"מאוחר בערב בחדר יולדות / על הרצפה בחושך בין המכונות / אתה אחזת בי ניסיתי להרפות / ולא עזבת גם בתוך הצעקות". כך נפתח השיר "בהתחלה" של דניאלה ספקטור, שנכנס בשנה שעברה לפלייליסט של גלגל"צ: לא עניין של מה בכך, כשמדובר בשיר שנפתח במילים "בחדר יולדות", ועוסק כולו בחווית הלידה. כי למרות שמליוני נשים בכל העולם עוברות את החוויה הזאת מדי יום, במשך אלפי שנים – לחווית הלידה אין כמעט ייצוג ריאליסטי במוזיקה הפופולרית.
האם ייתכן שלמרות שלידה וגידול הילדים הן חוויות אוניברסליות, התרבות שלנו עדיין לא רואה בהן דבר משמעותי, נושא שראוי ליצור, לכתוב או לשיר עליו?
"עד לא מזמן זה היה משהו שהשתיקה היתה יפה לו, משהו מסתורי וסודי", אומרת ספקטור בשיחה עם פוליטיקלי קוראת. "כמו שחיות הולכות להתחבא בשביל ללדת, אז גם מבחינה תרבותית אנחנו קצת מתחבאות בשביל ללדת. נשים גם חוות טראומות וחוויות מאוד קשות, מול המערכת הרפואית וגם עם הגוף שלהן, וזה מוסיף לשתיקה.
היום אנחנו חיות בעידן שבו נשים פותחות את הפה ומדברות על החוויה הנשית בכללותה. בתוך האקלים הזה, כמי שכותבת שירים והחומרים שאני עובדת איתם הם חוויות החיים שלי, היה לי טבעי לנסות לכתוב גם על הלידה".
איך החוויה הזאת מחלחלת ליצירה שלך?
"השיר הזה הוא דוגמא טובה לזה. אבל קודם כל, האמהות שינתה אותי כבנאדם. סדרי העדיפויות, הדברים שנוגעים לי, התפיסה שלי על החיים ועל העולם. לפני הילדים ההגשמה העצמית והעשייה המוזיקלית תפסו את כל המרכז. הילדים מביאים איתם מן אינטימיות עם החיים, התבוננות על החיים, קשר שנוצר ואהבה, וזה משנה את התפיסה על מה באמת חשוב בחיים. זה גם משנה את נקודת המבט שלי כיוצרת".
חמלה, אהבה והרחבת החוויה האנושית טובים ליצירה
"בשנה הראשונה אחרי הלידה של יונתן, הבן הבכור שלי, די התנתקתי מהמוזיקה", מספרת לפוליטיקלי קוראת אלה רונן, יוצרת וזמרת, וגם אם לשני ילדים – יונתן (3.5) ואיילה (9 חודשים), שבימים אלו מוציאה את אלבומה השלישי, "Motherland", שעוסק לא מעט בחוויית האמהות.
"לא ידעתי אם אחזור לעשות את זה כמקצוע. אני רואה מסביבי המון מוזיקאיות שמלאות בדאגות וחששות לקראת השלב הזה בחיים ובקריירה, ואני מבינה אותן. הורות ואמנות נתפסות כמו משהו שלא הולך ביחד, כי אנחנו עדיין שבויים בדימוי הטיפשי של האמן שמסתגר בעליית הגג ומכונס בעצמו ומותר לו להיות דוש אגואיסט, רק כי הוא אמן וגאון. כדי להיות אמן טוב אתה כביכול חייב להיות כזה, בעוד שאמהות היא אהבה וטיפול באחר, וזה אמור להפריע ליכולת שלנו לעסוק באמנות. זאת שטות מוחלטת.
רונן מספרת על האופן שבו הפיכתה לאם שינתה אותה: "אחרי שיונתן נולד, הרגשתי כאילו שיש עוד לב שהולך לו בעולם מחוץ לגוף שלי. יש תחושה כל כך עמוקה של פגיעות, שבחיים לא חוויתי לפני כן. והרגשות העמוקים האלו, של חמלה, אהבה ופגיעות – אני מאמינה שזה דווקא טוב ליצירה. כל מה שטוב לחוויה האנושית ומרחיב אותה, גם טוב ליצירה"
היא מתארת לידת ילד כשינוי שמביא מנעד ועושר רגשי חדש. אבל במקום שתיתפס כמקור נוסף לשאוב ממנו ליצירה, פשוטו כמשמעו – בתרבות שלנו, המעבר לאמהות נתפס כמכשול ליצירה:
"המחיקה של הספירה הביתית, המחשבה שמה שקשור בבית ובגידול הילדים הוא לא ראוי או לא מעניין – זה טבוע בנו כל כך עמוק, וזה מאוד מצער. למדתי ספרות אנגלית, ובכל הטקסטים שאנחנו מחשיבים כקלאסיקות אין בכלל ייצוגים של החוויה הזאת. כל העולם הזה של לידה ושל ילדים תמיד נתפס כסנטימנטלי, מטופש ולא מעניין".
את השיר החדש שלך "Welcome to the universe", שעוסק בבואו של ילד לעולם, כתב דווקא אחיך, ולא את
"זה בכלל נכתב כמעין "מדריך" למצטרף החדש ליקום. אני מיד לקחתי את זה לכיוון של לידה, ודמיינתי את המילים האלו שמכוונות לילד שלי, את התקווה שהוא ימצא איזשהו היגיון בעולם המשוגע הזה. וגם הבנתי באיזשהו מקום שלפחות כרגע, זה הכי קרוב שאני יכולה לגעת בזה. גם לי קשה לכתוב על זה. כנראה שגם אני הפנמתי מסרים פטריארכליים כאלו ואחרים.
הקלטתי את השיר כמה שנים אחרי הלידה, והרגשתי שאני ממש משחזרת את התחושה שלו בידיים שלי אחרי הלידה. לאחל לו את הדברים הפשוטים האלו, כי יש משהו בגודל של החוויה שהוא בלתי ניתן לעיכול. אז לסיים ב- "Have a nice day" בסוף, הריחוק הזה, כביכול, שבר לי את הלב".
אמהות מוזיקאיות: למצוא מחדש את המנוע הפנימי ליצירה
"האמהות והיצירה הן לאו דווקא חברות טובות", אומרת דנה ברגר. "לפחות אצלי זה היה ככה בהתחלה, ואני חושבת שלא רק אצלי. לא הייתי מוותרת על הזכות להיות אמא ולהקים משפחה, בשום אופן. אבל היום, כשהילדים שלי כבר גדולים (בת 17 ובן 11, נ.ע), אני כבר יודעת לספר את הסיפור הדואלי והלא פשוט הזה, של להיות יוצרת ואישה שבוחרת לא לוותר גם על המשפחה. הג'גלינג הזה, היכולת להצליח לשלב ולחגוג את כל הצדדים שלך במקום להתייסר מהם, זה גם עניין של גיל, וביטחון עצמי, וביטחון שיש לך על הבמה. לוקח הרבה שנים להגיע למקום הזה".
ברגר מספרת שגם את המנוע הפנימי ליצירה היא היתה צריכה למצוא מחדש: "כשהילדים היו קטנים לא הצלחתי לכתוב. הרגשתי שיש לי בלוק על המילים ועל הכתיבה, בגלל שה"פצע" שממנו הייתי רגילה ליצור ולכתוב נרפא. החלים. זה ממש לא דבר רע, אבל הרגשתי שאין לי מה להגיד יותר. על מה אני אספר? שהילדים עסוקים, שיש לי עוגת בננה בתנור? זה לא מעניין", היא אומרת, ומחזקת את התפיסה לפיה הפרטים שמרכיבים את חיי היום יום של לא מעט נשים בעולם, כולל של אמהות מוזיקאיות, אינם מעניינים וחשובים דיים על-מנת להוות נושא ראוי ליצירה ולמוזיקה.
"אני רגילה ליצור מתוך כאב. עם השנים למדתי גם שאני לא חייבת לכתוב רק מתוך מקור הצער של עצמי, אלא גם דרך עיניים של אנשים אחרים בעולם, ולספר את הסיפור שלהם. לא הכל חייב להיות אוטוביוגרפי".
הבקסטייג' מותאם לגברים
העיסוק במוזיקה לא כולל רק כתיבה ויצירה, אלא גם הקלטות, חזרות והופעות שמחייבות שהייה ממושכת מחוץ לבית גם בשעות לא סטנדרטיות. לא ממש "משרת אם", בתעשייה שנשלטת ברובה בידי גברים, ולא בהכרח סובלנית לצרכים ולאילוצים של אמהות מוזיקאיות טריות.
"רוב האנשים שאני בקשר מקצועי איתם, גברים ונשים – אין להם ילדים", אומרת דניאלה ספקטור. "אנחנו כבר לא באותה סירה. יש לי ערימה של קשיים ומחויבויות שאני לא יכולה להביא בכלל לשולחן כי זה לא שייך לעולמם", היא מתארת חוויה של פער, גם ברמת הארגון ולוחות הזמנים, וגם ברמה הרגשית.
"להיות אישה בעולם המוזיקה – זה לא דבר כל כך מובן מאליו", אומרת נטע אלקיים, מוזיקאית שמופיעה בארץ ובעולם ביחד עם בן זוגה, שרה בעיקר במרוקאית, ולאחרונה גם שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "מאמי". "אנשים יהיו פחות סבלניים – אם את מאחרת כי את מניקה או שואבת או בהריון ולא מרגישה טוב. אפילו ברמה של נגישות – הבקסטייג' לא מותאם בכלל לזה שתהיה שם עגלה, או תינוק, את שמה לב לדברים שפשוט לא נועדו או מותאמים לך. זה מותאם לגברים שבאים, מכוונים כלים, ועולים לבמה בחבורה".
אלקיים מספרת שבשנה הראשונה לאמהות היא הביאה עמה את התינוק לחזרות ולהופעות, מה שלא פעם גרר הרמת גבה מצד הצוות. "את מרגישה את חוסר הסובלנות. כאילו שאם את עם הילד, את פחות רצינית או מקצועית. את לא רוצה להיות המבאסת הזאת שמביאה את הילדים לכל מקום, מצד אחד, ואת גם לא רוצה שהבן שלך ייחשב ל"משהו מבאס", מצד שני. אני משתדלת לחשוב על מה הכי טוב לו, ופחות לקחת ללב תגובות של אנשים".
קיבלת גם תגובות שליליות?
"היתה הרבה פליאה וגם עצבים לפעמים אבל רוב האנשים שעבדתי איתם לא עשו עניין. הרבה מה"לא נעים" הזה הוא בעיקר בראש שלנו. כשאתן אמהות מוזיקאיות, מסתובבות בעולם של גברים, זה לא נעים להגיד 'רגע, אני צריכה ללכת להניק עכשיו'. צריך להתגבר על זה, צריך לתבוע את זה".
היא מספרת על חוויה שמלמדת על האווירה הכללית: "הגעתי בחודש תשיעי לצילומים לטלויזיה, איחרתי קצת כי לא הרגשתי טוב, הצוות כבר היה עצבני ואז הייתי צריכה ללכת לשירותים, והתחילו לצרוח עלי. היתה שם אישה אחת, מוזיקאית יקרה, שמיד נעמדה לצידי ואמרה לי פשוט ללכת. אני עצמי הייתי משותקת בסיטואציה הזאת – לא הצלחתי לענות ולהגיב. אם לא היתה על הסט עוד מוזיקאית, שגם היתה פעם בהריון ומבינה את המצב שלי, ייתכן שהייתי עולה עם שלפוחית מלאה, הייתי לחוצה ועצבנית וזה היה יוצא מאוד גרוע".
את חושבת שהיחס הזה ישתנה אם וכאשר יהיו שם יותר נשים?
"ברור. את יכולה לדמיין אישה שאומרת לך אל תלכי לעשות פיפי כשאת בחודש תשיעי?"
אמהות מוזיקאיות: על במה, חודש אחרי לידה
למרות ייסורי המצפון והקושי הפיזי והרגשי, אמהות מוזיקאיות רבות מרגישות שהן חייבות לחזור מיד לבמה, כדי לא "להיעלם" ולא להישאר מאחור במירוץ. ברגר נזכרת בהופעה שלה ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב בשנת 2003, חודש בלבד לאחר לידת בתה הבכורה: "זה היה קשוח. הייתי אמורה לספק איזושהי אנרגיה, הייתי אמורה לעלות לבמה ולתת בראש כשיש לי תינוקת בת חודש בחדר ההלבשה. כמעט התמוטטתי מההופעה הזאת", עד היום היא לא שוכחת את המחיר. "האדרנלין החזיק אותי, אבל זה לא היה פשוט. לא הייתי ממליצה על זה".
איך עשית את זה?
"חשוב לי להגיד שזה היה מבחירה. לא הכריחו אותי. הייתי צעירה, חשבתי שאני כל יכולה – היתה בזה הרבה תחושת מסוגלות, לחשוב שאפשר ללדת וחודש אחר כך מיד לעלות על הבמה. אנחנו עושות את זה, אנחנו חוזרות מהר מאוד לעבודה. היום בדיעבד אני חושבת שאולי פספסתי משהו כשלא לקחתי את התקופה הזאת למנוחה ולשבת בבית עם התינוקת שלי. היום הייתי אומרת לדנה של אז – קחי כמה חודשים, קחי חצי שנה. אבל היה הפחד הזה, שהאמהות תסרס אותנו, תשבית אותנו. כנראה שמתוך הפחד הזה פעלתי".
"קבעתי לעצמי מראש חודש של הופעות בצוזאמן, אחת לשבוע, חודש אחרי הלידה" אלה רונן מספרת. "כל השבוע רק התעסקתי בכמה שעות האלו שאני אהיה מחוץ לבית – לשאוב חלב, לא להיות שם בערב, וכל מה שכרוך בכך. לא ממש היו לי פנאי ואנרגיות לקדם את ההופעות, ולכן גם לא הגיעו כמעט אנשים, והייתי חוזרת הביתה והוא עדיין היה בוכה, וזה היה שובר".
היא מתארת את החוויה הזאת כדבר מערער, שגרם לה לתהות מה הטעם ומה המשמעות במה שהיא עושה. "אם אין קהל, אז מה הטעם בעצם? הייתי צריכה לבדוק שמה שאני עושה זה נכון עבורי, שאני ארגיש שליצירה שלי עדיין יש קיום ומשמעות בעולם".
היא אומרת שבדיעבד החוויה הזאת דווקא חיזקה את האמונה שלה ביצירה ובאמנות: "בינתיים זה גם הוכיח את עצמו כמשהו שגם מביא איזושהי הערכה חיצונית – מרגע שזה מגיע ממקום של אמת פנימית, ולא נועד למצוא חן או לרצות, זה גם מגיע ללבבות של אנשים ביותר קלות".
רונן גם שמה סימן שאלה סביב הטוטאליות שנדרשת ממוזיקאיות, ומנשים בכלל, בכל הקשור הן לאמהות והן לקריירה: "אני כמובן צריכה את המוזיקה כדי להיות מאושרת, אני רואה שאני צריכה את הזמן ליצור ולהופיע. אבל במידה מסוימת אני תוהה, כמה מזה קשור לכך שגדלנו לחשוב שרק דרך מימוש עצמי מקצועי והצלחה כלכלית עסקית נוכל להיות מאושרות. אולי יום אחד פמיניסטיות יגידו שאנחנו טפשות שחשבנו שהשחרור יהיה דרך קריירה".
אני חושבת שמדברים היום יותר על שילוב ועל איזון.
"ברגע שיהיו יותר נשים בעמדות מפתח בתעשיית המוזיקה, יותר מפיקות ומנהלות אמנים ומנהלות חברות, החוקים יוגדרו מחדש למשהו יותר בר קיימא עבור אמהות מוזיקאיות. בניגוד לבעבר, היום כבר יש יותר ייצוגים של נשים שהן גם אמהות – אמנדה פאלמר, דניאלה ספקטור, סיון טלמור, אורקה טפלר – ואני מקווה שאם הייתי נערה שמקשיבה למוזיקאיות האלו, לא הייתי חושבת שצריך לבחור. הייתי מבינה שמותר לי להיות גם אמנית, וגם אמא. אני ממש מרגישה, פיזית, איך בכל פעם שמישהי דיברה או כתבה על חוויית האמהות זה איפשר לי לנשום קצת יותר ולראות שזה בסדר, הנה היא עשתה את זה וכלום לא קרה, לא העיפו אותה מהמקצוע".
"החיים הם לפני האמנות וצריך למצוא דרך שבה האמנות לא תהיה משהו שצריך להקריב לו קרבנות, אלא חלק מהחיים", נטע אלקיים אומרת.
כמה מוזיקאיות איבדנו לדיכוטומיה בין אמנות לאמהות?
למרואיינות בכתבה היה חשוב לציין גם את היתרונות שהאמהות מביאה עמה, גם לקריירה. דניאלה ספקטור, למשל, מספרת שהאמהות עזרה לה להתייעל, ולעבוד באופן יותר ממוקד: "בעבר הכל היה הרבה יותר אטי ושקול, ועכשיו אין לזה זמן. הדברים קורים הרבה יותר מהר, וזה לטובה. פעם היה לי הרבה יותר קשה לשחרר, והיום זה פשוט יוצא", היא מספרת בהקשר לאלבום האחרון שלה, "בהתחלה" שיצא לפני מספר חודשים.
נטע אלקיים מספרת שהאמהות הכניסה אותה לפרופורציות: "הפוקוס ירד מחרדת הביצוע על הבמה ועבר יותר למשפחה. העלייה לבמה הפכה עבורי להרבה יותר טבעית. פעם הייתי הרבה יותר בחרדה, והיום, אחרי שעברתי לידה ואמהות – מה זה כבר לשיר, מה זה להופיע?"
אחרי למעלה מ-25 שנות קריירה ו-17 שנות אמהות, לדנה ברגר חשוב להעביר מסר למוזיקאיות צעירות: "תקחו חופשת לידה. אל תפחדו להתמסר לרגע, לנוח. אם החיידק הזה בוער בך חזק חזק בפנים, הוא יהיה שם גם אחרי ותוכלי להמשיך בכל הכוח. האמהות היא לא סיבה לוותר על התשוקה שלך ועל מה שאת רוצה לעשות. יכול להיות שזה ייקח זמן לאזן ולהתאזן אבל זאת ממש לא סיבה לוותר. בכל המקצועות, לא רק במוזיקה, הילדים הם אור וברכה ושמחה גדולה אבל יום אחד הם יגדלו ויעזבו את הבית ואם את לא תמשיכי לטפח את התשוקות שלך לא יהיה לך כלום ביום הזה".
לאחר שסיימתי לראיין את כל המוזיקאיות המוכשרות האלו, נזכרתי דווקא באחותו של מוצרט, מריה-אנה, שהיתה מוזיקאית מוכשרת בזכות עצמה. יש שיגידו "ילדת פלא" כמו אחיה. אבל במאה ה-18 נשים, לא יכלו להיות מוצרט. אז מריה-אנה נדחקה הצידה, והאזינה מבעד לחור המנעול בזמן שאבא מוצרט טיפח את כשרונו של וולפגנג הבן. עליה נגזר לממש את ייעודה כאישה ולהינשא, אך היא לא זכתה לממש את כשרונה כמלחינה או מבצעת, והסתפקה בתפקיד של מורה למוזיקה.
אמנם עברו מאז כמעט 300 שנה, אבל לא יכולתי שלא לתהות: כמה יוצרות פספסנו בדרך, משום שלא היתה לנשים אפשרות לשלב בין אמהות לקריירה על הבמה? כמה מוזיקאיות נעלמו אחרי שהביאו ילדים לעולם? ולמרות שאנחנו כבר ב-2020, כמה נשים מוכשרות לא מצליחות לפרוץ, או לשמר ולקדם את הקריירה שלהן בגלל אותם חסמים שעדיין קיימים עבור נשים בכלל ואמהות בפרט, בתעשייה גברית כמו תעשיית המוזיקה?
לכתבות נוספות בנושא אמהות מוזיקאיות ונשים במוזיקה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: urirenataadrienn מאתר pixabay
