מיקה נטוביץ מנצור: את עדיין עצמך

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: מיקה נטוביץ מנצור

"אבל את אמורה להיות מאושרת" אמרו לי.

אבל אני לא. להיפך.

"תראי איזה מתוק", "איזה חמוד", "הנה, הוא מחייך", "הכל בסדר וכולם בריאים, אז למה את עצובה?" ואמא שלי שהוסיפה באהבה: "כשאת נולדת אני הסתובבתי בבית עם חיוך מאוזן לאוזן במשך חודש".

מה לא בסדר איתי? למה אני לא כמו כולן?

מסביבי התקשו לשמוע על מה שאני מרגישה, הרגשתי שעליי להסתיר זאת למרות שלא רציתי.

חוסר הקבלה החברתית את הדיכאון לאחר לידה שחוויתי גרם לי לחשוב ולחקור בשנים שלאחר מכן. מהו המסר החברתי שגורם לאימהות להסתיר את תחושותיהן השליליות לגבי האימהוּת? מדוע את נדרשת לתפקד כאימא מהרגע הראשון ללא קשיים? מדוע מונחות כל האימהות בקו אחד של תגובה, בעוד למעשה כל אחת היא אינדיבידואלית נפרדת שמגיבה אחרת לכל סיטואציה, בהתאם לאופייה ולדרך בה חונכה. למה מצופה מכולנו להסתגל בקלות ולמה, כשאיננו מסתגלות בקלות, אנחנו נאלצות להסתיר את זה?

שילוב ההבניה החברתית, המיתוס האימהי והאידיאליזציה של האימהוּת, חושף מסר כפול כלפי הזהות הנשית: את צריכה להפוך לאימא, להסתגל לתפקיד במהרה, בטבעיות ובשמחה, לקבל על עצמך את הזהות החדשה בהבנה ובכניעה. בו בזמן מצופה ממך להמשיך לתפקד ביתר שאת ולא לתת לתפקיד החדש לפגוע בזהות הקודמת שלך. אם הביצוע לא יהיה באופן הנדרש תחשבי ל"לא מתפקדת", מדוכאת. אם יהיה לך קשה, יצפו שעצמך ה"ישנה" תחזור ותיקח אותך בידיים כי "את חייבת לחזור לעצמך" כמה שיותר מהר.

בואו נאיר את התחושות השליליות שאנו חוות כלפי האימהוּת ונדבר עליהן, כך נהפוך את הקושי בהסתגלות לאימהות או את הדיכאון לאחר לידה ללגיטימיים ולגלויים. כך נגלה את מימדיהם האמיתיים וניצור מקום בטוח לנשים בו הן לא תצטרכנה עוד להעמיד פני מסתדרות ומסוגלות, הן ירשו לעצמן לבטא רגשות בחופשיות, ויקבלו הכרה מהסובבים אותן. קבלת תהליך ה"אֵבֶל" של נשים מסוימות על הפיכתן לאימהות עשויה להקל על התמודדותן ואף לקצר את משך הדיכאון. הקבלה החברתית היא מכרעת בהסתגלות לאימהוּת, בהפחתת הסטיגמה כלפי האם הבלתי- מאושרת ומהווה צעד נוסף בדרך לשוויון.

בואו ניצור שיח אימהוּת חליפי. את לא אמורה להיות מאושרת, את עדיין עצמך, וגם אמא.