יש לא מעט לומר על יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, שחל בכל שנה ב-25 בנובמבר, ועל הנושא של אלימות נגד נשים בכלל. לצערנו, גם ב-2020 הנושא לא מפסיק להיות רלוונטי, כשבכל שבועיים בממוצע אנחנו שומעות על אישה נוספת שנרצחה, על מקרי אונס קבוצתי מזעזעים, ועל אלימות יומיומית שנשים סופגות בבית, במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח בשבילן, אך בתקופת הקורונה, אפילו יותר מתמיד, הפך עבורן לכלא.
כבכל שנה, גם השנה לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, ריכזתי עבורכן שירים של נשים שיצאו כאן בשנה החולפת, שמנסות לתרגם למילים ולמוזיקה את העצב, הכאב, הפגיעות וגם את הכעס והמחאה: פלייליסט ליום המאבק הבינלאומי.
את השיר "ואלס להגנת הצומח" כתבה נעמי שמר כבר לפני למעלה מ-50 שנה. לאורך השנים היה קל מאוד לפספס את המסר שנמצא בסבטקסט של השיר: לא מדובר בשיר מחאה נגד קטיפת פרחים מטעם "החברה להגנת הטבע", אלא על שיר מחאה שעוסק באלימות נגד נשים ובהטרדות מיניות. ואולי לא היה קל לפספס, כמו שפשוט לא באמת רצו להקשיב.
בגרסה המחודשת של השיר, שיצאה בחודשים האחרונים כחלק מהפרויקט המוזיקלי "צו השעה", בביצוען של איה זהבי פייגלין וג'יין בורדו, הקלאסיקה של נעמי שמר מקבלת טוויסט מוזיקלי ועיבוד עדכני ל-2020. מדובר באחד הביצועים הבולטים והיפים בפרויקט, ושתי המוזיקאיות שמובילות את השיר, איה זהבי ודורון טלמון, מכניסות לשיר אנרגיות חדשות וצעירות.
בניגוד לעליצות הנאיבית והמגויסת בביצוע המוכר של להקת הנח"ל (ברוח התקופה האופורית שבין מלחמת ששת הימים ליום כיפור), ולמרות שגם בביצוע הנוכחי לא מדובר בשיר דיכאון (בכל זאת, עיבוד של ג'יין בורדו) – ניתן להרגיש את הכאב והזעקה שעומדים בבסיס המילים: "הִסְתַּכְּלוּ מַה שֶּׁקּוֹרֶה לִי בַּדֶּרֶך: כָּל אֶחָד עוֹבֵר-חוֹטֵף-קוֹטֵף-קוֹלֵעַ לוֹ זֵר – לוֹ הָיִיתִי חַיָּה אוֹ פֶּרַח אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר". וד"ש לראש הממשלה, שבהתבטאות די אומללה, אמר השבוע ש"נשים זה לא בעל חיים שאתה יכול להכות בו, והיום אנחנו אומרים, גם בבעל חיים אתה לא מכה". ובכן, את המטאפורות מוטב היה לו השאיר לנעמי שמר, שניסחה זאת יפה: "לוּ הָיִיתִי, נֹאמַר – אַיֶּלֶת אָז הָיָה מַצָּבִי אַחֵר". ומראש הממשלה היינו מצפות לקצת פחות דימויים ספרותיים, וקצת יותר תקציבים למלחמה באלימות נגד נשים.
השיר מסתיים בקטע אינטרסומנטלי של מספר דקות, שנותן אינטרפרטציה מוזיקלית נוספת לתחושות שהמילים מעלות. כי גם ב-2020, לצערנו, השיר הזה עדיין רלוונטי מתמיד. אבל לפחות זכינו לחידוש הורס של איה זהבי פייגלין וג'יין בורדו. ויש בזה נחמה.
"ללכת ברחוב זה לא פשוט להיות נשים"
ובנושא, או יותר נכון, בז'אנר, אחר לגמרי – משהו טוב קורה בהיפ הופ הישראלי בשנים האחרונות. ובעיקר בגזרת הנשים: ראפריות ומוזיקאיות כמו אורית טשומה, אקו, עדן דרסו, ג'אזז (יסמין לסלרוט), יסמין מועלם, ועוד, כבר לא מוכנות להשאיר את הסצנה רק לגברים. וטוב שכך, כי הן פשוט עושות את זה מצוין, וכי לנשים יש לא מעט סיבות למחות, ואין כמו היפ-הופ כדי להביע מחאה.
אחת מהראפריות שכדאי לכן להכיר היא סימה נון, שהוציאה בשנה החולפת אלבום בכורה. באחד השירים באלבום, "מטען חבלה", היא "באה לפרק ביטים כמו מטען חבלה", ועם אנרגיות, קצב ועוצמה היא משתמשת בהיפ-הופ כדי להעביר את המסרים הפמיניסטיים שלה: "זה שאני פמיניסטית לא אומר שאני שונאת גברים/ להפך. אני אוהבת, רוצה לעשותך ילדים/ לפעמים הגבולות מטשטשים/ רציתי לשים קווים ברורים ולתת לנשים להיות נשים להיות נשים/ ללכת ברחוב זה לא פשוט להיות נשים/ להסתובב בלילה לבד זה לא פשוט להיות נשים".
ואם כבר דיברנו על כך שלא פשוט להיות אישה, אז מוזיקאית נוספת שמעבירה מסרים פמיניסטים באמצעות ראפ היא יעל טאוב, ששחררה בינואר האחרון של השיר "מפחיד להיות אישה", שבו היא מפרטת את הסכנות שאורבות לנשים בכל מקום: במשרד, בבית, במונית, ואפילו במשטרה. היא מוחה נגד העובדה שהעולם הוא עדיין לא מקום בטוח לנשים, נגד האשמת הקורבן שנשים חוות ("כולם יגידו: "זה התיק שהיא תפרה", "למה לא התלוננה מוקדם יותר במשטרה?").
עדי קיסר כתבה: "אני/ אישה/ שהולכת בפחד בלילות/ ברחובות חשוכים שנקראים/ על שם/ גברים". את התחושה הזאת, וגם את המחאה על כך, יעל טאוב מצליחה לתרגם למוזיקה, ולמצוא לה מילים משלה: "מפחיד להיות אישה/ מפחיד להיות/ מפחיד להיות אדם בתקופה הזאת/ אבל מפחיד להיות אישה יותר/ אם אי אפשר לסמוך אפילו על שוטר/ מפחיד להיות אישה/ מפחיד להיות".
אחרי ששמעתי את השיר הזה, לא יכולתי שלא להיזכר בשיר הפארודי "A Scary Time", שנוצר כמחווה לאמירתו האומללה של נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ, שטען ש"זאת תקופה מפחידה לגברים", עם כל המי-טו הזה שמשתולל שם בחוץ. השיר של לינזי לאב מפרט את כל הסכנות הפוטנציאליות שנשים מתמודדות איתן, ומצליח להקליל אפילו את הנושא הקשה הזה, בזכות הלחן והביצוע המחויך והיוקללי שמלווה את השירה. אמנם מפחיד להיות אישה, אבל גם הומור הוא אחלה מנגנון התמודדות לפעמים. בוודאי כשהוא מלווה במוזיקה.
יעל את מגזימה: מי מסתתרים מאחורי "מלח הארץ"
בפלייליסט ליום המאבק 2020 נכנס גם שיר חדש של "יעל את מגזימה" (יעל ברונשטיין), שיצא בשבוע שעבר. בסגנון ספוקן-וורד, מלווה במוזיקה דרמטית ובקליפ מושקע שמעביר מסר של עוצמה ו-body-positive (בכיכובה של זוהר וסילויצקי), יעל מספרת את סיפורה האישי: "אור נכתב מתוך חוויה טראומטית שחוויתי במערכת יחסים קצרה ואינטנסיבית. הכרתי בחור שעל פי כל הקריטריונים היה בחור מדהים, מלח הארץ. אבל בפועל היה בחור אלים וכופה. אחרי האירוע המדובר התמודדתי עם סיוטים וחרדות, ובאופן כללי הרגשתי שעברתי בעקבות ההיכרות שלנו משהו שלא עוזב אותי".
למרות הסיפור הקשה, על אלימות, מניפולציות רגשיות וגזלייטינג – המילים, הביצוע והקליפ הנלווה לשיר מביעים דווקא עוצמה ושחרור: "הסדינים הלבנים, גלים בים שחור/ אני אכבה את החושך, אני אדליק אור". הפזמון החוזר קליט, סוחף, מעצים ונותן תקווה; היא מראה לנו שאפשר גם לצאת מזה, ובמקרים מסוימים – אפילו לצמוח מתוך הטראומה.
ומהאישי אל הפוליטי, שהרבה פעמים גם קודם כל אישי: לפני כמה חודשים יצא השיר "החוק", סנונית ראשונה מתוך פרויקט מוזיקלי מעניין של ההרכב AINT NO LADY. השיר, כמו שאר השירים בפרויקט, הוא תרגום ולחן לשירה של המשוררת הגאונה פאט פארקר (1944-1989). למי שלא מכירה, פאט פארקר היתה משוררת ואקטיביסטית שחורה ולסבית, שחיה ופעלה בארה"ב. ב-2014 יצא בארץ ספר משיריה "איפה תהיו", בתרגום של יעל לוי-חזן, ומתוכו השיר הזה, בלחן של נעמה הכהן ותומר ביתן, ובביצוע של נעמה הכהן.
השיר הוא שיר מחאה נגד הרשויות ואוזלת היד שהן מגלות בטיפול באוכלוסיות מוחלשות בכלל ובנשים בפרט. בשנה של מחאה נגד אלימות משטרתית, בתקופה של מחאה על אלימות נגד נשים – השיר הזה רלוונטי מתמיד: "הַחוֹק/ שׁוֹפֵט נָשִׁים שֶׁהָרְגוּ/ אֳנָסִים/ וּמְשַׁחְרֵר אֶת הָאַנָּס/ כִּי אוֹנֵס/ זֶה תְּגוּבָה/ נוֹרְמָלִית". וד"ש לאריקה פרשקין, שנשפטה למאסר עולם ב-2003 לאחר שדקרה למוות את בן זוגה שהתעלל בה פיזית ומינית במשך שנים, ורק לפני שבועיים הנשיא רובי ריבלין דחה את בקשת החנינה שלה.
השירה/ספוקן וורד הקצבית של נעמה הכהן, בסגנון אלקטרוני עם נגיעות אוריינטליות, מעביר היטב את תחושת הכעס, התסכול והמחאה שמביעה המשוררת פאט פארקר בשירה. והוא בוודאי ידבר לכל מי שהתפכחה מהאשליה שהחוק, המשטרה והרשויות יגנו עליה, או על נשים בכלל. למי שהבינה שהרשויות ומנגנוני האכיפה הם לאו דווקא טובתה – במיוחד אם נולדה אישה, ו/או מקבוצת מיעוט, וממעמד סוציו-אקונומי מסוים. כי "הַחוֹק/ עוֹצֵר אֶת הַזּוֹנָה/ אֲבָל לֹא אֶת הַלָּקוֹחַ".
"אף אחד לא שמע את צרחותייך"
נכון לכתיבת שורות אלו, עשרים נשים נרצחו השנה על רקע מגדרי. האחרונה, ופאא עבאהרה, נרצחה רק בשבוע שעבר, לאחר שהפרוד שלה התנגש בכוונת תחילה ברכב שלה, ואחר מכן דקר אותה למוות. שיר חדש של למאר אליאס, מוזיקאית צעירה בת 22 (וגם סטודנטית לרפואה), עוסק בדיוק בנושא הזה: אלימות נגד נשים בחברה הערבית.
השיר מלווה בקליפ בכיכובה של הרקדנית האלה סאלם, והעוצמה הווקאלית של אליאס, לצד הליווי המוזיקלי העשיר של הלהקה, מצליחים להעביר את הרגש ואת הכאב גם למי שלא דוברת את השפה הערבית שבה היא שרה. דרוש לא מעט אומץ כדי לשיר (בערבית, או בכלל) על הנושא הטעון הזה, ונראה שלאליאס הצעירה לא חסר ממנו. וגם כישרון לא חסר לה.
לטובת מי שלא דוברת ערבית, הנה תרגום של חלק מהשיר:
"אף אחד לא שמע את צרחותייך
אף אחד לא רץ אלייך
נשארת לבדך
ולידך מדמם ליבך
כמו הים סחפה אותך
שפתיה על שפתייך
אותך לא שאלה
ובאותו יום נעלמה
כמו הים סחפה אותך
שפתיה על שפתייך
אותך לא שאלה
ובאותו יום נעלמה
אני הולכת אחרייך
רגליי משותקות
לא יוצאת לי מהראש
מצאו אותנו רצוחות"
לפלייליסט עם שירים בנושא אלימות נגד נשים בספוטיפיי
כשהגוף רוצה להסכים הוא לא נשען כולו לאחור: פלייליסט ליום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים 2019
שלא תשתקי לעולם יותר: פסקול ליום המאבק באלימות נגד נשים 2017
לכתבות נוספות בנושא שירת נשים לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מהקליפ של יעל טאוב לשיר "מפחיד להיות אישה", שמופיע בפלייליסט ליום המאבק
