מאת: יעל סטרוגו
את המשפט "עם כל אם נולדים רגשות האשם" מכירות רוב האמהות. אבל לא מספרים לנו על משהו נפוץ לא פחות: "מיתוסים שמולידים אם". אמהות מעבירות ביניהן, ולדור הבא, מיתוסים על מה ה"נכון", ה"מוצלח" וה"טוב" המוחלטים.
הסיפורים נופלים על קרקע פורייה: הם מזינים פעם אחר פעם את רגשות האשם שפועמים בנו כאמהות. אלו מיתוסים מכלים, שיוצרים אידאל נוקשה וחוסמים כל פתח להתבוננות סובייקטיבית.
מאז שנולדה האם שאני, אני רומסת אותם בזה אחר זה. כיצד? אראה לכן.
לשבור את מיתוס הלידה
בעידן הנוכחי, הדרך ל"השגת" הלידה ה"נכונה" ברורה לכל אם. בראש הפירמידה עומדת חווית הלידה הנשגבת: לידה "טבעית" (כלומר, בלי משכך מסוג אפידורל). לאחר מכן עדיפה לידה ווגינאלית עם אפידורל. ובתחתית התחתית נמצא הנורא מכל: ניתוח קיסרי.
כדי להגיע לשיא, ללידה הטבעית, האם נדרשת לעבוד בזה: לקרוא ספרים, לעשות מדיטציות, לחשוב חיובי, לעשות קורסים ולקחת את הטיפות של ד"ר קיי. גם ווטסו ודיקור לא יזיקו. בפועל, זה מוביל לעיסוק מוגבר בחווית הלידה, שפעמים רבות מעצים את החרדה הגדולה שקיימת מראש סביב האירוע.
גם אני נשאבתי לדבר וייחלתי לחוויה העילאית הזו. בלידה הראשונה עברתי ניתוח. בהריון השני עשיתי הכל כדי לא להיות שוב בתחתית הפירמידה אלא להצליח לטפס לראש הסולם. לא הבנתי אז עד כמה הטרמינולוגיה של "הצלחה וכישלון" מסוכנת לי.
ואז הגיעו הצירים, ואיתם חדי הקרן והפנטזיות. עם כל נשימה לתוך הציר עלתה בי התשוקה לחוויה האורגזמית והמעצימה הזו. בכל פעם שפחדתי סמכתי על הדולה שתרגיע אותי, על כוח הסבל שלי שיעזור לי להתמודד, ועל כך שאני חזקה ונחושה. וכמובן, ידעתי שלא אתן לרופאים להוליך אותי שולל. עמוק בפנים גם פחדתי עד מוות לאכזב את עצמי.
לכבות את המוזיקה של המדיטציה
לאחר 18 שעות של צירים תכופים, בעודי מחוברת למוניטור במיטה, נכנסתי לחדר הלידה אפוסת כוחות ומבוהלת מעוצמת הכאב. אני זוכרת איך זעקתי לאיש שלי שיכבה לכל הרוחות את מנגינות המדיטציה שהתנגנו במלוא חוצפתם ברגע ההוא.
הרגשתי מרומה. החרדה מהכאב תקפה אותי כל כך חזק והרגשתי איך הנפש שלי מוליכה אותי למחוזות אפלים. התביישתי מעצמי והתקשתי לשחרר.
את האפידורל קיבלתי בשלב מתקדם מדי: הנפש כבר הייתה פצועה עמוקות. סיימתי בקרע על גבול דרגה שלוש, החלמה קשה באלפי מונים מהקיסרי הראשון, יחד עם המלצה חמה לא ללדת שוב בלידה ואגינלית. לאחר הלידה נכנסתי לעצב עמוק ותחושת כישלון: הרגשתי מרוסקת פיזית ונפשית, מאוכזבת מעצמי עמוקות.
היום אני אומרת תודה על כך שליוותה אותי דולה, שעזרה לי להחזיק את הרגשות האלו. כמה עצוב שמה שהעסיק אותי כשהגוף שלי ניסה ללדת הוא איך אני לא מצליחה ללדת. בדיעבד אני יודעת שחלק ניכר מההחלמה שלי מהלידה הזו היה קשור בפרידה מאותו "מיתוס לידה" שמת עם הולדת בני.
https://www.facebook.com/politicallycorret/photos/a.740966932631025/3328581300536229/?type=3&theater
לסדוק את מיתוס ההנקה
מתוך אותם "מיתוסים שמולידים אם", אחד מההרסניים ביותר הוא מיתוס ההנקה. מיתוס זה מייצר היררכיה נוקשה בנוגע להאכלת תינוקות: הדרך הראויה היא הנקה מלאה, לאחר מכן האכלה בחלב אם, אחר כך שילוב עם הנקה. בתחתית סדר העדיפויות, לא עלינו, תחליף חלב אם.
לאחר הולדת בכורתי, נכנסתי למאבק עיקש וחסר תוחלת, בן חמישה חודשים, סביב ההנקה. זה היה קרב מטלטל, כואב מנשוא, שהכה מכה קשה אותי ואת בתי הרכה. לאחר חמישה חודשי מאבק הפסקתי להניק. ואז נולדה האם שאני: בת אדם, ולא מכונת האכלות חורקת.
בעקבות התהליך שעברתי החלטתי להעמיק בנושא. ערכתי מחקר אודות השפעת משבר בהנקה על הקשר אם- תינוק. בעקבות פוסט בנושא בפייסבוק, זכיתי לפניות של מאות נשים חזקות ואמיצות שבקשו לחלוק איתי את סיפוריהן. רבות חוו דיכאון לאחר לידה בעקבות תחושת הכישלון ההורי שחשו עקב אי יכולת להניק.
בימים אלו, אני מנהלת את הקבוצה "שבילים של חלב: קהילת אמהות", שקוראת להתבוננות מחודשת בסוגיית האכלת תינוקות. אנו שואפות לעבור משיח הדוגל בהאדרת ההנקה, לעבר גישה רחבה ואמפתית כלפי שיטות האכלה שונות.
לנפץ את מיתוס השינה
בכל הנוגע לשינה, מתאגדות להן שתי זירות עוינות: בעד אימוני שינה ונגד אימוני שינה. כאחת שעודנה בלינה משותפת (הבכורה בת ארבע), גם אני נרתעתי מחברות שבחרו באימוני שינה. אני בעצמי לא אוהבת לישון לבד וזקוקה לחיבוק לפני השינה, אז נראה לי מתבקש לעזור לקטנטנים שלי להירדם ולנחם אותם כשמשהו מפריע להם בלילה.
עם הזמן הכרתי הרבה אמהות נפלאות שמחליטות לעשות אימון שינה. במקביל, התחברתי לכשלים ולגבולות שלי בתוך ההורות והבנתי שלכל אם הגבולות שלה, ועם כל ילד הגבולות משתנים. היום אני מודה על כך שזכיתי להיפרד מעמדתי הנוקשה. כמה משחרר לדעת שדרכי היא פשוט עוד דרך בעולם.
כמה מרחיב לב זה להבין שהאמת אינה שחור על גבי לבן. שבין אימוני שינה ללינה משותפת יש אינספור דרכים סובייקטיביות. שכל בחירה נולדה בתוך הקשר, בתוך סיפור מסועף, שמכיל קרבה וריחוק, נתינה וגבולות פנימיים.
לרמוס את מיתוס ההריון ואפס הפרדה
כמו המשקל הכבד שמניחים על לידה, כך שוקל מיתוס ההיריון. המסר מגיע מכל עבר: חווית ההיריון חשובה! להתחבר לתינוקי שבבטן, לשמור על רוגע נפשי, להקפיד על תזונה ופעילות גופנית.
אבל הנה סיפור שמורד במיתוס. אחת מהנשים האהובות עליי הבינה בשבוע השמיני להריון שיש סכנה ממשית לה ולתינוק. כדי לשמור על חייה ועל חייו היא ארזה מזוודה, נשקה לבנה בן השנתיים, ועברה להתגורר בבית החולים.
היא ילדה בשבוע 28 בניתוח חירום, והגור נלקח לאינקובטור. היא הכינה לו ספרון שירים, שרה לו בעיניים כואבות, סיפרה לו סיפורים והזינה אותו, חיבקה אותו באהבה וחמלה. הזכוכית הפרידה ביניהם, אבל היו הכי קרובים שאפשר.
היום הוא בן שנה, זכה בחיים האלה ובאמא לא פחות קרובה מזו שילדה בשבוע ארבעים והייתה באפס הפרדה במחלקה. ההיריון, כמו הימים הראשונים לאחר הלידה, הם פרק אחד בתוך סיפור חייו.
לפרוץ את כלא ה"טבעי"
נכון, ברור שעדיף ללדת טוב, לעשות ספורט טוב, להניק טוב, ולהיות פשוט בטוב. זו הרגשה נהדרת לסמן "וי" על כל הרצוי ולקבל אישור לטיב האימהות שלנו. אבל אולי חשוב יותר שנעצור ונשאל האם כדאי לנו לבלות כל כך הרבה זמן בהגשמת המיתוסים האלו? מתי אנו בוחרות בכך עבור עצמנו, ומתי עוסקות בציות עיוור? האם אנו אמהות טובות פחות אם אנו לא מגשימות כל המלצה מיתולוגית כזו?
מיתוסים שמולידים אם מקבלים את כוחם מכותרת ה"טבעי". "טבעי" ללדת, "טבעי" להניק, "טבעי" להיות באפס הפרדה, "טבעי" לישון בלינה משותפת. השימוש במונח הזה מעמיס על כתפינו מעמסה כבדה.
לאמיתו של עניין, כל מה שקורה בטבע הוא טבעי. טבעי שלידה תצלח, אך גם טבעי שלא. טבעי שהגוף ייצר חלב וגם טבעי שלא. טבעי להתאהב בולד, או שלא. טבעי שהטבע יעניק לנו הרמוניה, אך אין טבעי יותר מדיס- הרמוניה. טבעי ללדת בבית או לעבור ניתוח, לקחת משככים מסוגים שונים, להרגיש את כל הרגשות ולחשוב את כל המחשבות. כל מה שקורה בעולם הזה הוא טבעי.
וזה נהדר שהטבע מציע לנו שלל אפשרויות, אנחנו רק צריכות לבחור: כל אחת את הדרך הנכונה לה ברגע הזה, שמסייעת לה לעבור את מסע ההורות. כשאנו מביטות מהצד על אותם "מיתוסים שמולידים אם", ועל עצמנו, בחמלה, במבט גמיש ורחב, אנו יכולות גם להיפרד מכלאי ה"צריך" הזה, ולמצוא את הדרך שמתאימה לכל אחת מאיתנו.
יעל סטרוגו היא מאיירת, מטפלת באמנות וכותבת בלוג אישי "כתבים מיומנה של אם בדרכים"
