היה זה בשיאה של מערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב כשנפרדנו משופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג. אמנם לאחר הבחירות התעוררנו לשחר של יום בשליטת הדמוקרטים, אך את חותמו של הנשיא האחרון יקח זמן למחוק, בעיקר מתולדות בית המשפט. מזל שבשלושים השנים האחרונות כיהנה בו אותה "ידועה לשמצה", שהשאירה מורשת שתלווה נשים ומיעוטים רבים בדרכם להשגת צדק.

היה זה ה- 14 ביוני, 1993. נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, הכריז על מועמדותה של רות ביידר-גינסבורג, שופטת בבית הדין לערעורים במחוז קולומביה, לתפקיד הגבוה ביותר במערכת המשפטית: שופטת ביהמ"ש העליון. כך הפכה ביידר-גינסבורג לאישה השניה בלבד בהיסטוריה האמריקאית המתמנה לתפקיד הנכסף. שניה לשופטת הראשונה, סנדרה דיי או'קונור.

במשך 27 שנות כהונתה כשופטת בית המשפט העליון, הפכה ביידר גינסבורג לדמות דומיננטית ולמנהיגת הליברלים, עד למותה ב-18 בספטמבר 2020, לאחר מלחמה ארוכה בסרטן הלבלב.

שש שנים לפני כן, בשנת 2014, אמצע כהונתו השניה של הנשיא הדמוקרטי דאז ברק אובמה, דמוקרטים רבים קראו לשופטת לסיים את תפקידה ולאפשר לנשיא דמוקרטי, עם רוב דמוקרטי בסנאט, לבחור שופט ליברלי.

בניגוד לישראל בה כהונת שופט מוגבלת עד גיל 70, בארה"ב מינוי שופט לביהמ"ש העליון הוא מינוי לכל החיים. לפיכך, סיום כהונה של שופטת מתרחשת בשני מצבים: כאשר מחליטה השופטת לפרוש ולסיים את תפקידה או כאשר קיים מצב בריאותי המונע את המשך כהונתה. הקריאה לביידר-גינסבורג לפרוש מרצונה הגיעה מתוך הניסיון לסכל את מה שאז היה אפשרות והיום הוא מציאות: שנשיא רפובליקני ימנה שופט שמרני, במידה והרפובליקנים ינצחו בבחירות 2016. מה שעלול להטות את הרכב השופטים לטובת השמרנים ביחס של 6-3.

אך השופטת גינסבורג סירבה לפרוש, לסיים את כהונתה ולאפשר לנשיא אובמה למנות לה יורש/ת ליברלי/ת צעיר/ה. מדוע סירבה והחליטה לקחת את הסיכון? בראיון שנתנה לרויטרס בשנת 2014, עונה השופטת גינסבורג לשאלה זו בביטחון של מי שיודעת את ערכה וכוחה: "מי יהיה יותר טוב ממני?" בשנים אלו, 2013-2014 הפכה השופטת ביידר-גינסבורג לאייקון תרבותי ומהפכני בעיני נשים וגברים רבים. היא הבינה את כוחה, את ההשפעה שיש לה בתוך בית המשפט ומחוצה לו ובלב שלם פעלה לפי שיקול דעתה כאחראית הבלעדית לשאלה האם לפרוש או לא.

“I think he would agree with me that it’s a question for my own good judgment”.

עם מותה, הפכה שאלה זו לעיסוק מרכזי בפוליטיקה האמריקאית, בעיצומה של שנת בחירות. הסיכון הפך למציאות, לאחר הכרזתו של טראמפ על מינוי מיידי של השופטת השמרנית איימי קוני בארט שבחירתה תשיג שליטה מוחלטת של השמרנים בביהמ"ש העליון לשנים ארוכות.

ב-25 ליוני, 2013, עשרים שנה לאחר מינויה לשופטת בית המשפט העליון, כתבה השופטת גינסבורג את דעת המיעוט בפסק דין דרמטי שביטל את כוחה של אחת החקיקות החשובות ביותר בהיסטוריה הנוכחית של ארה"ב; חוק זכות ההצבעה משנת 1965, האוסר על אפלייה גזעית במימוש זכות ההצבעה.

בשנת 1965, בשיאה של תנועת זכויות האזרח בארה"ב, נחקק חוק זכויות ההצבעה האוסר על אפליה גזעית בהצבעה. החוק כלל את סעיף 5 הקובע כי מדינות מסוימות (בעיקר מדינות הדרום) חייבות את אישור משרד המשפטים הפדרלי לפני כל שינוי בחוק שבוצע ברמת המדינה. סעיף 4 (ב) מנה את המדינות והמחוזות עליהן חל סעיף 5; מרביתם מדינות עם היסטוריה ארוכה של גזענות ואפליה.בשל הפגיעה של החוק בעצמאות החוקתית של המדינות, הסעיף נבחן כל תקופה והוארך בהתאם במשך קרוב ל-50 שנה.

במציאות של טרום חוק זכות ההצבעה, אזרחים שחורים רבים הוגבלו במימוש זכות ההצבעה בעקבות התנכלויות ממוקדות מצד הרשויות, שהשתמשו בתקנות שונות, כמו הדרישה לעבור מבחני אוריינות לפני מימוש זכות הצבעה – מבחן שרבים נכשלו בו, בשל היעדר גישה לחינוך, סגירת קלפיות והעברתם לאזורים עם רוב לבן ועוד… מטרת החוק ובפרט סעיף זה, הייתה למנוע תקנות הצבעה מפלות וכך לבנות מוסדות שלטוניים אשר ייצגו את ארה"ב ומי שבתוכה.

ואכן, בשנת 1965, בעת חקיקת חוק זכויות ההצבעה, היו שישה אמריקאים שחורים בבית הנבחרים ואף לא שחור אחד בסנאט. ארבע שנים לאחר החקיקה, בשנת 1971, היו 13 נציגים שחורים בבית הנבחרים ואמריקאי שחור אחד בסנאט.

בשנת 2013 עתרו מדינות הדרום לבית המשפט העליון, בתיק Shelby County v. Holder בטענה כי סעיף 5 ו- 4 (ב) אינם חוקתיים ויש לבטלם, שכן הם מסתמכים על נתונים ומציאות עבר שאינה רלוונטית יותר כיום. משום כך, לטענתם, הסעיפים הללו מהווים הכבדה לא סבירה על עקרון הפדרליזם והפרה של עקרון שוויון ריבוני בין המדינות. ברוב של 5-4 בית המשפט ביטל את סעיף 4 (ב). השופטת רות ביידר היית  זו שכתבה את דעת המיעוט:

"Throwing out preclearance when it has worked and is continuing to work to stop discriminatory changes is like throwing away your umbrella in a rainstorm because you are not getting wet"

בעקבות קריאת פסק הדין, כמחווה לגינסבורג, שאנה קינזניק, אז סטודנטית למשפטים, פתחה חשבון טאמבלר בשם "The Notorious RBG". הכינוי "תפס" והעלה את השופטת למעמד של אייקון תרבותי, מה שעורר התעניינות במערכת המשפטית בקרב אזרחים אמריקאים רבים, והבנה של חשיבותם של האנשים שיושבים בעמדות מקבלי ההחלטות בבית המשפט.

חמש שנים לאחר ביטול הסעיף, מעל ל-1000 מרכזי הצבעה נסגרו בארה"ב. מרביתם ביישובים עם רוב אפרו-אמריקאים או לטיניים. שינוי כזה לעיתים רבות מוביל ל"הפחתה" במספר המצביעים בקרב האוכלוסיות הללו, אשר נאלצים לנסוע שעות למרכזי הצבעה מרוחקים, ולעמוד בתורים ארוכים ועמוסים. יום הבחירות בארה"ב אינו יום חופש פדרלי, לכן למצביעים רבים אין את  היכולת "לבזבז" שעות של המתנה לשם מימוש זכות ההצבעה.

בתוך המציאות האמריקאית, השופטת גינסבורג היא יוצאת דופן, לוחמת שוויון וצדק ובעיקר היא קול של היגיון ושל אמת בסיסית ויסודית שאמריקאים רבים, אף המשכילים והמנהיגים שביניהם, לא מסוגלים להבין. ראיה לכך היא כמובן אותם חמישה שופטים בעליון, שהחליטו במחי יד למחוק חקיקה שכל עניינה תיקון עוולות היסטוריות ושמירה על זכות ההצבעה שעלולה בכל רגע להישלל מאזרחים אך ורק בשל מוצאם או צבע עורם. ההחלטה הדרמטית של שופטי בית המשפט העליון לבטל חקיקה מוצלחת, בטענה שהזמנים השתנו וכי אין יותר חקיקות ופרקטיקות גזעניות הממדרות קבוצות שלמות מזכות ההצבעה. מעיד על הכשל הלוגי הקיים באופן עמוק כל כך בתרבות האמריקאית, שכן אמיתות הטענה למעשה נעוצה באותו חוק שהסמיך את הממשל לבטל ניסיונות למידור קבוצות מסוימות מזכות ההצבעה ולבטל את כוחן הפוליטי. או אם לנסח זאת כפי שניסחה השופטת ביידר-גינסבורג:

ביטולו של סעיף "האשרור" כשזה עבד ועובד במניעת שינויים מפלים, זהה לזריקת המטריה במהלך סופת גשם רק כי אינך רטוב"

השופטת גינסבורג החלה את הקריירה המשפטית שלה בשנות השישים כעוזרת משפטית וכמרצה באוניברסיטה. תחילת דרכה לא הייתה קלה לה כאישה. על אף היכולות האינטלקטואליות וההצטיינות האקדמית, רבים סרבו להעסיקה.  נקודת המפנה בקריירה של השופטת החלה בשנת 1971, כאשר עמדה בראש פרוייקט זכויות נשים תחת האיחוד האמריקאי לזכויות אזרחיות (ACLU). במהלך תקופתה כעורכת דין בארגון היא טענה עבור נשים בביהמ"ש עם למעלה מ-300 תיקים כש-6 מהם הגיעו כל הדרך עד לבית המשפט העליון ועם ניצחון בחמישה מתוכם.

האסטרטגיה המשפטית של השופטת גינסבורג כעורכת דין התבססה על שימוש בסעיף "הגנה שווה"  לתיקון ה-14 בחוקה, לפיו כל האנשים יהיו מוגנים באופן שווה על ידי חוקי ארה"ב. עד שהגיעה גינסבורג, הוחרגו נשים מן ההיגיון המתבקש מהסעיף.

ריד נגד ריד (1971): לאחר מות בנה, הגישה סאלי ריד בקשה לניהול עזבונו. מייד אחריה גם סיסייל, הגרוש שלה, הגיש בקשה זהה. על אף שסאלי הקדימה להגיש את הבקשה, אישרה מדינת אוהיו את בקשתו של האב, בשל חוק המדינה לפיו במקרים בהם יש יותר מאדם אחד אשר מוסמך לנהל עזבון של נפטר, "יש להעדיף גברים על פני נשים". גינסבורג טענה כי החוק מפר את סעיף ההגנה השווה. ביהמ"ש העליון בהחלטת פה אחד, ביטל את חוק מדינת אוהיו וקבע כי איננו חוקתי. זו הייתה הפעם הראשונה בה ביהמ"ש העליון החיל את סעיף ההגנה השווה על מקרים של אפלייה מגדרית.

וינברג נגד וייזנפלד: וינברג הפך לאב יחידני, לאחר מות אשתו בעת הלידה. לאחר מותה, הגיש בקשה לקבלת הטבת ביטוח לאומי עבור בנו ועבורו; בעוד בקשתו עבור הילד התקבלה, הבקשה עבורו נדחתה. על פי החוק, הטבה סוציאלית בעקבות מות בת זוג, חלה רק על ילדים על אף שבמצב הפוך, האישה הייתה זכאית להטבה יחד עם בנה. וינברג טען כי סעיף זה של החוק מפלה ותביעתו התקבלה.

כך הציגה ביידר-גינסבורג את המשוואה החשובה: אפליה בין מגדרים היא גם צרה של גברים.

"שופט חייב להכריע בכל מקרה ומקרה בהגינות בהתאם לעובדות הרלוונטיות והחוק החל גם שההחלטה איננה מה ש"קבוצת הבית" רוצה". ביידר-גינסבורג.

החוקה האמריקאית היא המטריה תחתיה נידונים כל ענייני האומה, כולם חייבים לה ואין עוררין עליה. אף על פי כן, בענייני פרשנות החוקה, והאיזון בין סעיפיה השונים, קולות השופטים נשמעים ומהדהדים; הכוח להחליט איזה קול יישמע ואיזה לא, נמצא בידי נשיא ארה"ב, הוא הסמכות הבלעדית למינוי שופטים פדרליים ומעל לכל -מינוי שופטי ביהמ"ש העליון. הפרקטיקה האמריקאית היא כדלקמן: נשיא בוחר מועמד לתפקיד שופט והסנאט מאשר את המינוי. ברור לכולם כי שופט רפובליקני ימנה שופט שמרני ודמוקרטי ימנה שופט ליברלי.

האמריקאים מבינים את מה שבישראל מתקשים להבין, או שמא מסרבים לראות. בית המשפט הוא במה נוספת בה נאבקות הקבוצות השונות, נקרא להן שמאל או ימין, דתיים או חילונים, אנשי הדרום או הצפון הגלובלי… כולם מבקשים לקדם את האג'נדה הפוליטית, החברתית והכלכלית שלהם גם בתוך במת ביהמ"ש, מתוך ההבנה ששופטים הם אנשים; עם דעות, אמונות, ואידיאולוגיה שכולן יחד וכל אחת לחוד בעלת השפעה על תהליך השפיטה.

במשך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל, במבחן המציאות בית המשפט ייצג ומייצג קבוצה פוליטית, כלכלית, חברתית, אתנית הומוגנית. הוא אינו מייצג את מגוון הדעות והקבוצות בחברה הישראלית. היעדר ייצוג יצר אנטגוניזם אצל חלקים גדולים מן החברה כלפי המערכת המשפטית. בקרב האסכולה הליברלית ואנשי השמאל האמונה הרווחת היא כי תהליך בחירת השופטים אינו נגוע במניעים פוליטיים, כי תהליך עשיית משפט וצדק אינו תלוי בזהות הפוליטית, החברתית והמגדרית של השופט.ת. העיוורון לפוליטיזציה הסמויה במינוי שופטים ובתהליך המשפט וכן, הסירוב לראות את עולם המשפט כפוליטי, טמונה אולי בחשש מאיבוד הכוח. בספרו של ז'וזה סאראמאגו "על העיוורון", היחידה שלא נדבקת בעיוורון היא אשת הרופא והיא זו שמובילה את העיוורים לחופש.

כך גם בסיפור הישראלי: "הרואה", מי שמבקשת להסיר את הכיסוי עיניים, היא דווקא שרת המשפטים השמרנית לשעבר, איילת שקד. בשיח הישראלי, ובחלוקה של ימין ושמאל, רבים – ובמיוחד בשמאל סבורים, כי עבודת השופט היא אובייקטיבית, נייטרלית ומנותקת מן הזהות האישית של השופט. אומנם במבחן המציאות, "הנבחרים" כמעט תמיד נראים ונשמעים כאחד. אין זה בא לערער על המקצועיות של השופטים הנבחרים, אלא להאיר על תהליכים התת-תודעתיים אשר משחקים תפקיד בבחירת שופטי ביהמ"ש העליון בישראל – ובתפיסות שמובילות אותם בבואם לפסוק פסקי דין משני מציאות.

הגיע הזמן להוציא אותם מן החשיכה לאור, לא כדי למנות שופטים לשם הייצוגיות ועל חשבון המקצועיות, אלא כדי לתת מקום למוכשרים ולחריפי המוח הנדחפים לפינה ולו רק משום הכיפה שעל ראשם, שם המשפחה שלהם, המבטא שלה, מינם, או חזותם וצבע עורם שהפכו למכשול. מעל הכל, ייצוג רחב יותר של החברה, יאפשר להגשים "משפט צדק"; הטיה אחת של שופט תאזן הטיה שונה של שופט אחר, כך איזון אנושי יביא לצדק מאוזן יותר.

זהות השופט תמיד חיה בהחלטת השופט, אם מי שנכנע לה, מי שמתעלם מההשפעה שלה ומי שמכיר ושולט בה.  ב-2009, הפך ביהמ"ש העליון את החלטת השופט המחוזי דרורי, שנמנע מהרשעת איתמר ביטון, לאחר שזה דרס את נגה זוראיש ביציאה מחניון וברח. השופט דרורי (גבר, דתי ולבן)  תירץ את הזיכוי, בהגנה על שמו של האברך ועתידו כדיין בבית הדין הרבני מתוך התעלמות מוחלטת ממעשיו. הסיבות לזיכוי היו הגנה על שמו הטוב של האברך שעתיד היה להתמנות לדיין: ראיה לריחוק של השופט ממי שעומדת מולו, מקורבן המעשה, בשל הריחוק המגדרי והאתני. השופט אף הגדיל לעשות מניפולציה בחוק כדי להצדיק את החלטתו ולסייע לדומה לו.

ואם מקרה האברך הדורס הוא זיכרון רחוק. הרי שהמקרה של אביתר גרוס – אשר תקף מינית תלמידה בת 8, ונגזרו עליו בידי ביהמ"ש 9 חודשי עבודות שירות בלבד – היא השערוריה האחרונה מבית היוצר של שופטי בית המשפט הישראלי. ההחלטה היא ראיה לכך שהיושבים בביהמ"ש מרוחקים וחסרי רגישות למציאות של נשים במרחב הפרטי והציבורי. פסיקות דומות לאלו מקטינות את עוצמת המעשים, כאומרות שפשעים נגד נשים לא "שווים" ענישה קשה ומרתיעה. ישנם אין ספור מקרים דומים ואחרים עם סנריוז שונים, בהם הזדהות השופט אל מול מי שעומד מולו, הן הנאשם והן הקורבן משפיעים על עשיית הצדק, גם כשהצדק ברור כאור היום.

ככל שמעמיקים בדרכה של רות ביידר גינסבורג, מבינים את העוצמות שלה ואת ההשפעה העצומה שלה על חיי הנשים והגברים בארצות הברית בשיבה על כס השיפוט ועל Making America great. שוב.

לתמונות נוספות