אני לא יודעת אם יהיה לי הכח להשאיר כאן את הטקסט הזה. אני יודעת מה רוני מהשישה באוקטובר הייתה אומרת עליו, והיא עדיין בתוכי. היא מבועתת. בשעה הזו אין כאן אף אחד כמעט. אולי עד הבוקר אמחק. מי יודע. אמצע הלילה ואני לא ישנה. כל הערב קראתי בעיתונות העולם כתבות על המתרחש בעזה, ואין לי מושג איך לסדר את כל זה בראש שלי.
אני לא שונאת ערבים, ולא שונאת פלסטינים, ולא שונאת את כל תושבי עזה. סטטיסטית, ברור שיש חפים מפשע בעזה, גם אם מתי מעט. ואין בי דחף לנקום. אפילו לא קצת. בחינוך שלי מבית אין שנאה ואין נקמה. ויש ותמיד תהיה בי חמלה לאחר, כל אחר. ואני לא רוצה לוותר עליה, כי מי אני בלעדיה? איזה בנאדם?
בימים האחרונים אני קוראת את המכתבים שיוצאים עכשיו מעזה, והלב שלי נקרע. המכתב של הרופא, המכתב של העיתונאי. הם כותבים על ילדים מתים מרעב. מצמא. סיפורי אימה.
ולמרות הכל, אני מאמינה להם כשהם אומרים שהם שוחרי שלום. מאמינה להם כשהם מספרים שעזה היא הגיהינום עכשיו. וכבר שעות שאני מתהפכת בנסיון לכתוב את הבלתי נסבל. כותבת ומוחקת, באימה ובכאב. מאין יבוא עזרי.
אבל תושביה שוחרי השלום של עזה הריעו באושר בסרטוני האימה מהשבעה באוקטובר שראיתי במו עיני המצולקות מאז. שרבים מאיתנו ראו, ומאז מנסים לשכוח. תושביה שוחרי השלום של עזה, שמצליחים לשלוח את שוועתם לחבריהם הישראלים, לא שלחו אז שום מכתבים. הם שתקו בשבעה באוקטובר, ושתקו בשמונה ובתשעה ובעשרה. עד עצם היום הזה עולה שתיקתם השמיימה. תושביה שוחרי השלום של עזה לא הוציאו מבין שורותיהם אפילו צדיק אחד שיציל חטוף אחד.
עד כה, השבויים ששבו מספרים בדיוק ההיפך: שמשפחות חטפו אותם, מכרו אותם. נשים וילדים עזתים שמרו על החטופים בביתם והתעללו בהם, נפשית, לכל הפחות. אם יש בעזה חסיד אומות עולם, הביאוהו לכאן. בבתי תושביה שוחרי השלום של עזה מצאו חיילי צה"ל חלקי גופות של חטופים. את הזוועות הרבות ששמעתי מפי חיילים שחזרו משם לא אספר לעולם. גם אותן אני מקווה יום אחד לשכוח.
ובכל זאת, הקריאות להפסקת אש מושכות את לבי כל כך. מלחמה זה תמיד רע ונורא, לכולם. תמיד. ואני לא בחרתי בממשלה הזו, ואחרי המחדל המחריד של השבעה באוקטובר אני מאוד רוצה בהחלפתה של כל הקשת הפוליטית והבטחונית בישראל, באנשי ציבור אחראים וראויים. מגיע לנו.
אבל איך להפסיק את הלחימה? ישראל לא פתחה במלחמה הזו, וחמאס וחיזבאללה לא מעוניינים לסיים אותה. אני עוד זוכרת את הראיונות עם מנהיגי חמאס באוקטובר, הם אמרו בפירוש שהם יחזרו על ההתקפה שוב ושוב ושוב. ואני מאמינה להם. וחמאס מחזיק בחטופים, וממשיך לתקוף כל העת. הקריאות להפסקת אש חלולות, חסרות משמעות לגמרי. אנחנו נפסיק, ואז מה?
בתל אביב התקיימה אתמול הפגנה להפסקת המלחמה. אנשים שוחרי שלום אחזו בשקיות קמח במחאה על הרעב בעזה, וספגו את זעם הציבור הישראלי באומץ, כדי לבטא את דעתם. אין לי ספק שכוונתם טהורה, ובמלחמות הקודמות הייתי מזדהה איתם.
הפעם אני מרגישה אבודה לנוכח המראות. ואני קוראת את התגובות של חבריהם, אנשי השמאל בעולם, שלועגים להם על שהם מפגינים בתל אביב. אם היה להם מצפון אמיתי, הם טוענים, הם היו נוסעים לעזה ומכניסים את הקמח לשם בעצמם! כל הישראלים אשמים. כולנו מתנחלים. כולנו צריכים לפנות את פלסטין, מהים עד הנהר.
ואני מבינה שאין קץ למעגל החמלה. זה אף פעם לא יספיק. תמיד יהיה מישהו שיעמוד משמאלך, והוא מגדלור מוסרי גבוה וטוב ממך. תמיד אפשר לקחת אחריות על סבל של אחרים, ולהרגיש אשמה. כי הלב נקרע על סבלו של כל בן אנוש. אבל יש הבדל בין חמלה לבין אחריות.
מי שאחראי לסבלם של תושבי עזה הם מנהיגי ופעילי חמאס. מי שאחראי לסיום הסבל, הם מנהיגי ופעילי חמאס. כבר חודשים עברו מאז שמענו את זעקתה של אור צוק מכפר עזה, אבל אני לא שוכחת אותה: "אל תדברו איתי על מסדרון הומניטרי," היא אמרה בכאב מחריד. "להורים שלי לא היה מסדרון הומניטרי. ההורים שלי עברו שואה."
ישראל עדיין מספקת לעזה מסדרון הומניטרי, ומדינות העולם מצניחות לתוכה מזון. הגבול המצרי הולך ומתבצר בעוד ועוד גדרות. אף מפגין אינו זועק בקהיר ובמעבר רפיח שצריך להציל את האחים הערבים. אף אחד במצרים לא לוקח אחריות. ואנחנו? אנחנו צריכים לקחת אחריות? אחרי כל מה שקרה לנו? למה?
המצפון שלי לא ישן. הוא חי וקיים. אבל לראשונה בחיי מהדהדת בי האמת במשפט העתיק של חז"ל, שתמיד עורר בי אימה. ובצדק הוא עורר בי אימה. זמנים אפלים לפנינו, והציווי הזה הוא אחד הנוראים בהם. ובכל זאת, אני חושבת שהפעם אני נכנעת. אני מפנה גב לעזה. לסבל, לרעב, לאימה הצרופה. ואני מבינה ומזדהה עם הביטוי מעורר הפלצות הזה, שתמיד שנאתי: "כל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים". ובפחד נורא, אני סוגרת את הלב.
3 תגובות
"הם שתקו בשבעה באוקטובר, ושתקו בשמונה ובתשעה ובעשרה."
לא לגמרי נכון. מכתבים מעזתים והודעות לחברים בישראל הגיעו, גם אם מעטים, מעטים מדי, כבר ב7 באוקטובר ואחריו. האם אנחנו הרמנו קולנו במלחמה הזאת? לא יותר מהם. ועד היום עולה שתיקתנו השמימה.
"תושביה שוחרי השלום של עזה לא הוציאו מבין שורותיהם אפילו צדיק אחד שיציל חטוף אחד."- אשמח שתסבירי לי איך בדיוק מישהו בעזה אמור לעשות את זה. שיתחיל מבצע בלשי לגילוי החטופים? שייקח רובה ויסתער על חמאס כמו רמבו? עד היום, בישראל היה רק אדם אחד שהעז לתקוף באופן חמוש את השלטון, וקראו לו יגאל עמיר.
"וחמאס מחזיק בחטופים, וממשיך לתקוף כל העת. הקריאות להפסקת אש חלולות, חסרות משמעות לגמרי. אנחנו נפסיק, ואז מה?"
נו באמת. כולם (הכוונה בישראל ובחלקים השפויים האחרונים של השמאל העולמי) יודעים שבהפסקת אש, הכוונה היא לעסקה של סיום המלחמה תמורת החטופים, כמו זו שכבר מונחת על השולחן. אף אחד לא מתכוון לסיים את המלחמה בלי החטופים. סיום המלחמה והחזרתם הביתה- חד הם. להגיד ש"אם לא נשמיד את עזה (כי בינתיים האזרחים הם אלה שמושמדים, ולא חמאס) יהיה עוד 7 באוקטובר" זו דמגוגיה זולה. ניתן להגן על הגבולות בהרבה יותר יעילות מאשר כשצריך לשים כוחות צבא בתוך 2 מיליון איש כברווזים במטווח.
"מי שאחראי לסבלם של תושבי עזה הם מנהיגי ופעילי חמאס. מי שאחראי לסיום הסבל, הם מנהיגי ופעילי חמאס." חמאס אמנם התחיל את המלחמה, ומתחבא באופן נפשע בתוך אוכלוסייה אזרחית, אבל בסוף אנחנו אלה שמפציצים, באמצעים שנלקחו או ממלחמת וייטנאם או מסדרות מד"ב דיסטופיות, בלי טיפת מחשבה על חיי אדם, ולכן יש לנו לפחות איזה אחוזון קטנטן, פרומיל של אחריות, בתור מי שהורגים אותם.
כל הראנט על מצרים והשמאל העולמי- נכון, אבל אנחנו לא מצרים או הרווארדיסטים. השאלה היא מה אנחנו עושים.
"אני לא שונאת ערבים, ולא שונאת פלסטינים, ולא שונאת את כל תושבי עזה. סטטיסטית, ברור שיש חפים מפשע בעזה, גם אם מתי מעט. ואין בי דחף לנקום. אפילו לא קצת. בחינוך שלי מבית אין שנאה ואין נקמה. ויש ותמיד תהיה בי חמלה לאחר, כל אחר."
נחמד מאוד. אבל הפצצה אותה פצצה, בין אם מי שמטיל אותה צועק "מוות לערבים!" או "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה!". רגשות יפים מאחורי מעשים מזוויעים לא שווים הרבה.
"המצפון שלי לא ישן. הוא חי וקיים."
ומה הוא אומר לנו? והאם אנחנו מקשיבים?
"ואנחנו? אנחנו צריכים לקחת אחריות? אחרי כל מה שקרה לנו? למה?"
כי אנחנו אלו שזרענו את ההרס והמוות בעזה. מוצדק, לא מוצדק – אנחנו עשינו את זה. לא רוצים לשאת בתוצאות? יוצאים משם ונותנים לחמאס להתמודד עם המשבר ההמוניטרי. לא רוצים לצאת? אנחנו אחראים.
זה פשוט לא נכון. אנחנו יצאנו מעזה לפני שנים רבות. הפלסטינים מתעקשים להישאר עקורים ואומללים, לוקחים מיליארדים ומשקיעים אותם בנשק ומנהרות, ואצלך בראש הכל באשמתנו.