לא תמיד מדברות על הצדדים הפחות נעימים במערכת היחסים הזאת. הצדדים שהחברה הפטריארכלית שבה אנחנו חיות מזינים. אם אמא שלך היא המודל לאיך שתהיי בעתיד אבל את לא שלמה עם עצמך אז הבן אדם הראשון שתוציאי את זה עליו היא כמובן אמא.

במשך הרבה זמן ראיתי את אמא שלי ככה. ראיתי את כל הצדדים הנשיים שלה כלא רציניים, כלא בעלי משמעות. בו זמנית, גם פחדתי מהם. כי אימא שלי היא לא רק היפית.

אמא שלי היא אישה מדהימה. היא אישה בעלת נוכחות. היא יפה, גבוהה, בלונדינית ועם יציבה של רקדנית לשעבר. היא לובשת חליפות מחוייטות ויודעת לגרום לכולם להרגיש סביבה בנוח. היא הבן אדם הראשון שמבחינים בו בכל חדר. יש לה אינטיליגנציה אמיתית, היא יודעת איך להגיב לסיטואציות ולהוציא מהן את המירב, איך לגרום לאנשים להרגיש בנוח. היא משתמשת בכל היכולות האלה כדי לתמוך בכל מי שסביבה; בבן זוגה, בילדים שלה, בהורים שלה, בחברות שלה. הייתן חושבות שכל היכולות האלה ייגרמו לי להתגאות בה מאז ומעולם אבל האמת היא שכשהייתי מתבגרת, כל התכונות האלה היו מפחידות. ככה הפטריארכיה עובדת – היא מציבה נשים בתחרות תמידית. זה לא עזר שאני ואמא שלי מאוד דומות פיזית. אבל כמובן שבתיכון, אני ממש לא הייתי המרכז של אף חדר. אני הייתי הבחורה הגבוהה מדי, הרזה מדי, עם השיער הנפוח מדי, המשקפיים והאף תמיד תקוע באיזה ספר. באיזשהו מקום, תמיד הרגשתי שאני נמדדת מולה, שההצלחה שלה היא לא ההצלחה שלי, אלא הרף שאני צריכה לעבור ושלעולם לא אצליח לעבור.

מרגע שהחלטתי שלא אצליח להתחרות באמא שלי ב"מגרש" שלה, עברתי למגרש אחר. היא מדהימה בליצור קשרים עם אנשים, ביכולות הבין-אישיות שלה ובחוכמה החברתית שלה, אז אני הלכתי אל התחומים האחרים, היותר "גבריים", אל הרציונליות המנותקת מאנשים, המתמטיקה והפיזיקה והפילוסופיה. רחוק ככל שאפשר מתחום שיחבר בינינו, שיוכל לתת לאנשים הזדמנות להשוות אותי אליה ולראות שאני לא משתווה.

הבעיה היא שהבריחה הזאת, כמו רוב הבריחות, היא לא רק בריחה מאמא. היא לא רק גרמה לכך שבמשך שנים לא היה לנו מכנה משותף אינטלקטואלי להתחבר דרכו, היא גם הייתה בריחה מעצמי. אם אמא שלי היא ההיפית, הרגישה, הלא-רציונלית, אז אני ודאי לא כזאת. כמובן, שכפי שכולנו מבינות בשלב מסויים, אנחנו לא יכולות לברוח מעצמנו ואנחנו לא יכולות שלא להפוך לאמא שלנו. עבורי הבריחה הסתיימה עם בוא הפמיניזם.

לא דיברנו בבית הרבה על פמיניזם. הייתה הבנה ברורה שאנחנו בית שהוא בעד שיוויון כמובן. אבא שלי הקריא לי את "הנסיכה שלבשה שקית נייר" כשהייתי קטנה. שני ההורים שלי עודדו אותי ללמוד פיזיקה ולעשות כל מה שאני רוצה אבל אף פעם לא שמעתי מאמא שלי על החוויה השונה שלה בעולם כאישה. אף פעם לא חשבתי שיש משהו באמת שונה בדרך שבה העולם שמסביבי מעצב ומתייחס לנשים וגברים. אחרי התואר הראשון, הודות לחברתי הטובה ביותר משכבר הימים, התחלתי להכיר צורת מחשבה שונה. לקחו עוד מספר שנים עד שראיתי את אמא שלי מחדש.

אמא שלי ההיפית, היפה, המרשימה הפכה להרבה יותר מכך. היא הפכה לאישה שהייתה קצינה בצה"ל, שהקימה עסק בשנות השמונים בארץ, שטסה לבד לצרפת כי היא רצתה ללמוד צרפתית, שיצאה עם מי שבא לה ושטה על יאכטות עם מיליונרים אבל בסוף בחרה במורה הדרך האוהב והחכם שהיא ראתה בו משהו מעבר, שהקריבה התקדמות מקצועית כדי לחזור הביתה כל יום ולאכול צהריים עם הילדים שלה, שלא הקריבה חלומות ארוכי טווח לא משנה מה, שתמכה בבן זוגה אבל ידעה להציב את הגבולות שלה, שטיפלה ומטפלת בשני הורים חולים, באח צעיר שצריך אותה לא מעט, בשני ילדים שפעמים רבות מדי היו כפויי טובה, שנתנה לנו לקרוא לה היפית אפילו שהיא ידעה בדיוק מאיפה הכינוי הזה מגיע כי היא שמחה שיש לנו הווי משפחתי משותף.

יותר חשוב מכל זה, אמא שלי הפכה לאישה שאולי יום אחד אוכל להיות. מיריבה או מישהי שיש לזלזל בה, היא הפכה למודל לחיקוי ופתאום כל התכונות שלה שהכחשתי שהיו בי צצו להן אצלי בלב. פתאום ראיתי שהפילוסופיה שאני הכי אוהבת די דומה לפילוסופיה הבודהיסטית שהיא אוהבת. הבנתי שיש בה צניעות בנוגע למה אנחנו יכולות ולא יכולות לדעת שלקח לי שנים לפתח. צניעות שהובילה אותה לפתיחות מחשבתית מדהימה שאני מנסה ליישם מדי יום. הבנתי שלפעמים גם אני כמוה, יודעת להקסים חדר שלם, להוביל אנשים ולהכיל דעות קשות ומנוגדות.

בסוף השבוע האחרון הייתי עם כמה חברים בים המלח. חגגנו את הגעתי לגיל 30 וסיפרתי לאחד מחברי הילדות שלי שאני חושבת שגיל 30 מתאים לי. אני אוהבת את ההרגשה שאני מכירה את עצמי יותר טוב, שאני לא צריכה להעמיד פנים שאני נהנית במועדונים ושלגיטימי שאלבש מעיל כשאני יוצאת לפאב בחורף. "בסופו של דבר", אמרתי לו, "אני חושבת שלהתבגר זה הדבר הכי יפה ואנושי שיש." הוא הסתכל עליי במבט משועשע ואמר "לפעמים את ממש היפית, מאיה". חייכתי וחשבתי – הלוואי עליי.