האקדמיה האמריקאית לקולנוע הכריזה בשבוע שעבר (8.9) על תנאים חדשים לזכייה בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר" בפרסי האוסקר, שייכנסו לתוקף החל משנת 2024. התנאים החדשים נועדו לעודד ייצוג הוגן על המסך ומחוצה לו על מנת לשקף בצורה מדוייקת יותר את מגוון האוכלוסיות בחברה.
למעשה, על מנת להשתתף במרוץ לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר, הסרט צריך לעמוד בלפחות שניים מתוך ארבעת הקריטריונים הבאים:
- ייצוג על המסך: בקטגוריה זו ניתנים מספר סעיפים שיש לעמוד בלפחות אחד מהם. הסעיפים השונים דורשים כי לפחות אחד מהשחקנים הראשיים או משחקני המשנה המשמעותיים צריכים להיות מאחת מקבוצות האוכלוסייה הבאות: אסייאתי / לטיני / שחור / אפרו אמריקני / ילידי אמריקה / ילידי אלסקה / שמוצאו מהמזרח התיכון / שמוצאו מצפון אפריקה / ילידי הוואי או איים אחרים באוקייאנוס השקט / כל מוצא אתני אחר. לחילופין, שלפחות 30% מכלל השחקנים בתפקידים משניים ייצגו את הקבוצות הבאות: נשים, כל קבוצה גזעית או אתנית, חברי הקהילה הלהט"בקית, אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית או פיזית, חירשים או כבדי שמיעה. אופציה נוספת מציעה כי העלילה והנרטיב המרכזי של הסרט יתמקד גם הוא באחת מהקבוצות המדוברות.
- הקריטריון השני עוסק בצוות היוצרים המוביל של הסרט. תחת קריטריון זה לפחות שניים מהתפקידים האמנותיים המובילים, לרבות מתחומי הכתיבה, הליהוק, צילום, לחן, עיצוב תלבושות, בימוי, עריכה, עיצוב שיער, איפור, הפקה, תפאורה, תאורה ופיקוח VFX חייבים להיות מהקבוצות הבאות: נשים, קבוצה גזעית או אתנית, להט"בק, אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית או פיזית, או חירשים וכבדי שמיעה. לפחות אחת מאותן עמדות חייבת להיות שייכת גם לאחת מהקבוצות האתניות הבאות: אסייאתי / לטיני / שחור / אפרו אמריקאי / ילידי אמריקה / ילידי אלסקה / שמוצאו מהמזרח התיכון / שמוצאו מצפון אפריקה / ילידי הוואי או איים אחרים באוקיאנוס השקט / כל מוצא אתני אחר.
גם בתפקידי מפתח אחרים נדרשים לפחות שישה תפקידים טכניים (למעט עוזרי הפקה) מקבוצה גזעית או אתנית שאינה מיוצגת. ככלל, על צוות הסרט לכלול בתוכו ייצוג של לפחות 30% מהקבוצות הללו.
- התמחות בתשלום: חברת ההפצה או המימון של הסרט משלמת עבור מתמחים שמגיעים מקבוצות לא מיוצגות. האולפנים וחברות ההפצה הגדולות מחויבים להעניק התמחויות בתשלום במחלקות הבאות: הפקה, פיתוח, הפקה פיזית, פוסט-פרודקשן, מוזיקה, VFX , רכישות, ניהול עסקי, הפצה, שיווק ופרסום.כמו כן, חברות ההפקה יציעו הדרכות והכשרות לאנשים מהקבוצות הללו.
- ייצוג שווה בשיווק, פרסום והפצה: לפחות אחד מהנושאים בתפקידים הבכירים האמונים על תחומים אלה חייב להיות מאותן קבוצות לא מיוצגות.
פיתוח התנאים החדשים נוצרו בהשראת תקני הגיוון של מכון הקולנוע הבריטי (BFI) המנחים גם את פרסי הקולנוע והטלוויזיה הבריטיים (BAFTA) בחלק מהקטגוריות, אך הותאמו לשרת את הצרכים הספציפיים של האקדמיה האמריקאית.
ליאור אלפנט, יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל וממייסדות פוליטיקלי קוראת, הגיבה לחדשות אלו:
״זה אולי הדבר הכי מטורף שראיתי ששומרי סף עשו אי פעם. זה מהלך שאי אפשר לזלזל בו. אני חושבת שסוף סוף יש כאן הבנה אמיתית לזה שהאוסקר הוא לא סתם פרס – הוא משנה את התעשייה ואת הייצוג, ואת האופן בו חושבים על קולנוע״.
ומדוע מדובר בצעד כל כך משמעותי?
טקס פרסי האוסקר מתקיים ברציפות מאז 1929 והוא הפך במרוצת השנים לאבן יסוד בתרבות האמריקאית. לא ניתן להתווכח עם מקומה המשמעותי של הוליווד וטקס פרסי האוסקר בארה״ב ובעולם כולו. בשנה שעברה למשל, צפו 29.6 מיליון איש בזמן אמת בטקס האוסקר.
התרבות האמריקאית הנשקפת על המסך אחראית במידה רבה לשפה בה אנו משתמשים, ליחסי הכוחות ולקודים התרבותיים שלנו, גם כאן בישראל. הסרטים שמופקים באמריקה בכלל ובהוליווד בפרט, נחשבים לשיא ה"מיינסטרים", ובימים כתיקונם (כלומר, לא בתקופת הקורונה), הם חלק עיקרי מהתפריט הקולנועי בישראל – וגם בעולם. הסרטים לא נשארים רק על המסך, הם גם משנים את תרבות הצריכה, וכוללים פעמים רבות "מרצ'נדייז", שמגיע לחנויות – אנו רואות את הפנים של הגיבורים, ולפעמים גם של הגיבורות, על מחברות, תיקים, ארנקים, מיימיות, ומה לא. הייצוג הקולנועי לא נשאר רק בקולנוע, אלא משפיע לנו על הארנק – מבפנים ומבחוץ.
בשנים האחרונות, ניתן להבחין בשינוי שנרקם לאט לאט בהוליווד. שינוי שמגיע הפעם דווקא מהרחוב, מתנועות כדוגמת MeToo, Black Lives Matter ותנועות מחאה אחרות שמייצגות נשים ומיעוטים. בחמש שנים האחרונות אף פועלת תנועה הקרויה OscarsSoWhite#, שהניו יורק טיימס כינה אותה "ההאשטג ששינה את האוסקר".
התנועות הללו חדרו אל המסך ואל מאחורי הקלעים וכך הובילו לשינוי אותו אנו רואות היום.
לא ניתן לדבר על עונת הטקסים ועל שינוי ההנחיות, מבלי להזכיר שני נאומים מכוננים, שגם הם תוצר של המהפכה המתחוללת מחוץ למסך. אני סבורה ששני הנאומים הללו אף יירשמו בהיסטוריה של עונת הטקסים כרגעים מבשרי שינוי. הראשון, הוא כמובן נאומה של פרנסס מקדורמנד בטקס פרסי האוסקר בשנת 2018, ואילו השני הוא נאומה של אופרה ווינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב בשנת 2018.
ניתן להבין מדוע נאומה של מקדורמנד, שביקשה מכל הנשים באולם לעמוד, היה כל כך משמעותי כששומעים כי במאה הסרטים המובילים לשנת 2019 אחוז הבמאיות עומד על 10.7% ואחוז הכותבות עומד על 19.4%. אחוזים נמוכים נוספים נרשמים במרבית מהקטגוריות הקשורות בתעשייה. קתרין ביגלו היא האישה היחידה שזכתה אי פעם בפרס הבמאי הטוב ביותר בפרסי האוסקר. לצידה, רק חמש נשים נוספות היו מועמדות בכל שנות קיום הטקס (לינה ורטמילר, ג'יין קמפיון, סופיה קופולה, וגרטה גרוויג).
בנאומה בטקס גלובוס הזהב, תיארה אופרה ווינפרי את עצמה כילדה בשנת 1964, יושבת על רצפת הלינולאום בדירתה של אמה במילווקי וצופה ברגע ההיסטורי בו סידני פואטייה זוכה בפרס האוסקר. אך אל מול מחיאות הכפיים הסוערות שאופרה ווינפרי מקבלת בעקבות אותו נאום, נשאלת השאלה לגבי המשך הדרך שיש עוד לסלול. שכן, במאה הסרטים המובילים לשנת 2019 68% מכל הדמויות הנשיות היו לבנות. 20% מהן היו שחורות, 7% היו אסייאתיות ו -5% היו לטיניות. נוסף על כך, רק שש שחקניות שחורות זכו אי פעם בפרס השחקנית הראשית באוסקר ולצידן, אף לא אישה לטינית אחת – נזכיר שהאוכלוסייה השחורה והלטינית מהוות ביחד מעל ל30% מאוכלוסיית ארה"ב, כשהסברה הרווחת היא שבתוך עשרים שנה, תהפוך ספרדית לשפה המדוברת ביותר בארה"ב. בכל זאת, הייצוג של אותן קהילות על המסך, נותר מצומצם. ולמי מכן שתוהה מה מתרחש בקולנוע הישראלי, אני ממליצה לקרוא את כתבתה של ליאור אלפנט בנושא.
ההנחיות החדשות הצליחו לעורר דיון סוער בעולם הקולנוע ומשכו תגובות תמיכה ותגובות נגד גם יחד. מצד אחד, ניצבים אלה הטוענים כי הערך הגדול המצוי בקריטריונים הוא בהבנה שהשינוי האמיתי בסוף צריך להגיע מתוך המערכת ולא להישמע רק ברחוב או על ידי אינדיבידואלים. אלא שמנגד נשמעים קולות נוספים. כך למשל השווה אורי קליין במאמרו בהארץ בין ההנחיות החדשות ל״קוד ההפקה״ ולמקארתיזם והרשימה השחורה שהונהגו במחצית הראשונה של המאה הקודמת והטילו אימה וצנזורה על הוליווד. במילים אחרות, נראה כי הטענה המרכזית העולה מן המאמר (וממבקרים אחרים בז'אנר), היא שתופעת "הפוליטקלי קורקט" הורסת את הקולנוע, סליחה, מצנזרת אותו. שבשמה ובאופן ספציפי יותר בשם הסעיף הראשון, לסרטים המכוננים של הקולנוע, כפי שהוא כיום, אין מקום. מעתה, הפכו הגברים הלבנים למודרים.
אך אם לומר את האמת, הנחה זו פשוט לא נכונה ואף מקוממת, שכן על סרט לעמוד בשניים מתוך ארבעה קריטריונים על מנת להתמודד ומשכך, מאגר הסיפורים לא מצומצם ולא מדיר, ההיפך, הוא פשוט מאפשר לקולות נוספים להישמע וצבעים נוספים להיראות על המסך. יתרה מזאת, אני לא יכולה שלא לתהות האם ההשוואה בין ההנחיות ל״קוד ההפקה״ באותו מאמר מרמזת על כך שנשים ומיעוטים מוכשרים פחות? האם לפי קליין פתיחת השערים שההנחיות דורשות תגרום ליצירה פחותה יותר?
הרשו לי לרגע להיות בוטה ולענות על כך: כל חשש מכך שהקולנוע יהרס בשם אותן הנחיות הוא שגוי מיסודו ומקורו במקרה הטוב בהתנשאות. כשקוראות את הקריטריונים לעומק, מבינות מצוין שמדובר בפתיחת שערים לאנשים לא פחות מוכשרים שעד כה, מעולם לא קיבלו הזדמנות. וכן, נשים הם חלק מהותי בשיח הזה. אי אפשר שלא לחשוב כעת על דמותה של אנה מיי וואנג, כוכבת הקולנוע הראשונה ממוצא אסייאתי שלמרות כישרונה האדיר נדחקה הצידה בשם המועדון הלבן הסגור.
אם אשיב לאותן טענות נגד, אגיד שמדובר במהלך משמעותי וחשוב שמאפשר ייצוג נכון, הוגן ובעיניי מיטיב בתעשיית הקולנוע. אבל אני מחכה ליום בו האקדמיה באמת תזעזע את עולם הסרטים ותכריז שכל סרט בו יש אדם שהטריד או תקף מינית, בכל שלב, יהיה פסול מהמירוץ לאוסקר.
סמדר זמיר, במאית אקטיביסטית ומרצה, מסבירה כי נקודת המוצא, או אולי, מילת המפתח, היא ׳זכות׳ ובאופן מדויק יותר, הפער הקיים בין זכות לפריבילגיה, בין זכות לזכות יתר:
״כל כך הרבה שנים הורגלנו בזכויות יתר של גברים לבנים בהוליווד, שאחזו בפריבילגיה לעצב את ׳הסיפור הטוב׳ כאמת מידה אוניברסלית גורפת, מבלי לתת את הדעת שזה מוחק סיפורים אחרים, מבלי לשאול בכלל מה זה סיפור טוב. אני רוצה לחזור לנקודה בהיסטוריה שנשים התחילו לכתוב ספרים למשל, גם את ספרייה של ווירג׳ינה וולף לא רצו להדפיס ולכן דרך ההשוואה הזאת ניתן להבין שנשים שמודרות מכל תחום, זקוקות להזדמנות למצוא את הנרטיב שלהן. חשוב להבין, השאלה שעומדת על הפרק היא לא שאלת איכות, אלא היא שאלת אופן: באיזה אופן הסיפור מסופר. וזה החידוש שיכול לצאת מאותן הנחיות. אם הנשים שיקבלו את ההזדמנות ליצור בזכות שינוי ההנחיות, ינסו לחקות את הנרטיב הלבן הגברי זה יהיה עצוב. אבל התקווה שלי היא שזה יוביל לסיפורים חדשים לא ברמת הגיבור, לא ברמה התמתית אלא ברמה הפואטית, באופן בו הסיפור מסופר. שכן, החידוש הדרמטי הוא לא העניין שאישה עומדת במרכז הסרט, העניין כאן הוא לא הפוליטקלי קורקט, אלא להיפתח רוחנית לשמוע סיפורים חדשים. כל כך הרבה שנים אנחנו שבויות ושבויים בנרטיב הגברי וזה באמת תרגיל רוחני קהילתי שיכול לחולל עולם טוב יותר שמציג קולות חדשים. במילים אחרות, העניין הוא לא לצבוע את העור הלבן בחום או בצהוב ולספר את אותו הסיפור. אלא לחשוב על צורות חדשות דרכן נספר אותו. קולנוע הוא עדיין נחלתם של בני מעמד גבוה. אני מקווה שנשמע סיפורים חדשים וזה לא יהיה עניין מעמדי.
ואולי לסיכום, שווה לציין שהמירוץ אל עבר האוסקר מעולם לא היה קשור אך ורק בכישרון המוצג על המסך, אם כי מדובר בקמפיין שמזכיר במידה רבה קמפיין פוליטי הכולל אירועים, תקשורת ומינגלינג עם האנשים הנכונים, כלומר חברי אקדמיה. הוספת אותן קטגוריות, למעשה פשוט פותחת את הדיון שעד כה היה מאחורי דלתיים סגורות והופכת אותו לדיון רחב שחשוף לכל הציבור.
למי שטרם שם לב, העולם ועמו הפוליטיקה השתנו, הגיע הזמן שגם היצירה הממוסדת תייצג את זה.
תמונה ראשית: לופיטה ניונג בטקס האוסקר
