מרכז אורשינא – נותנים מקום לנערים נפגעים

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

כשאנחנו מדברות על פגיעה מינית, קל להניח שאנחנו מדברות על נשים, הרי אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית, אחת מכל חמש עוברת אונס. לא חסרות סטטיסטיקות מפחידות כגון אלה. ככל שאני לומדת על נושא הפגיעות המיניות, אני מתחילה לשים לב למקומות שדווקא לוקים בחסר מבחינת סיקור ומידע. חלק מהשינוי שאני רוצה להוביל הוא מיקוד השיח במקומות האלה בדיוק. אחת הפינות החשוכות בסיקור פגיעות מיניות היא הפגיעות המיניות בקרב גברים וספציפית בקרב נערים מתבגרים. זו האוכלוסייה המוחלשת ביותר הן בטיפול והן בסיקור.

התופעה נובעת ממספר סיבות. הראשונה היא אחוז הדיווחים הנמוך –

רק שישה אחוזים מהפגיעות המיניות מדווחות לרשויות (על פי מדד האלימות הלאומי של המשרד לביטחון פנים משנת 2014). מתוכן רק כ-20% מהתלונות על עבירות מין במשטרה מוגשות על פגיעה בילדים, נערים וגברים (ממין זכר), למרות שמחקרים שונים מרחבי העולם הראו כי שיעור הבנים הנפגעים מינית לפני גיל 12 זהה לשיעור הבנות הנפגעות מינית באותה שכבת גיל. מחקרים מראים כי גם בגילים מאוחרים יותר – עד גיל 16 – שיעור הפגיעות בקרב בנים נמוך רק באחוז אחד וחצי משיעור הפגיעות בקרב בנות.

בנוסף, גם מתוך אלה שמדווחים – מעט מאוד נערים בגילאי 13–18 מגיעים לטיפול, וגם אז הם מתמידים בו משמעותית פחות מכל קבוצה אחרת. ההבניה החברתית בימינו סביב גברים לא מאפשרת טיפול, ובעיקר לא טיפול מיני, וכנפגע עוד אפילו פחות. לנערים בגילים האלה קשה מאוד ללכת לטיפול שמזהה אותם כקורבן מיני, בשנים שבהן הם מקבלים את העצמאות המינית והתגלית המינית לראשונה, זו שבה הם מתבקשים להתפקד ולתפקד כחזקים, יכולים ואפילו לעיתים מתבטאים באלימות ותוקפנות במקרי קיצון. התרבות החברתית סביב מיניות גברית עדיין דורשת מגברים להיות חזקים ותקיפים, לא פגיעים או פגועים.

מרכז אורשינא הוא אחד הפתרונות לבעיה.  המרכז מציע מרחב חברתי טיפולי, אשר חלקים ממנו מיועדים לטיפול פרטני קליני וחלקם לטיפול קבוצתי עם דגש חברתי בפגיעות מיניות עבור נערים בגילים 13–18. המרכז הוקם בעקבות ההבנה, שעד כה החברה הסתכלה על פגיעה מינית כטראומה שיש לטפל בה באופן קליני בלבד, אבל ללא תשומת לב לצורך במענה חברתי. את ההבנה הזו הוביל מקים המרכז, אורי שרמן, אותו ראיינתי.

ספר על עצמך.

אני אורי, עובד סוציאלי, נשוי להדס ואב לארבעה ילדים. אני גר בכפר עציון. בעשר השנים האחרונות אני עוסק בטראומה מינית באופן מקיף – מניעה, טיפול וחינוך. בחמש השנים האחרונות אני עוסק ספציפית בתחום הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית.

איך הגעת לתחום?

בתואר השני שלי, במקום להתקבל למלגה שעוסקת בבריאות הנפש הופניתי על ידי האחראית עליי למלגה ממרכז הסיוע בירושלים. ההפניה שלה הפתיעה אותי, ואמרתי לה שממה שידוע לי רק נשים עוסקות בתחום. האחראית הסבירה לי שהתחום משווע לגברים, ושיש לי מקום לתרום שם. הייתה לי זיקה טבעית לתחום, והבנתי מחברות שכן עסקו בו שזו הייתה עבורן חוויה משמעותית מאוד, אז התרגשתי לנסות.

ואיך הייתה הכניסה שלך לעולם הטראומה המינית?

התחלתי מללכת לקורס על הנושא, הייתי הגבר היחיד בין שלוש עשרה נשים.

לראשונה בחיי שמעתי על נקודת המבט של אישה ברחובות ירושלים, על הליכה עם מפתחות ביד כדי לשמש ככלי נשק. בפעם הראשונה בחיי הבנתי כמה נשים מפחדות.

ואחרי הקורס?

עבדתי במחלקת החינוך כך שהייתי צריך להיכנס לכיתות לימוד, והיה חשש רציני שלא ישתפו איתי פעולה. החשש התבדה, כי מהניסיון שלי כיום השטח ממש מקדים את המענה, והנערים והנערות היום צמאיםות לשיח בנושא, בעיקר שיח מקצועי בגובה העיניים ולא שיפוטי או הירארכי.

לאן המשכת משם?

למרכז לטיפול בילדים שעברו פגיעה מינית ופגעו מינית. שם הועברה העשייה למקום טיפולי. מטפליםות גם בפוגעים וגם בנפגעיםות בעמותה ובכך על"ם היו פורצי דרך. בימינו הדבר נפוץ יותר וזו הגישה גם של משרד הרווחה שכן ברור שעד גיל 18 לפחות יש מקום לעזור לפוגעים לחזור להיות חלק מהקהילה בעזרת טיפול.

נשמע כמו מרכז מעניין מאוד. האם משם עברת למקום נוסף?

כן, ניהלתי קו סיוע לגברים דתיים וחרדים שעברו פגיעה מינית.

שם למדתי על הפער בין המקום של גברים במרחב הציבורי מול מקומם בתחומי הסיוע והפגיעות המיניות, אין להם נראות, קול וייצוג. הגברים מגיעים מאוד חסרי ביטחון וחסרי קול או מאבק, בשונה מהנשים, שלרוב באות עם תחושה שהן לא לבד.

ואז עברת להקמת מרכז אורשינא?

לפני שנה החלה ההקמה, כשהסטטיסטיקות לעינינו – נערים בגילאי 13–18 שכמעט ולא מגיעים לטיפול, וכאשר הם כן מגיעים, הם מתמידים בו משמעותית פחות מכל קבוצה אחרת.

למה החלטתם לקרוא למרכז "אורשינא"?

אורשינא – הוא הפניקס החז"לי, כמטאפורה לצמיחה אחרי טראומה.

איך מתקדמת ההקמה?

התחלנו בקליטת נערים בחודשים האחרונים. המרכז הוא שיתוף של ביטוח לאומי ועמותת על"ם. קיבלנו אישור להפעיל את המרכז לשלוש שנים כניסיון, כאשר בזמן הזה המרכז אמור להוכיח שיש צורך ויכולת היענות אליו.

איך אפשר להגיע למרכז?

ניתן להגיע ישירות למרכז ללא תיאום מראש באופן טלפוני או אחר.

מה יש במרכז?

המרכז מציע מרחב חברתי טיפולי, חלקים ממנו הם לטיפול פרטני קליני וחלקם לטיפול קבוצתי עם דגש חברתי. המרכז הוקם עם ההבנה שעד כה החברה הסתכלה על פגיעה מינית כטראומה שיש לטפל בה באופן קליני בלבד, אבל לא שמה דגש על הצורך במענה חברתי. אני טוען שקליניות מחייבת סודיות, ביטחון והגנה, שיכולים להתבטא עבור הנפגע גם כאלמנטים של בושה ובדידות, טאבו.

מרכזי הסיוע עד כה פעלו ממקום חברתי אך באופן ששומר על הנפגע אנונימי ובכך מזכיר לו שהפגיעה היא נושא להתבייש בו ולפחד לדבר עליה בפומבי.

איך זה נראה בפועל?

לפני 5 חודשים המרכז נפתח רשמית ומאז הרצון שלנו הוא לפגוש כמה שיותר נערים ואנשי מקצוע כדי לספר על המרכז ולהעביר תוכן מקצועי וידע בסיסי שמטרתו ללמד כיצד לגשת לפגיעה מינית בנערים.

כרגע המרכז מכיל מספר נערים מצומצם שפנו אליו. הם יוצרים יחד קבוצה קטנה שנפגשת פעם בשבוע לארבע שעות.

מה קורה בפגישה של הקבוצה?

הפגישה מורכבת מסבב פתיחה, זמן מרחב חופשי ופעולה קבוצתית טיפולית. הפעולה הקבוצתית בנויה מעבודה דינאמית בשילוב מתודות – שיח פתוח שבו מתייחסים לדברים שעולים בקבוצה תוך כדי פעולות ומתודות משחקיות.

נשמע שזה מזכיר קצת תנועת נוער.

זה אכן מזכיר תנועת נוער, עם ההבדל המשמעותי שאנשי מקצוע (עובדים סוציאליים) מנחים במקום נערים, ולכן יודעים לחשוב על הסיטואציות היומיומיות מזווית ראייה טיפולית מודעת טראומה, ובכך גם עוזרים לנערים לתפקד בצורה טובה יותר בחיי היומיום. השיח בקבוצה מאפשר ליצור מרחב בטוח ו"מעבדה" – דרך ללמוד כיצד ליצור אמון קבוצתי ובין אנשים וכיצד לקבוע את הגבולות שלי במרחב, דברים שנפגעים מהטראומה המינית.

כמה ימים בשבוע המרכז עובד?

כרגע המרכז עובד יומיים בשבוע – יום אחד לקבוצה שכבר יש לנו והיום השני מוקדש לאורשינא בעיר. השאיפה היא להגיע למרכז שעובד חמישה ימים בשבוע.

מה יש במרכז אורשינא בעיר?

המטרה הראשונה של מרכז אורשינא ושל עמותת על"ם היא לזהות איפה יש בעיה בטיפול הקיים, או שחסר טיפול, ולנסות למצוא פתרונות. אחת הבעיות שצוות המרכז זיהה היא שישנם נערים רבים שלא מתאים להם להתחייב ולהגיע לכמות נכבדה של שעות, או שהם לא מעוניינים שהפגיעה תדווח או ליידע את הוריהם. בשל כך נולד הפתרון המעניין של "אורשינא בעיר" – הצוות הטיפולי שלנו יוצא פעם בשבוע בימי שני בשעות 19:30–22:30 לכיכר הירח בירושלים כדי ליצור מרחב בטוח לשיח: לשמוע, לספר ולהתייעץ עבור נערים ומבוגרים מכל המגדרים והמינים.

זה נשמע מאוד שונה מהדרך שבה בחרו לטפל עד כה בנושא הזה.

כן, בשונה ממרחב טיפולי סטנדרטי כאן ניתן ללכת בכל שלב, ובשונה ממרחב טיפולי רגיל שלא חלק מהמרחב העירוני, כאן הקהילה והציבור מאוד נוכחים ושותפים. הטיפול הוא מודע טראומה אך לא מוכוון טראומה. זאת אומרת שיש אפשרות לדבר על הטראומה, אך יש אפשרות גם לדבר על אספקטים אחרים בחיים בהבנה שהטראומה השפיעה עליה וניתן לטפל בה גם דרכם.

איך זה מתחבר למשנה שלך בכל נושא הטיפול בפגיעות מיניות?

אני מונע מהתפיסה שהאישי הוא הפוליטי ושפגיעה היא אירוע חברתי פוליטי.

קחי לדוגמה את הסיפור של חיים ולדר – הסופר החרדי שפגע מינית.

אתה יכול לפרט?

אוהל השבעה של חיים ולדר הכיל אנשים חשובים מאוד, בחדשות דיברו רק עליו, אבל אף אחד ואחת לא דיברו על הנפגעים. בעוד שמשפחת הפוגע נוחמה, אותם לא ניחמו , אף על פי שתחושת הביטחון שלהם נפגעה משמעותית יותר, שאיבדו ביטחון בעולם ובעצמם, ונפגעו להם הדימוי העצמי והשלמות הפיזית יחד עם המון מצוקות וקשיים נוספים.

בגלל זה בחרתי להקים יחד עם עמיתיםות נוספיםות אוהל תמיכה בנפגעים בירושלים. במשך חמישה ימים הגיעו המוני אנשים מכל המגזרים והגילים לספר ולתמוך בשיח פתוח ושוויוני. נמאס לי שעולם הסיוע מתנהל בארכיטקטורות של בושה. אחד מהמשתתפים באוהל התמיכה אמר לי משפט מאוד חזק, הוא אמר: "נמאס לי להתפשט מול אנשים בחליפה".

נשמע כמו מיזם יוצא דופן! אתה מרגיש שיש מסר שיצא ממנו?

האוהל נתן ולידציה נוספת לצורך במרכז שמטפל בפגיעות מיניות בצורה קהילתית ולא פרטנית. הקהילתיות מאפשרת לומר לנפגע באופן ברור – אתה לא לבד, וכך לעזור לנרמל שיח ותחושות שונות, לראות נפגעים נוספים.

בנוסף, בגיל ההתבגרות הרצון העיקרי של רוב הנערים הוא עצמאות, וטיפול פרטני לא מאפשר את התחושה הזו. במרחב שמכיל נערים נוספים ניתן לבסס תחושת גבריות כדי לאפשר לנער להרגיש שהוא לא הפך להיות פחות גברי בגלל הפגיעה, שכן הפגיעה בזהות המגדרית מאוד נוכחת בגילים אלה.

ניכר שהקהילתיות והאפשרות לעצמאות באות מאוד לידי ביטוי במרכז אורשינא.

כן, במרחב הזה אפשר גם לטפל בתחושות שעולות לנערים, שכן לעיתים החוויה של אלימות מינית גוררת איתה התנהגות אלימה מינית מצד הנפגע כלפי אחרים, ובכך שחזור מעגל הטראומה. במרחב הזה יש אפשרות להתייחס אל הדחפים הללו ולמצוא להם מזור. כנער יותר לגיטימי להביע כעס מאשר תסכול, בלבול וחוסר אונים, ואלה תחושות שהחברה יותר מקבלת אצל גברים ולכן נערים נוטים אליו יותר מנערות. נערות יביעו את הכעס פנימה ויכעסו על עצמן, בעוד שנערים יביעו את הכעס בצורה חיצונית יותר כיוון שתהליכי חיברות וחינוך השפיעו על מנגנוני ההתמודדות שלהםן.

נשמע שלמגדרים שונים יש צורך בטיפולים שונים, זו מסקנה חשובה שלא שמעתי בעבר. המרכז מציע גם תמיכה בהורי הנפגעים?

במרכז אנחנו מאפשרים גם הדרכת הורים, אבל מדובר בטיפול משלים ולא בטיפול ראשי, וההמלצה שלנו היא לשלב את הטיפול במרכז עם טיפול פרטני נוסף. מטרת הטיפול היא לטפל באספקט אחר של הפגיעה. הגישה שלנו בנוגע לפגיעה מינית היא שיש צורך במעטפת ובמערכת קהילתית, במקום בבידול של המטופל כדי לאפשר החלמה שלמה יותר ולמנוע בושה ואשמה מהנפגע/ת.

ומה עם נערים שהם נפגעים ופוגעים?

העבודה עם פוגעים שהם גם נפגעים שונה משמעותית מהעבודה עם נפגעים בלבד. לא ניתן לשלב באותה קבוצה נפגעים שגם פוגעים יחד עם הנפגעים. בשל כך אם יהיה צורך תיפתח קבוצה נפרדת עבורם.

האם יש אוכלוסיות/קבוצות באוכלוסייה שעוד אין להן מענה במרכז? כמו טרנס* או דוברי ערבית?

לצערי כרגע אין לנו מענה לדוברי ערבית אבל אנחנו מנסים למצוא פתרון. לעומת העבר, אנחנו כן מצליחים לתת מענה כיום במרכז לטרנס*.

איך אפשר להתחבר למרכז?

• דף פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק וטוויטר.
• להפנות צוותים ומוסדות לסדנה דרך המרכז כדי ללמוד לזהות ולהתמודד עם נערים שמתמודדים עם פגיעה.
• אם מכירים/ות נער או הורים של נער שמתמודד עם פגיעה (יש ליווי וייעוץ להורים) – להפנות למרכז.
• להתנדב במרכז – בהתנדבות קבועה או בהתנדבות של מספר מפגשים מצומצם כדי להעביר סדנה מעשירה עבור הנערים.
• המייל של המרכז: orshina.center@elem.org.il
• הטלפון של המרכז: 0549773320- נדרש לתאם הגעה למרכז מראש כיון שהמקום לא פתוח כל הזמן.