בכוח החוק

מאת רוני צורף

עריכה: אבקילש קולץ'

קשה לעקוב אחרי הגודש של הצעות החוק וההפיכות המתוכננות, שלעת עתה נמצאות במצב של "המתנה". קשה גם לאמוד את ההשלכות האפשריות – עד כמה השכבות שממילא פגיעות כאן יהיו פגיעות עוד יותר ומה בעצם מתוכנן לסדרו של העתיד במקום הזה. מנגד גם שפת המחאה וההתנגדות – הסיסמאות, הדמויות והארגונים המובילים, הצבעים, ואינסוף המופעים של הדגל האחד – גם אלה דורשים איזה דיון והבהרה.

בכל זאת אפשר לחלץ משהו ברור – שני הצדדים עוסקים בטיבו של החוק במדינת ישראל. הימין מבקר את ההגמוניה של ה"שמאל" הציוני על בית המשפט העליון ומבקש לא רק להגביל את כוחו אלא לשנות את מהותו ואת היסודות המבנים את פעולותיו. מנגד, המרכז והשמאל הציוני נלחמים על ההגמוניה הזו.

"I Love Bagatz" – צולם שלט בהפגנות בקפלן. כלומר, בית המשפט הוא יותר מסך החוקים שהוא דן בהם, הוא מושא להזדהות עבור הקבוצה המתנגדת להפיכות, והפגיעה במעמדו ובצביונו הוא גם פגיעה באותה הקבוצה, פגיעה במושא אהבה.

את כוחו של החוק הימין מבין זה זמן רב, לכן בחר לאמץ את אותה השפה המשפטית ולהפעיל אותה לצרכיו. "פורום קהלת", "אם תרצו", תנועת "רגבים", וכמו כן  עו"ד והשר איתמר בן גביר – מבטאים בפעולותיהם ובמאמציהם הפנמה של מערכת החוק הישראלית והטיה של אותו ההיגיון לטובתם. הפנייה לבית המשפט והשימוש בשיח של זכויות אדם לקידום רעיונות אנטי ליברלים וכן הכפפת המוסדות המקודשים לליברלים אל הצד הנגדי, דורש מאמץ מסוג חדש ממתנגדי ההפיכה.

האם ישנה קריאת עומק של אי-השוויון שהחוק בישראל מייצר? האם ישנה התייחסות לבעייתיות של בג"ץ במחאה? לעובדה שבג"ץ מאשר כמעט כל פעולה שהיא של צה"ל? לעובדה שמזרחים מופלים בו באופן קונסיסטנטי ולאורך שנים? האם ההתנגדות בכלל בוחנת את העובדה שבג"ץ מבטא ומשמר הגמוניה מעמדית, אתנית ופוליטית בישראל?

בכתבה הזאת אבקש להצביע על מאבק חברתי אחד, ארוך שנים, שמלמד הן על הבחירה של האגף השמאלי לתור אל בג"ץ כמו היה המבוגר האחראי לסך כל הבלגן של החיים בישראל, ובאותה הנשימה, מאבק שמלמד על האופן בו הימין רוכב על ההיגיון השמאלי הזה ומנצל אותו לצרכיו. כוונתי היא למאבק של ארגון "נשות הכותל" לשיווין מגדרי ברחבת הכותל.

בחרתי להתמקד דווקא בו כי יותר משחשוב לי להצביע על הדמיון בין הפעולה משמאל לזו מימין, חשוב לי לפנות לפמיניסטיות בישראל ולקרוא להן (ולנו) לבחון את אופן הפעולה שלנו; האם המאבק שלנו מבקש "עוד" מאותו הכח, עוד מאותו האי שוויון רק שהפעם יכליל גם אותנו בחלק של המוטבים? או, האם אנחנו מוכנות לעבור לפעולה בה המאבק לשוויון "מגדרי" הוא רחב, והוא אף פעם לא שוכח שמגדר הוא צורה אחת שכרוכה גם במעמד, אתניות ולאומיות, וששוויון יגיע ממקום בו נפעל נגד הדיכוי ולא נשתמש בשפתו? 

כדי לדון בפעולות של נשות הכותל ובאופן בו הקבוצה מבטאת גם את ההיגיון הפמיניסטי בישראל ככלל, צריך קודם ללכת קצת אחורה להיסטוריה של הכותל ולמשמעויות הדתיות והפוליטיות שלו.

הכותל הוא אתר קדוש המוכר כשריד היחיד מבית המקדש. רחבת הכותל הגדולה המוכרת לנו כיום הינה המצאה של מדינת ישראל שכלולה בגירוש, חילול והרס. עד שנת 1967, רחבת הכותל הייתה למעשה רק סמטה צרה שהשתרעה בין הכותל לבין שכונת המוגרבים הפלסטינית, שכונה שהייתה וואקף, כלומר, חרם. שכונה שהייתה עליה תוקף של קדושה דתית. באימפריה העות'מאנית, במקומות קדושים לא הייתה מונהגת הפרדה מגדרית, הדבר בא לידי ביטוי בנוכחות ובאוטונומיה של נשים בכותל – הן דאגו לניקיון האתר, חילקו מים למתפללים וקבעו זמנים לתפילות. 

בהיבט היהודי חשוב להדגיש שאתר קדוש שונה מהותית מבית כנסת. הלכתית, לבית כנסת יש קדושה אבל הוא לא קדוש מצד עצמו. בית כנסת נחשב ל"מקדש מעט": מקום שהוא תחליף זמני בהווה (הארוך) של אחרי-החורבן שמדמה את העבודה במקדש. התפילה והסדרים בבית כנסת קשורים בהתפתחויות הלכתיות ארוכות שנים שמטיבן הינן פטריארכליות והיררכיות, ושהניסיון הפמיניסטי לשנות אותן הינו סיזיפי בהתאמה.

המקרה של אתר קדוש הוא שונה במהותו. אלה מקומות שלא הייתה נהוגה בהם שליטה ממסדית ודתית ועל כן איפשרו סדר חברתי-היררכי פחות. כמו כן, אלה מקומות שהתפילות בהם נעשות באופן וולנטרי והן נספחות על שלושת התפילות הקבועות הנערכות בבית הכנסת.

באשר לכותל, העובדה שהמקום לא היה בית כנסת איפשרה את ה"נשיות" שלו. בהקשר הזה אהוב עלי במיוחד תיאור שכתב יצחק יחזקאל יהודה (היסטוריון, 1941-1863) מזיכרונותיו במקום: "בקטנותי, עד בן חמש, הייתה מרת אמי ז"ל וכן מרת זקנתי ז"ל מוליכות אותי לכותל המערבי. לפעמים היו שם רק נשים: שום אדם לא הפריע ולא העליב את הנשים הצובאות במקום הקדוש הזה".

במהלך המאה ה- 19 החלו גורמים יהודיים שונים לטבוע בעלות על הכותל, בעיקר בעלות בעלת טיב ציוני, שבאה לידי ביטוי על ידי הפיכה של המקום לבית כנסת והכנסה של פריטים כמו ספרי תורה, סידורים ומחיצה לאתר. האירוע המטלטל והמכונן בהקשר זה התרחש באוקטובר 1928, ביום כיפור, כשהובאה מחיצה למקום לצורך התפילות של החג. האוכלוסייה הפלסטינית דרשה להסיר את המחיצה, השוטרים הבריטים הסירו אותה ובמקום התפתחו מהומות.

הדבר חיזק במקביל שתי עמדות לאומיות: מחד זו הציונית שדרשה את בעלותה על הכותל, ומאידך זו הפלסטינית שהשמירה על המקומות הקדושים לאסלאם בפלסטין הפכה למשימה מכוננת עבורה.

האירוע ביום כיפור הוביל לימים לאלימות הרחבה שהתרחשה באוגוסט 1929, הזכורה גם כ"מאורעות תרפ"ט" ושהייתה אבן דרך מרכזית במציאות של שפיכות הדמים הקטלנית המאפיינת את הסכסוך. העובדה שהאובייקט ש"הוליד" את הסכסוך היה מחיצה, אמורה להיות מטלטלת עבור כל מי שמזדהה עם תפיסות פמיניסטיות-יהודיות. זה אותו האובייקט המצוי בדרישה היסודית של הפמיניזם היהודי ובחוויות המכוננות של פמיניסטיות יהודיות, ששימש על מנת למסד ריבונות יהודית.

זו אותה הזיקה המטרידה שמצויה באופן פשוט בין המחיצה לבין העובדה שהביטויים החומריים והחזותיים של דיכוי הפלסטינים הינם גדרות, חומות, מחסומים או הלחמת דלתות. הריבונות היהודית הושגה וממשיכה להיות מכוננת באמצעות שכלול של הפרדות מגדריות.

תוך כדי הקרבות של 1967, עם כיבוש הכותל והריסת שכונת המוגרבים, נבנית הרחבה המוכרת לנו כיום, והמקום מוגדר כ"בית כנסת לאומי" עבור כל העם היהודי. הכותל הוא יצור כלאיים שמהווה אתר קדוש ובית כנסת גם יחד, שיש בו הפרדה מגדרית ושנערכים בו טקסים צבאיים ולאומיים. כמו בכל בית כנסת אחר, על מנת לשנות את אי-השוויון הנהוג בו תדרשי לעמוד מול פטריארכיה קהילתית – רק שבמקרה הזה החוקים של ההפרדה המגדרית נקבעים בידי מוסדות המדינה.

בהתאם למצב, נשות הכותל מכווינות את פעולותיהן מול בג"ץ. הן מבצעות אי ציות-אזרחי, נעצרות ועותרות שוב ושוב לבית הדין על מנת להביא לשינוי בסטטוס קוו. מבחינה משפטית נשות הכותל זכו להצלחה היסטורית בבג"ץ בשנת 2013 שפסק כי נשות הקבוצה "יכולות להתפלל ברחבה כדרכן" (לשון הפסיקה), ועל כן הן כבר לא נעצרות על סיבות מגוחכות כמו "אמירת קריאת שמע בקול רם" והתעטפות בטלית, שהיו שתיהן עילות למעצרים. הפעילות של נשות הכותל לא הסתיימה עם השינויים של 2013, המאבק שלהן עדיין כולל שאלות על אופיה של רחבת הכותל ועל האפשרות החוקית להתפלל עם ספר תורה.

נשות הכותל הביאו לאבן דרך משמעותית מבחינה משפטית ולתקדים היסטורי, בו הסטטוס קוו עובר שינוי במקום רגיש כדוגמת רחבת הר הבית. עובדה זו מובילה דמויות כדוגמת יהודה גליק ומשה פייגלין, וארגונים כדוגמת "נאמני הר הבית" לתמוך במאבקן של נשות הכותל. למעשה הימין הפנים היטב את השפה של "זכויות אדם" עליהן נאבקים ארגוני שמאל ומטה אותה לצרכיו. הסטטוס קוו שקובע כי ליהודים אסור לעלות להר הבית מאותגר משפטית בטענה שזוהי שלילה של זכויות יסוד. ההצלחה של נשות הכותל היא לא רק ההשראה – אלא גם התקדים שאמור לאפשר מציאות חוקית כזו.

מבחינה דתית נשות הכותל ממשיכות וממנפות את העירוב אותו מבטאת רחבת הכותל של היום. אחת הטענות המוכרות לפמיניסטיות דתיות היא שהתפילות שלהן הן רק "הפגנה", טענה שמטרתה להשפיל ולבזות ולקבוע שבכדי להכריע יש להתבונן פנימה ולבחון את טוהר הכוונות, אותו כמובן לעולם לא ניתן לברר ואין לו גם השפעה הלכתית על דבר.

במקרה של נשות הכותל אכן מדובר בעובדה – אי-הציות האזרחי שלהן מתבטא בתפילות והתפילות שלהן הן מחאה פוליטית שמטרתה למנף את הריבונות היהודית בכותל ולהעניק לה תדמית ליברלית. הדבר מודגש לא בכדי לתהות על טוהר כוונותיהן של נשות הקבוצה אלא כדי להסביר – כשבית הכנסת שלך הוא למעשה גם הכיבוש וגם ההשתלטות הציונית על פלסטין, אז הנחת התפילין שלך תקבל נופך פוליטי של ריבונות ודיכוי.

אם בית הכנסת במובנו המקובל הינו מוסד המזוהה עם השלטון תחתיו הוא מצוי ושמכוון למקום הקדוש שהוא – ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש – כיוון שמשמעותו היא סימבולית ולא ממשית, הרי שבית כנסת הנמצא ברחבת הכותל הוא כבר מעבר וטרנספורמציה לכזה האמור לבשר על המקדש. בית הכנסת שברחבת הכותל הוא כבר לא "מקדש מעט", איזה תחליף לא מספיק בהווה של גלות, אלא הבית שהוא אולי "כמעט מקדש", הדבר שמקדים מציאות מקדשית בהווה ריבוני.

זהו בית כנסת שמשמעותו היא תקדים תיאולוגי. ובמובן הזה, לשאוף לשוויון מגדרי בכותל הוא תקדים בתיאולוגיה היהודית, ולא רק תקדים משפטי. באותו האופן בו משכיחים את ההיסטוריה הארוכה של הכותל ואת הכלאיים שנשות הארגון מבשרות בפעולותיהן, כך הולך ונעשה קשה להבחין בעובדה שעליה להר הבית הייתה איסור מוחלט לאורך החיים היהודיים הארוכים בירושלים. מדובר בשטף של תמורות שהופכות לבון טון ושמגיעות לבית המשפט בטענה כי מופרות כאן "זכויות יסוד".

אליבא דנשות הכותל, המקום אמור להיות בית כנסת לאומי המכיל את כל העם היהודי באופן שוויוני. הן לא שואלות על עצם פעולתן באתר כבוש, הן לא תוהות על האיסור ההלכתי להתפלל על חורבָּה – ומה היא רחבת הכותל אם לא זה – הן לא פעולות לשוויון זכויות עבור האוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים, הן לא נמנעות מפעולה באזור נפיץ כמו הר הבית. 

הן חלק משיח של ניגודים בו מי שמסומן כמדכא אלה קבוצות חרדיות ומזרחיות, כשהאשכנזיוּת של נשות הארגון הינה בולטת. בנוסף הן גם מצהירות על משימה חינוכית מטרידה שהארגון אמון עליה. כך ענת הופמן, מראשות הארגון, אמרה בראיון עם יצחק רייטר, פרופסור למזרח תיכון שגם חקר את פעילות הקבוצה, כי "הכותל הוא נקודה ארכימדית דרכה ניתן לתקן הרבה חוליים בחברה הישראלית".

נשות הכותל הן דוגמא למאבק המזוהה עם הפלגים השמאליים של הפוליטיקה הישראלית שבקלות רבה הופך להיות למשרת של פעולות הימין. העובדה שקשה לשים את הנקודה בה "נשות הכותל" צודקות ונאמני הר הבית טועים – הן מבחינת השפה הדתית והן מבחינת זו המשפטית, מלמדת על הדמיון הרב בין הקבוצות. שתיהן נשענות על הנחות היסוד של הריבונות היהודית, שתיהן פעולות בתוך ההיגיון הציוני ושתיהן שואפות להעמיק ולהרחיב אותו. כדי להתנגד לניסיונות הימניים לשנות את צביונו של בית המשפט צריך להיות מוכנות לשאול שאלות גם על האופן בו אותו מוסד שירת עד כה את הקבוצה השמאלית, את הפריבילגיות שלה ואת היכולת שלה לדכא אחרים. 

לפמיניסטיות הדתיות והלא דתיות שיש בארץ הזו אני רוצה לקרוא להפסיק לחכות לבג"ץ שיפתור לנו את הפטריארכיה היהודית ואת זו הישראלית. אם נמשיך עם ההיגיון של "יהודית ודמוקרטית" ועדיין נרצה שלא יהיו נשים עגונות ומסורבות גט, שיהיה ייצוג נשי שוויוני בכנסת ושאפשר יהיה להתפלל עם טלית בכותל – נמצא את עצמנו בסוף מכשירות גם תפילות בהר הבית.

זאת לא אגדה, זו ההיסטוריה של הפמיניזם היהודי פה ממש. אם נצעד מחופשות ל"סיפורה של שפחה" ונראה דומות מידי לנשים שנמצאות לידינו ושעוטות עליהן, במקרה, איזשהו כיסוי ראש ושמלה, נמשיך את אותה פוליטיקה בה הדיכוי שייך לאיזשהם "אחרים"" דתיים מידי, פרימיטיביים מאוד. זוהי פוליטיקה בה הדיכוי מעולם לא היה אנחנו.

אפשר, במקום זה, להתחיל למצוא את הבקיעים בהיגיון של הריבונות היהודית שמושגת תמיד דרך הדרה – מגדרית, אתנית, מעמדית, דתית ולאומית, ולא להניח לבקיעים האלה מלהפסיק להטריד אותנו. נגיד כמו בפסח. אפשר להתחיל לשאול שאלות. נראה לי שאפשר לומר ככה, שהשחרור יתחיל עם שאלה.