שלא תשתקי לעולם יותר עוד: פסקול מומלץ ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

אמנות יכולה למצוא דרכים נוספים לבטא את הדברים שלא תמיד ניתן למצוא להם מילים. בציור, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובשירה – המדיום מאפשר לדייק את המסר, האישי או הפוליטי; את הרגשות והתחושות, את הדברים שאנחנו לא תמיד מצליחות להביע ולתאר בעצמנו. לרגל יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שחל השבוע (25.11), ניסיתי למצוא את השירים שעוסקים בנושאים הכואבים האלו. יש הרבה שירים שנכתבו ובוצעו על-ידי גברים, חלקם אהובים עלי במיוחד – אבל בכל השירים הללו, תמיד הרגשתי שנקודת המבט היא חיצונית לחוויה של האישה בסיפור; בין אם המספר הוא צופה מן הצד שמתאר את הסיטואציה ("כל החבר'ה" של מוניקה סקס, או "Caroline Says" של לו ריד), או שהוא הגבר האלים בעצמו: "אקדח", המצמרר והשנוי במחלוקת של אביתר בנאי, או "Where the Wild Roses Grow", שאמנם מסופר מנקודת מבטם של הרוצח (בתפקיד ניק קייב) וגם של הנרצחת (בתפקיד קיילי מינוג), אך כמו אביתר בנאי ב"אקדח", גם קייב עושה רומנטיזציה מסוימת לנושא של אלימות ורצח נשים.

הרגשתי שמשהו חסר לי – או ליתר דיוק, שחסרה לי נקודת המבט הנשית על הנושא הזה, שכפמיניסטיות אנחנו עוסקות בו לא מעט, לא רק ב-25 בנובמבר; אנחנו נלחמות שלא יירד מסדר היום, וחשוב מכך, נלחמות שלא יהיו עוד קורבנות של רצח על רקע מגדרי, ונפגעות של אונס או תקיפה מינית. אז חיפשתי שירים בנושאים האלו, שנכתבו על ידי נשים, מנקודת מבטן של נשים ועל החוויה של נשים. ובשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר כאלו; אולי כחלק מהמגמה המבורכת של העלאת הנושא למודעות, ושל נשים ששוברות שתיקה – בפייסבוק, בתקשורת, ובאופן בלתי מנותק מזה, גם באמנות ובמוזיקה. רק בשנה האחרונה, יצאו עוד ועוד שירים שעוסקים בנושאים האלו: אנטיגונה רקס, להקת הפאנק של תמר קוקי אריאל, עם "שפתיים כבר סדוקות", דנה ברגר עם "קומי לכי", שמרפרר אל סיפור האונס וגילוי העריות המקראי של אמנון ותמר, ועוד. השנה גם יצא האוסף "Riot", על-ידי ניצן פינקו וליה שפיגל, שדרניות רדיו "הקצה", שקיבצו לאוסף 18 שירים בעברית ובאנגלית, של מגוון להקות וזמרות, שעוסקים בזכויות נשים ובעוולות חברתיות בכלל. כל ההכנסות ממכירת האלבום יועברו למרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

ובכל זאת, חשוב לציין, שמאז ומעולם נשים התמודדו עם אלימות על רקע מגדרי ומיני, ונשים גם כתבו ושרו על הנושאים האלו. כבר ב-1923 זמרת הבלוז בסי סמית' מתארת בשירה "Outside of That" מערכת יחסים מתעללת, שהיא נשאבת לתוכה ולא מסוגלת להתנגד או לעזוב; וכאשר היא מנסה לעזוב, הוא מכה אותה, גורם לה לפנסים בעיניים ומעוור אותה, אבל למרות זאת, היא אומרת: "Outside of that, he's alright with me". כלומר, "חוץ מהקטע של האלימות, הוא די סבבה בסך-הכל". יש פה לא מעט האשמת הקורבן כלפי "תסמונת האישה המוכה" של גיבורת השיר, לרציונאליזציות ול"הנחות" שהיא עושה לגבר המכה, שאותו היא אינה מסוגלת לקום לעזוב, מבלי להתייחס למנגנוני האלימות הפסיכולוגית והטרור שמופעלים על נשים בסיטואציות האלו. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהשיר נכתב בשנות ה-20, עוסק באלימות נגד נשים, ומבוצע על-ידי אחת מזמרות הבלוז האפרו-אמריקאיות הגדולות בדורה.

בואו נקפוץ כמה (עשרות) שנים קדימה. טרייסי צ'פמן, אחת מזמרות המחאה הגדולות בדורנו, שרה על אלימות דומסטית בשירה "Behind the Wall". אמנם היא לוקחת את נקודת המבט של צופה חיצונית – של שכנה שעדה לאלימות, כשהיא שומעת את הקולות של המכות מעבר לקיר. אבל דמות ההזדהות שלה היא האישה המוכה – ליבה יוצא אליה, והיא מנסה לעזור לה. היא מגלה שפנייה למשטרה לא תעזור פה ("הם אומרים שהם לא יכולים להתערב בעניינים משפחתיים בין גבר לאשתו"). בלילה היא שוב שומעת את הצרחות, ואחריהן משתרר שקט נורא. כשהאמבולנס מגיע, זה כבר מאוחר מדי. הקשבתי לשיר המצמרר הזה, ונזכרתי שרק השבוע קראתי כותרת ב"כאן" על כך ששליש מהנשים שנרצחו על-ידי בני זוגן התלוננו לפני כן במשטרה.  השיר של צ'פמן, לעומת זאת, נכתב ב-1988, לפני כמעט 30 שנה.

בנוסף לשירים על רצח ואלימות פיזית נגד נשים, קיימים גם שירים בנושא לא פחות טעון וכואב – אונס ופגיעה מינית. בשנת 1992 יצא אלבום הבכורה של טורי איימוס "Little Earthquake", ובתוכו השיר "Me and a Gun", שבו היא שרה על אונס שעברה בגיל 22 על-ידי מעריץ שהציע לה טרמפ, ואנס אותה באיומי סכין. בדומה לשיר של צ'פמן, גם איימוס שרה א-קפלה, ללא כל ליווי מוזיקלי, על השתלשלות האירועים של אותו לילה, ובעיקר על מה שהיא חשבה והרגישה תוך כדי: על הדחף ההישרדותי החזק מהכל, ועל מה שהיא היתה צריכה לעשות כדי להישאר בחיים, פיזית ונפשית; על הניתוק והדיסוציאציה, מנגנוני הגנה – או יותר נכון הישרדות – שאפשרו לנפש שלה להתנתק מהגוף, ולנדוד למקומות אחרים:

"You can laugh
It's kind of funny things you think
at times like these
Like I haven't seen Barbados
So I must get out of this".

"עוד לא ראיתי את ברבדוס, אז אני חייבת לצאת מזה", היא שרה, ונשארת בחיים. טורי איימוס השתמשה בכישרון שלה וביכולת שלה ליצור אמנות, על מנת לעבד את הטראומה ולהתמודד עם הכאב. ודרך החוויה שלה, ההתמודדות שלה והמוזיקה שלה, היא מצליחה למצוא לזה מילים, ואולי גם לעזור לנשים אחרות, שעברו דבר דומה, להרגיש קצת פחות לבד; לדייק את הרגשות, התחושות והחוויות, ולהראות שאפשר להמשיך ולחיות אחרי דבר כזה, למרות הטראומה. בנוסף לטיפול בנושא במוזיקה ובאמנות שלה, איימוס גם שימשה כדוברת הראשונה של ארגון RAINN, שהוקם ב-1994 ומאז תומך בנפגעי/ות אונס, התעללות וגילוי עריות בארה"ב. יש בכך משהו שמעורר תקווה, באופן שבו טורי איימוס הצליחה לקחת את הכאב והנורא הזה ולהפוך אותו למתנה, עבורה ועבור נשים אחרות, בצורה נוגעת ללב ומעוררת השראה.

https://www.youtube.com/watch?v=uKzCxi2yf5s

ובחזרה אלינו, לארץ. הרבה שנים חיפשתי את "Me and a Gun" הישראלי; את הזמרת שתשיר את החוויה הזאת בעברית. בישראלית. ואז הגיעה שני פלג, שהוציאה לפני כמה חודשים את אלבומה השני והמצוין "ניתוקים". בשיר "חתולעכבר", היא מתארת אונס, בגוף ראשון, ומצליחה להעביר במעט את תחושת האימה המשתקת. את האקראיות והבנאליות של הרוע, עם "מישהו בחר לי למשחק שלו", את הציניות והאלימות הכבושה ב"בואי מותק", שחוזר שוב ושוב בוריאציות שונות; שמתחיל ב"בואי מותק, יש לך חיוך מקסים", וממשיך ב"בואי מותק, נכניס אותך לבית חולים" או "הולכים לפגוש את אלוהים". כמו אצל טורי איימוס, יחסי הכוחות פה ברורים; החיים שלה בידיו, הוא יכול לסיים אותם ולהמית אותה, אם רק ירצה בכך. אבל היא רוצה לשרוד, והיא תעשה מה שצריך כדי לשרוד; וכמו ב- "Me and a Gun", גם בשיר של פלג מופיע מנגנון הדיסוציאציה: "רוח סתיו שורקת מנגינות בין העצים/ וכל הזמן ציירתי לי צורות בעננים"; זה עניין של הישרדות, והנפש חייבת להתנתק מהגוף כדי להישאר בחיים. השיר ממחיש את היותו של האונס אירוע עם השפעה טראומטית שנמשכת גם הרבה אחרי שהאקט עצמו נגמר, באמצעות המשפט שסוגר את השיר: "הוא אמר לי בואי מותק/ אני ואת עכשיו אחים", משפט קצת אניגמטי, שאפשר לפרש בכל מיני דרכים, כולן די מצמררות.

כששאלתי את פלג על השיר לא מזמן, בראיון לפוליטיקלי קוראת, היא אמרה: "אני מניחה שהתכנים שאני נחשפת אליהם בעולם – בחדשות, ברשת, מתוך סיפורים על חוויות של אנשים – כל הדברים האלו נטמעים בך… שואלים אותי המון על בחירת הנושאים של השירים, אותי מפתיע דווקא שלא יותר אנשים כותבים על כאלו נושאים, כי זה כל מה שאני שומעת מסביב."

ואכן, אין הרבה שירים על הנושא הזה; לא על אונס, ולא על אלימות נגד נשים בכלל. יש עוד כמה דוגמאות לשירים שעוסקים באופן ישיר או עקיף בנושא; למשל, "קרב אגרוף", של אפרת גוש, ששרה – "קודם כל, הגני על הגוף/ שאיש מבחוץ לא ייכנס בך", ומתארת מערכת יחסים אלימה כזירת מאבק: "תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי, שלא תתביישי לעולם יותר עוד". בשיר היא מצליחה להחזיר את הכוח ואת השליטה בסיטואציה לידיים שלה; יש בכוחה להילחם, להיאבק, ולנצח.

לפניה היתה גם אתי אנקרי, בשיר "רואה לך בעיניים": "היית בונה לי קירות/ היית מתקין מנורות/ שיהיה לי אור". השיר היפהפה והחזק הזה מצליח להעביר במעט את מנגנוני השליטה והאלימות הפסיכולוגית במערכת יחסים מתעללת: "היית עוטף אותי בבית וחום", "היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול", ולצד זאת גם "רואה לך בעיניים/ שיותר מהכל – / היית סוגר אותי/ אם היית יכול". בסוף השיר היא מצליחה לצאת משם, אל מחוץ לקירות. זה לא מובן מאליו; לצערנו אנחנו יודעות שלא כל אחת מצליחה. כי הרי במערכת יחסים מתעללת, לצד האלימות והפגיעה, יש לעתים גם עוצמות של אהבה ותשוקה, רגעים של חסד ומחילה, אלימות פסיכולוגית, רגשית וכלכלית. כל אלו – לצד הפחד ממה שעלול לקרות למי שמעזה לקום וללכת – הם מנגנונים שמאפשרים את המשך קיומו של הקשר המתעלל והאלים. השיר של אנקרי מצליח להעביר במעט את המורכבות הזאת, מבלי להאשים את הקורבן, כמו אצל בסי סמית', לפני כמעט 100 שנה. אמנם עברו מאז כמעט 100 שנה, ואנחנו עדיין נלחמות על אותם הדברים; על הזכות לחיות, על הזכות לחירות ולכבוד, ועל שלמות הגוף והנפש שלנו. אפשר להתייאש, אבל אפשר גם להתמלא בתקווה, כששומעים את כל הנשים האמיצות שאוזרות אומץ ושוברות שתיקה; את אלו שחושפות ומספרות את הסיפור שלהן, ואת אלו שכותבות ושרות על הנושאים האלו, ומצליחות למצוא להם מילים, מוזיקה, ואולי אפילו איזושהי נחמה.