יעניין
אותך
גלי אלון
3 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 9 דקות
האזור שהפך לגיהינום עבור תושביו מאז המלחמה. ריאיון עם תושבי מסאפר יטא החיים בצל האיום.

ושוב במסאפר יטא, כפר שעב אל בוטום.

איברהים מעשן סיגריה. עיניו ירוקות בעומק פניו השזופות. הוא בן 49, לפני יומיים ביתו נהרס על ידי הצבא בכפר. הוא מביא לנו קפה שחור בכוסות קטנות ומביט על עיי החורבות שהיה פעם ביתו. "לא הייתה שום התראה מראש. ב-10 בבוקר ראינו כוחות גדולים (של הצבא) נכנסים לכפר. זאת ההתראה שקיבלנו". לפני רגע כמה מתנחלים נכנסו לכפר בבגדי שבת חמושים בנשק, מהלכים על האדמות החרושות זה לא מכבר, בביטחון של בעלי בית.

הריסת הבתים קורית ללא התראה מראש. "לשכן שלי כאן (מצביע על גל אבנים במורד השביל) הרסו את הבית שנה שעברה 3 פעמים בזו אחר זו, המתנחלים שגרים כמה מאות מטרים מכאן בונים מה שהם רוצים איך שהם רוצים על אדמות לא שלהם, אדמות שהם השתלטו עליהן בצורה לא חוקית. אבל אני, על האדמות של סבא של אבא שלי, חי בפחד מתמיד".

בשעב אל בוטום חיים כ-270 תושבים, הוא משתרע בין מצפה יאיר לאביגיל, שני מאחזים בלתי חוקיים, שאחת מהן, אביגייל הפכה להתנחלות מוכרת על ידי הממשלה ממש לאחרונה. קשה להגיע אל הכפר. כמו אל שאר הכפרים במסאפר יטא, גם אותו חסמו בתחילת המלחמה והדרך היחידה להגיע אליו היא לטפס רגלית מהכביש הראשי בשביל תלול כחצי שעה. הדרך הראשית כן נפתחה לטרקטורים של הצבא לפני יומיים אך נחסמה שוב כשעזבו לאחר הריסת שלושה בתים של משפחות בכפר.

צילום: עמרי ערן ורדי
צילום: עמרי ערן ורדי
ממה אמורים לחיות

איברהים נעמד ומסתכל בדריכות על השדות שבמורד הכפר. טרקטור כחול עומד באמצע השדה מוקף בחיילים. הוא שולף את הטלפון ומצלצל במהירות. "זה הבן שלי שם על הטרקטור" הוא מנתק את השיחה ומתיישב חזרה. "הצבא עצר את החריש". מאז תחילת המלחמה הצבא אוסר על הפלסטינים בשטחי C למסוק את זיתיהם, לרעות את צאנם או לעבוד את אדמתם. "ממה אנחנו אמורים לחיות?"

מגלשה ספק ורודה ספק צהובה עומדת ליד גל האבנים. המבנה שנהרס היה חלל המשפחה העיקרי שבו ישנה כל המשפחה. עכשיו הם ישנים באוהל שהקימו ליד גל האבנים.

הריסות הבתים, שכבר הפכו שכיחות באזור, מחווירות לנוכח טרור המתנחלים ששובר שיאים מאז פרוץ המלחמה. "תמיד היה פה קשה, אבל עכשיו התקופה של לפני חודשיים מרגישה כמו גן עדן. אחרי המלחמה החיים פה נהיו אסון. עד אז היו בעיקר בעיות עם הצבא, אבל מאז המלחמה המתנחלים מגיעים כל יום, שוברים ציוד, בוזזים, מרביצים. הם שפכו חומר לתוך מנוע של טרקטור והרסו אותו. 9,000 שקל זה עלה לנו התיקון, כל הכפר נאלץ להשתתף. "גנבו גם רכב, כסף, מסור חשמלי וציוד בנייה. וכמעט תמיד הם חותכים צינורות מים וגונבים את המשאבות". פגיעה שיטתית במקורות המים של הכפרים היא טקטיקה ידועה של מי שמנסים בכל דרך לגרש תושבים פלסטינים מאדמותיהם בשם אידיאולוגיית יישוב הארץ.

צילום: עמרי ערן ורדי
צילום: עמרי ערן ורדי
מה שעשינו לילדים בעזה

"המתנחלים נכנסים לפה כל הזמן. כל הזמן. הם חותכים את הגדר, כורתים את העצים. הם אומרים לנו – אם לא תצאו מפה נעשה לכם מה שעשינו לילדים בעזה". אני מופתעת, והוא רואה את פניי וצוחק. "הם אומרים את זה לכולם, את עוד תשמעי את זה הרבה".

מה שעשינו לילדים בעזה. קשה לנתק את המתרחש בשטחים מהמתרחש ברצועת עזה. מאז ומתמיד החוק והמשפט לא היו 'שוויוניים' כשזה מגיע ליהודים ולפלסטינים בשטחים (היהודים לרוב נשפטים על פי החוק הישראלי, ואילו הפלסטינים – על פי החוק הצבאי), אך עם עליית הממשלה האחרונה, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, יש חוסר אכיפה מוחלט של החוק כשזה מגיע לפשעים שמבצעים יהודים בשטחים.

בסיפור שהבאתי בשבוע שעבר על זכרייה, תושב טוואני שנורה בבטנו על ידי מתנחל. חיילים היו עדים למקרה במלואו. אך הוא מסתובב עדיין חופשי, ללא מעצר או כתב אישום, הם כעת מעל החוק. יכולים לעשות כל דבר בידיעה כמעט מוחלטת שלא יהיו לכך שום השלכות.

"למתנחלים אין שום חוקים. לפחות הצבא הרס לי את הבית ולא המתנחלים, כי אז הם גם היו הורגים אותנו". הוא מספר לי שהגירוש הראשון שהיה באזור בשנים האחרונות היה לפני שנה וחצי בכפר קטן בשם סימרי, סמוך לשעב אל בוטום. מאז כאמור גורשו עשרות כפרים נוספים על ידי מתנחלים, ובתאוצה מוגברת פי מאות מונים מאז תחילת המלחמה.

אנחנו מחייכות כדי שלא נמות

הוא מגיע וצועק, תוקף, שובר

"הם עושים לנו את מה שהם עשו בזנותא (אחד מהכפרים שגורש בשבועות האחרונים על ידי מתנחלים). מתנחל הצמיד לי נשק למצח, אמרתי לו: "תירה, אבל אני לא מוכן לעזוב". תביני, זאת האדמה שלי, אין לי שום דבר חוץ מזה. אלו האדמות של אבות אבותיי".

איך מבדילים בין החיילים למתנחלים?

"הם כולם לובשים מדים, כולם רעולי פנים, אבל אפשר לדעת לפי היחס. שניהם יפרצו לך לבית באמצע הלילה, אבל המתנחלים קודם יקשרו אותך ויזרקו אותך בחוץ על האבנים". הוא מזכיר את הרבש"ץ של ההתנחלות אביגיל. "הוא מגיע כל הזמן, צועק, תוקף, שובר טלפונים כל פעם שאנחנו מנסים לצלם אותו. המטרה שלו זה להפוך את החיים שלנו לגיהינום".

אני שואלת אם הבתים שמותקפים יותר הם אלו שקרובים יותר למתנחלים. "זה לא עניין של קרבה למאחז אלא לבידוד" עונה איברהים. הכפר פרוש על שני ואדיות, כך שיוצא שהבתים יחסית רחוקים זה מזה. "הכי גרוע הם עשו לבית של מוחמד עבד, מאז ה-15 באוקטובר הם תוקפים את דיירי הבית, בוזזים… הנה הוא! מוחמד עבד!"

על השביל עובר גבר בסוודר כחול שמתקרב לשמע קריאתו של איברהים. הוא נשען על מקל בהליכתו, למרות שגילו רק 52. בהמשך יספר לי שזה בגלל שמתנחלים שברו לו את הצלעות. משפחתו של מוחמד עבד היא אחת מאותן משפחות מרוחקות יחסית. הוא מתיישב לשולחן, נתמך במקלו. הם מספרים לי שהמתנחלים הקימו מעין 'מיני מאחז' ממש מחוץ לביתו של מוחמד עבד, ושאותו מאחז בנוי מחפצים שהם גנבו מביתו של מוחמד עבד.

"את האוהל, הברזנטים והגדר שהמתנחלים משתמשים בהם במאחז הזה הם גנבו מהבית שלי", אומר מוחמד עבד. "את מיכל המים אבל לא, כי הם חוררו אותו אז כבר אי אפשר להשתמש בו, אז הם לקחו את רק המעמד שלו". את הבאר הם הרעילו. "אנחנו חושבים שזה אותו חומר שהם שפכו לתוך הטרקטור שהרסו".

צילום: עמרי ערן ורדי
צילום: עמרי ערן ורדי
תתלונן לחמאס לא לנו

"גם לפני המלחמה היו מטרידים אותנו אבל אז היינו מתקשרים לצבא ולמשטרה והמתנחלים היו הולכים". אבל כמו הכול, גם זה השתנה עם פרוץ המלחמה. "בשבועיים הראשונים של המלחמה עוד גרנו בבית שלנו כל המשפחה, 15 נפשות, אבל המתנחלים התחילו להגיע בלילות ואז גם בימים, להרביץ ולשבור ולגנוב, שברו לי את הצלעות ולבן שלי שברו את הכתף בלום ברזל. יומיים הייתי צריך לשכב בבית חולים. הם איימו עלינו שאם נחזור הביתה הם יהרגו את כולנו, אז אנחנו עכשיו ישנים אצל איברהים".

הוא עוד מנסה להגיע לבית, אבל כל פעם שהוא מתקרב מגיע רחפן ובעקבותיו מתנחלים על טרקטורונים. "תביני, הם שברו הכול. את הארונות, הצלחות, החלונות, אפילו את הבלוקים של הבית הם שברו. שברו את כל המטבח, הרסו את הקמח, הירקות. הם הרסו את הכרוביות! את האוכל של הצאן. לא נשאר לנו דבר".

חוסר הסימטריה באכיפת החוק בגדה הוא על גבול האבסורד. יומיים אחרי השיחה שלנו הייתה תקיפה והחרמה של טרקטור בכפר. הנימוק של הצבא היה "הזהירו אותו (את בעל הטרקטור) כבר פעמיים לא להתקרב לציר", כשהוא חרש באדמתו הפרטית עם טרקטור חוקי. באותו יום מתנחלים תקפו משפחה בכפר. הצבא לא הגיע. המתנחלים חזרו לביתם בדיוק כפי שבאו.

אני שואלת את מוחמד עבד מה אפשר לעשות, עם מי אפשר לדבר. "בתחילת המלחמה הצבא והמשטרה לא היו עונים לנו בכלל. אחר כך המשטרה ענתה ואמרה שנגיע לקריית ארבע לתחנת המשטרה. 3 פעמים הלכתי לקריית ארבע, חיכיתי שם מהבוקר עד הערב ובכל אחת מהפעמים לא  נתנו לי בכלל להיכנס. פעם אחת שוטר אחד אמר לי 'תתלונן לחמאס, לא לנו'".

הם צוחקים ביובש. אני לא. באותו היום בדרכי לכפר נסעתי ליד קריית ארבע. מחוץ להתנחלות תלוי שלט ענק: "חמאס = הרשות הפלסטינית". עבור כל מי שקצת יודע, זאת אמירה מגוחכת (ומסוכנת) מאין כמוה. הרשות הפלסטינית היא כאמור המפלגה ששולטת בפלסטין ב-27 השנים האחרונות בראשות מחמוד עבאס. חמאס הוא הארגון השולט בעזה, והאופוזיציה של הרשות הפלסטינית. אולם כאמור כל כפרי מאספר יטא הם בשטח C, דהיינו שטח בשליטה צבאית ישראלית מלאה. ישראל היא הכתובת היחידה של אותם תושבים, אך היא מסרבת בתוקף להכיר בקיומם. "אם הכובש הוא השופט, למי אפשר להתלונן? רק לאלוהים. חוץ ממנו אף אחד לא מקשיב לנו".

והצבא? אני שואלת. "לא באים בכלל", אומר איברהים. "שבועות אנחנו מתחננים שיבואו ויעזרו לנו, ואז סוף סוף בשבוע האחרון הם באו להרגיע את המתנחלים. ואז כבר באו להרוס אצלנו". הוא צוחק. "נשמע כמו בדיחה נכון? אנחנו כל הזמן צוחקים על עצמנו, אחרת נבכה".

אבל המלחמה היא שלכם!

נער צעיר מוזג לי כוס של תה מתוק מדבש.

והילדים, מה איתם?

הם מספרים לי שבכפר יש בית ספר שמשמש את ילדי הכפר בכיתות א'–י'. גם הוא, כמו בתי הספר ביטא או בטוואני סגור בגלל חסימות הכפרים. המורים, כולם מיטא, לא יכולים להגיע לכפר. "אבל בכל מקרה בית הספר לא בטוח עכשיו", מספר איברהים, "רק לפני שבוע הגיעו אליו מתנחלים ועשו שם נזקים עצומים, שברו ציוד, כיסאות".

אנחנו שותקים, מסתכלים על הכפר הנפרש מתחתינו, שורות של עצי זית רכים וצעירים. "לא יודע מה יש למדינה הזאת נגד עצים" אומר לפתע איברהים. "הם רודפים לנו את העצים". בישראל, כשאתה צריך להוריד עץ, אתה צריך לבקש אישור אפילו אם הוא בחצר שלך. "פה המתנחלים כורתים לנו אותם מהגזע עם המסור החשמלי שהם גנבו מהבית של מוחמד עבד". אני שואלת אם בגלל זה כל העצים שאני רואה בכפר הם כל כך צעירים. הוא מהנהן.

בראשי רצים חוקי מלחמה מספר דברים: "כי האדם עץ השדה". מגן דוד ענק נטוע בכניסה לאביגיל ותופס את עיניי. כשנוסעים בכביש הזה בלילה, אפשר לראות את מגני הדוד העצומים האלו בכל פינה כשהם מוארים בפנסים. אני מפחדת להודות במה שזה מעורר בי.

"רק למטה, ליד הכביש, נשארו לנו כמה עצים גדולים שמניבים זיתים. אבל אסור למסוק. רוצה למסוק? תעשה תיאום עם הצבא. אבל הצבא לא מסכים למסוק, הוא אומר: יש מלחמה. אבל המלחמה היא שלכם! מה אנחנו קשורים אליה? אנחנו רק רוצים להאכיל את המשפחות שלנו".

בתו של איברהים מוזגת תה לספלינו. אני מבקשת ממנה להצטרף אלינו. היא לבושה ג'ינס וחיג'אב שחור ועל ברכיה ילדה קטנה ויפה בסנדלים. שמה אולא, היא בת 24, גרושה עם ילדה בת 4.

השמש והדאגה העמיקו את הקמטים בפניה והיא נראית יותר ממספר שנותיה. היא מספרת לי על היום שהצבא הגיע להרוס. "מכריחים אותך לשבת בצד ולא לזוז. אם את זזה או מדברת מרביצים לך". היא מדברת ביובש, מין דוק של ייאוש מכסה את כל מילותיה. "אז אנחנו בורחים ומתחבאים", ממשיך איברהים, "לא רוצים שגם יהרסו לנו את הבית וגם ירביצו לנו".

אני מביטה בה, מנסה להבין איך בחורה בגילי שגרה במרחק שעה נסיעה ממני חיה חיים כל כך שונים ממני. "את לא תביני", עונה לי. "החיים שלכם הרבה יותר קלים. אני חיה בפחד תמידי, בכל רגע יכולים להגיע מתנחלים". היא מקמצת במילים, לא בוטחת בי. מה החלום שלך? אני שואלת. האבא מתפרץ: "ביטחון, שיעזבו אותנו בשקט. שיתנו לנו לרעות את הצאן ולמסוק את הזיתים, זהו". היא נעמדת. אבל את? מה החלום שלך? אני מתעקשת. היא פונה אליי בכעס כמעט "אין חלומות". וחוזרת פנימה כשבתה על ידיה.

גם לאיסא, 34, הרסו את הבית לפני יומיים. אנחנו עומדים מעל עיי החורבות, הכוחל מפורק לחתיכות קטנות כדי שלא יהיה אפשר לבנות עם זה שוב. הם מביאים כיסאות פלסטיק ואנחנו יושבים בינות להריסות. תוך רגע מופיע קנקן קפה כמו יש מאין.

ברקע אפשר לראות את אביגיל, על יערות קק"ל שלה, ולידה מאחז קטן חדש. אני שואלת מה זה והם מספרים לי שזה התחיל כאוטובוס ועכשיו זה כבר כמעט מאחז. "הם מוסיפים עוד ועוד בתים לא חוקיים ולנו הורסים את הבתים".

מתוך פייסבוק
מתוך פייסבוק
רוצה להיות כמו ילדות רגילות

"מיום שהתחילה המלחמה המתנחלים נהיו אחראים פה. הם עכשיו 'הבוסים'. אותם מתנחלים שאנחנו מכירים פה כבר שנים מגיעים עכשיו במדים, קושרים אותנו, גם נשים הם קושרים עכשיו. הם תפסו ככה פעילים (ישראלים) ונשים וקשרו אותם כשהיו פה, ולא נתנו לנו לצלם או להתקרב. עד שהצלחנו לקרוא למשטרה שבאו ושיחררו להם את הידיים, ולאישתו של איסא נשארו אחר כך סימנים סגולים על הידיים מהאזיקונים".

הרוח מבריחה אותנו לחסות בביתה של חכמת, 49, צעיף ירוק ממסגר את פניה. "זה עינוי, אין לי מילה אחרת. מאז תחילת המלחמה מענים אותנו. הילדים מתים מפחד". היא מספרת לי שהמתנחלים גנבו להם מכונית. "מכונית ישראלית חוקית שקנינו. פשוט גנבו אותה, ואין למי להתלונן. אנחנו רואים אותם נוסעים בה".

ילד עם נמשים ושן קדמית חסרה מוזג לי כוס קפה, ה-19 במספר מאז שנכנסתי לכפר. אם לא אתחיל לסרב בקרוב אני לא אשן כל השבוע מעומס קפאין. "הילדים לא ישנים מהסיוטים. הם מתעוררים בצעקות, חולמים שחיילים או מתנחלים פורצים לנו לבית, ואנחנו אפילו לא יכולות להגיד שזה רק חלום כי לפעמים זה באמת קורה. וגם אנחנו לא ישנות, אם נלך לישון יבואו כשאנחנו לא מוכנים, וצריך להגן על הילדים".

חכמת, תושבת טוואני צילום: עמרי ערן ורדי
חכמת, תושבת שעב אל בוטום
צילום: עמרי ערן ורדי

היא חוזרת על המילה דאגה, עיניה רצות כל הזמן בחוסר שקט לילדים. "לפני שבועיים מתנחלים הגיעו לכאן וסגרו את כל הנשים במטבח. אמרו לנו לשים ידיים על הראש ולהיצמד לקיר. אז התחילו להסתובב בבית, לשבור דברים. זה פחד שאי אפשר לתאר בכלל. אולי אוג'דן יכולה לספר לך יותר".

היא קוראת לבתה הגדולה. אוג'דן, 14, מתיישבת איתנו. יפה וביישנית בחיג'אב לבן. "עמדתי מתחת לעץ", אומרת בשקט, "וצילמתי אותם (המתנחלים) מרביצים לאח שלי. ואז ראו אותי ורצו אליי וחטפו לי את הטלפון. זרקו אותו על הרצפה ואז שברו אותו עם אבן".

אני מנסה להוציא עוד כמה משפטים מאוג'דן, מה היא אוהבת, מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. היא רק עונה לי בשקט שהיא מקווה שהלימודים יחזרו והיא תוכל לחזור ללמוד בלי פחד. "אני רק רוצה להיות כמו ילדות רגילות".

ושלך? אני שואלת את אמה. "לחיות כמו בני אדם", עונה. "לחצות את הכביש בלי פחד שיחכו לנו מתנחלים בצד השני". ילד קטן רץ אליה ומתיישב על ברכיה. "לאחד הזה יש חולצה בצבע ירוק, וכל פעם שמגיע הצבא הוא מחביא אותה כי הוא מפחד שהם יעצרו אותו". היא צוחקת. הוא בן 6, עם אף קטנטן וסווטשירט של ספיידרמן. אני לא מצליחה לצחוק איתה. לא מצליחה להבין איך אפשר להתחיל בכלל להתמודד עם טראומה כזאת אצל ילדים כל כך צעירים.

נזכרת בסבא שלי שסיפר לי שפחד זה הדבר שהכי קשה לנער "פחד עובר מדור לדור", הוא תמיד אומר לי. "פחד עובר בדם".

לפני שיהיה מאוחר מדי

חזרתי הביתה במכונית שלי, על כבישים ישראליים פתוחים. חזרתי לבית שלי, עם חדר לכל אחד, ומים בברזים, ומקלט בקומה למטה. חשבתי על אולא, בחורה בגילי, צופה בבית שלה נהרס כליל וסותמת את הפה של הבת שלה כדי שלא ירביצו להן.

אני נשארת עם חוסר האונים המוחלט אל מול חוסר הצדק. מצב אבסורדי שבו קהילה חסרת מגן וחסרת אונים לחלוטין אל מול קהילה שנמצאת גבוה מעל החוק ושיכולה לעשות הכול. בזמן שעיני האומה והעולם נשואות לרצועה, בגדה מבשילים התנאים למלחמה הבאה. בזמן שהפלסטינים נאבקים רק למסוק את זיתיהם, המתנחלים מתנהלים ללא שום דין וחשבון. הם מבצעים טרנספרים בלי שום הפרעה, ללא פיקוח או אכיפה.

אני יודעת שזה קשה, ושזה מרגיש לא מתאים עכשיו להסתכל על עוולות שיהודים מבצעים בפלסטינים בשטחים בזמן שכל גופי התקשורת עסוקים אך ורק במלחמה בעזה, אבל אנחנו חייבים להסתכל ולראות את המציאות לפני שיהיה מאוחר מדי.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת מכשירה עיתונאיות יהודיות ופלסטיניות
ההכשרה מתמקדת בסכסוך הישראלי פלסטיני
העשייה המשותפת מגבירה את קולן של נשים בנושא
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *