מאת: עלמה גיסיס
בחודשיים האחרונים, מאז רגע היציאה לחל"ת, קבוצה של בעיקר נשים, ואני ביניהן, הפכנו את חיינו בשביל להקים לנו ולשאר עובדות ועובדי חברת מוסדות חינוך ותרבות בתל-אביב יפו (חברה שמתפעלת בשביל עיריית ת"א מגוון מרכזי תרבות קהילה ורווחה בעיר), איגוד עובדים.
לא סתם מדובר בקבוצה שהיא בעיקר נשית: התחומים בהן אנו עוסקות הם תחומים שנחשבים נשיים: הוראה, הדרכה, טיפול, רכזות (תואר בזוי בעיני שמטרתו היחידה היא לעשות אבחנה, בידול והפחתה מהעבודה עצמה שהיא, בפשטות, ניהול) ועוד… ולא שאין גברים רבים שעובדים איתנו ולצידנו, אבל קשה להתעלם מכמה שהתחומים האלו נחשבים עדיין נשיים.
רבות מאיתנו חיות בתחושה של עובדות סוג ב'; אנחנו עובדות לצד ועם עובדי עירייה, שלהם זכויות ותנאים טובים בהרבה, כשהראשון שבהם הוא ביטחון תעסוקתי. וזה לא שעינינו צרה עליהם: הם עמיתים וחברים לעבודה. גם את המנהלים עובדי העירייה שלנו רובנו אוהבות ומעריכות, אבל כל זה לא סותר את עצם ההעסקה הפוגענית של להיות, בעצם, עובדות קבלן.
אני נזכרת במורה למוסיקה שעובדת איתי, מלמדת במסירות שבוע מלא כבר 31 שנים דורות ומשפחות, מארגנת קונצרטים בזמנה הפרטי ושומרת על קשר תמידי ויומיומי לא רק עם עשרות התלמידים שלה אלא גם עם מאות התלמידים שלמדו אצלה בעבר. היא סיפרה לי בכאב שלפני הרבה שנים העזה לבקש העלאה בשכר והתשובה שקיבלה היא שאין אפשרות כזו, אבל היא תקבל נקודות השתלמות במשכורת. מעולם לא הציעו לה או שלחו אותה להשתלמות. לא רק שזו עזות מצח של מעסיק, זו פגיעה מעמדית ועלבון. מדריכה אחרת סיפרה שקיבלה עכשיו מסמך תנאי לחזרה לעבודה ובו הורדת שעות ואחוז ניכר מהשכר, זאת אחרי שהיא מלמדת בשלושה מרכזים שונים של מוסדות כבר שבע שנים, לימדה בהתנדבות את התלמידות שלה בתקופת החל"ת ושמרה על קשר רציף עם ההורים.
זה לא מובן מאליו לקום בוקר אחד ולהחליט להרים את הראש ולדרוש זכויות. הפחד מחוסר הביטחון התעסוקתי משרת את השיתוק והקבלה המוחלטת של כל הרעה או הרעבה בתנאים. וגם, יש משהו מאוד נשי בלקבל כל גזירה: רובנו למדנו מהסביבה מגיל אפס, בדרכים שונות, שלא מגיע לנו. אם זה בחלוקה מגדרית לתחומים נשיים וגבריים כבר בילדות, ביחס שבנים מקבלים לעומת בנות ועוד…
לומר "זה מגיע לי" או "זה לא מגיע לי" לא בא בטבעיות לרבות מאיתנו. בשבילי זו היתה דרך להילחם בדיכוי חיצוני ובעקבותיו פנימי שהכרתי כל חיי, שהגיעה אחרי שנים של עבודה מודעת, ולדבר על הזכויות וההכרה שלי בצורה גלויה וחשופה אולי בפעם הראשונה.
לצערי, ברגע שיצאנו עם ההתאגדות פומבית, גופים שונים פתחו במלחמה נגדנו. אני אומרת לצערי גם כי זו חוויה קשה ובעיקר כי לא בחרנו בה. רצינו להקים איגוד עובדים מתוך הערכים הנשיים, של חמלה, ראיית האחר ועזרה הדדית. לא רצינו להילחם באף אחד.
אני אסייג ואומר שאני לא חושבת שגברים הם לוחמניים ונשים הן חומלות, יש גברים מלאי חמלה ונשים תוקפניות הרי, אבל החלוקה היא חלוקה לתכונות נשיות וגבריות, כפי שהעולם שלנו מגדיר אותן: ולפתוח במלחמה היא תכונה גברית.
את הבחירה באיזה ארגון נתאגד עשינו בהצבעה דמוקרטית בינינו ובחרנו ארגון שלדעתי מייצג יותר תכונות נשיות. הארגון שלא נבחר, בחר לצאת מולנו למלחמה.
יצא לי לכתוב לא פעם על כמה שהתרבות הקפיטליסטית היא דכאנית, להקים איגוד עובדים היתה הדרך היחידה בה חשבתי שאני יכולה לפעול כאנטיתזה לזה. לא רצינו לקריב את עצמנו ולהילחם, רצינו לדאוג לזכויות שלנו.
ודבר אחרון: עבודה וקריירה הן לא ערך עליון בשבילי. אני לא רוצה למדוד בני אדם לפי היצרנות שלהם או ההצלחה. זה לא הומני, תחרות היא ערך אלים והרסני לאדם ולעולם. טיפול, דאגה וחמלה הן תכונות מוסריות ונעלות.
הקמת איגוד היא לא דרך להאדיר את האדם כיצרן. להיפך, זו הדרך לשמור על הזכויות שלו כבת ובן אנוש גם במקום עבודתו.
אנחנו ממשיכות בדבר הזה שהתחלנו ולא נעצור. בתקווה שמתישהו נוכל לעשות זאת מבלי להידרש להילחם.
למעקב והצטרפות למאבק: מתאגדים במוסדות: הקבוצה לעובדות/ים | כח לעובדים
