בואו ננסה יחד לעשות תרגיל מחשבתי – תדמייני, שהמדינה שלנו תקרוס כלכלית או באופן אחר או אולי אפילו שאת תהיי בסיטואציה ממש לא נוחה במדינה מאיזושהי סיבה – אולי יש חוקים מפלים נגד נשים או משהו, סתם לדוגמה. ואולי את כמוני – ואין לך איזו אזרחות אחרת, ואת תקועה כעת עם משפחה להאכיל או עם עצמך, ואין לך יכולת לגור במדינה שבה נולדת.
ברור לך שהמצב הזה, עד כמה שהוא לא סביר או אפשרי כרגע בעינייך, הוא מצבן של נשים רבות בעולם. ואולי בזכות התרגיל המחשבתי הזה גם ברור לך עד כמה זו לא תהיה אשמתך וכמה קשה ומורכבת הסיטואציה הזו. ותחשבי שאם את במצב הזה תהגרי למדינה אחרת, ותהפכי להיות תלויה בטוב ליבם של אנשים שיתפסו ממך, האישה הטובה שאת, זרה שמאיימת עליהם במקרה הרע ובמקרה הטוב לא מעניינת אותם. ומה אם בתוך כל המצב הזה – של הגירה למדינה אחרת ועבודה אצל מעסיק זר, את מותקפת מינית? זה קורה הרי לאחת משלוש נשים. מה תעשי אז? מה מעמדך בעיני החוק המקומי?
בואו נסקור יחד את מדיניות הרווחה הישראלית כלפי מהגרות עבודה בכל הקשור לאלימות מינית – את החוק, את ביצועו ואת השאיפה לעתיד.
הנושא השנוא על החוק ככל הנראה ובכל מדינה – הוא יוצאי הדופן, הא.נשים שלא נכנסים למסגרת ספציפית ושתמיד צריך למצוא להם פתרון חוקי אחר. אחת הקהילות יוצאות הדופן בישראל היא קהילת מהגרות העבודה. אותי עניין לבדוק האם קהילת מהגרות העבודה מקבלת זכויות הוגנות תחת מדיניות הרווחה שלנו בישראל ספציפית בהקשר של אלימות מינית.
יצאתי למחקר הזה כחלק מעבודה אקדמית, ועם ידע מוקדם בנושא בזכות כתבה אחרת שכתבתי – ״אין על מי לסמוך״, בה ניהלתי שיחות עם עו״סיות על מצבן של נשים חסרות מעמד וההתמודדות שלהן עם אלימות מינית. כשניגשתי למחקר עבור העבודה, ביקשתי להמשיך את אותו הקו והפעם בחרתי להתמקד דווקא במהגרות עבודה, עם התקווה שעם הסדרת המעמד האזרחי תגיע ישועה כלשהי גם בהתמודדות המדינה עם אלימות מינית מצד המעסיקים וגורמים נוספים.
מה אומר החוק
מי היא מהגרת עבודה מבחינה חוקית?
עובד זר מוגדר בחוק עובדים זרים כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". הגדרה זו מורכבת משני יסודות: היותו של האדם "זר", והיותו "עובד" – כלומר אדם המבצע עבודה כלשהי בישראל, להבדיל מאדם המבקר בארץ שלא למטרת עבודה. מעתה אשתמש בראשי התיבות עו״ז לציון עובד/ת זר/ה, שהיא מהגרת עבודה.
מהי הרשות האחראית על עו״ז בעת תלונה על אלימות מינית?
מבחינה חוקית, האחריות על עו״ז היא של רשות האוכלוסין וההגירה. על פי חוזר ראש מינהל מספר 03/11 שפורסם על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, העו״ס המלווה ברשות האוכלוסין מחוייב/ת, במקרים של חשש לפגיעה מינית, בדיווח ומתן כלים לטיפול ולמענה בזמן אמת הן לנפגע/ת והן למעסיק. בחוזר מפורטת מהי הטרדה מינית, ומהו הדין על עבירות אלה בישראל באופן כללי וגם באופן ספציפי בהקשר של העסקת עו״ז, שכן הטרדה מינית של עו״ז על ידי מטופל או בן משפחה של מטופל יכולה להוות עילה לשלילה או התניית היתר להעסיק עו״ז לאחר הליך שימוע כדין. פתיחת הליך השימוע מחייבת הגשת תלונה על ידי העו״ז או דיווח של עו״ס אחראי/ת או מנכֿ״ל הלשכה לממונה.
חשוב לציין כי על פי ״נוהל לשכות פרטיות בסיעוד״, מתקיימת חובת דיווח של העו״ס על ממצאים חריגים במקרים בהם ״קיים חשש לאלימות, הטרדה מינית, העסקת העו״ז שלא במתן טיפול סיעודי למטופל או אירוע חריג או הפרה חמורה אחרת מצד המעסיק או העובד״ . גורמים מטפלים שונים יבחנו את הוצאת העו״ז ממקום האירוע. על הלשכה הפרטית חלה החובה מתוקף נוהל לשכות פרטיות בסיעוד לטפל וללוות עו״ז בהתמודדות עם המצב המשברי אליו הוא/היא נקלעו.
אם נדבר במילים קצת פחות יבשות – ניתן לראות כי ״על הנייר״ ישנו הליך מוסדר לטיפול בפגיעה מינית של עו״ז, וישנם מנגנונים חוקיים להתמודדות עם הפוגע/ת על מנת למגר את התופעה.
על מנת לסייע ללשכות הפרטיות בכלל ולעו"ס בפרט הוחלט על שיתופי פעולה בין איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל לבין רשות ההגירה. בסיכום בין הרשות לבין האיגוד, נקבע כי תשעת מרכזי הסיוע של האיגוד הממוקמים בכל רחבי הארץ יעמדו לרשות העו״ז שנפגע/ה. המרכזים יעניקו תמיכה וסיוע לנפגע/ת ולעו"ס המלווה אותה לפי הצורך ולפי רצונו/ה של הנפגע/ת: ליווי רגשי, סיוע באיתור רצונותיה של הנפגעת על סמך מידע שיימסר לה ע"י המרכז ולאחר מכן ליווי להליכים רפואיים, פליליים, משפטיים וטיפולים שונים. מרכזי הסיוע יעמדו לרשות הפונה על מנת לתמוך, להקנות ידע וללוות את העובדת הזרה וכן את העו"ס נציגת הלשכה הפרטית. בנוסף, בהתאם לחוק עו"ז, פניות אשר יועברו לרשות האוכלוסין וההגירה בעניין חשד להטרדות מיניות יועברו לממונה על זכויות עו"ז במשרד העבודה.
בעצם, המענים שפורטו בפסקות הקודמות מתארים מדיניות סיוע מצומצמת אך יעילה לכאורה, שמסייעת לנפגע/ת ומגבילה את הפוגע/ת, ובכך שואפת ליצור מרחב בטוח עבור העו״ז.
כשהמציאות פוגשת בחוק
החוק אמנם מאוד ברור בהגדרותיו מה צריך להיעשות, אבל כפי שכבר ראינו במקרים אחרים בעבר – למציאות יש דרכים אחרות לפעול, ואם אין פיקוח ואכיפה, כלום לא באמת יקרה באופן המתוכנן.
בכתבה בעיתון ״הארץ״ בשנת 2019 נכתב: ״לא מדובר במקרה חריג. בישראל חיות כ-43 אלף עובדות סיעוד זרות שמטפלות בקשישים סיעודיים. רחוקות ממשפחותיהן, אלו שהוטרדו נאלצות לחיות עם הגבר שמטריד אותן ותלויות בו לפרנסתן. במשטרה וברשות האוכלוסין לא מחזיקים בנתונים רשמיים על התופעה. היקפה עולה רק מהמקרים בהם טיפלה עמותת "קו לעובד" – כמאה מקרים בשנה האחרונה בלבד״ .
מכאן ניתן להסיק מספר דברים אודות סדרי העדיפויות המדיניים; ראשית, המדינה אינה מקדישה תשומת לב מספקת לתיעוד המקרים באופן שקוף, מה שמקשה אפילו על ביקורת או מעקב אמיתיים ושיפור המצב הנוכחי. חוסר העניין המשווע של רשויות החוק בולט במיוחד בהיעדר פרסום נתונים וסטטיסטיקות רשמיים. שנית – דווקא מהארגונים הפרטיים שמטפלים במקרים הללו ניתן להבין כמה הם נפוצים, הרי אחוזי הדיווח על פגיעות מיניות אפילו של אזרחיות בעלות זכויות במדינה ידועים כנמוכים, ובשל כך ניתן להניח שהכמות שידועה ל״קו לעובד״ רק מגרדת את קצה הקרחון, מה שעוד יותר מבהיר את חשיבות הנושא למדינה, שכן גם ניירות העמדה של ״קו לעובד״ והכתבות בנושא לא יצרו שינוי אפילו במדיניות פרסום התיעוד של המקרים.
לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה כפי שנמסרו לארגון ״קו לעובד״, בשנת 2022 התקבלו אצל הרשות 53 תלונות על הטרדות/תקיפות מיניות של מהגרות עבודה בידי מעסיקיהן או בני משפחותיהם, כולן בענף הסיעוד הביתי. תלונה נוספת שטופלה באותה השנה הוגשה בשנה שלפני כן, ביחס להטרדת/תקיפת עובדת בענף החקלאות. כל 54 התלונות נמצאו מוצדקות.
על החוק שתואר קודם, לפי הנתונים של רשות האוכלוסין וההגירה רק תלונה אחת שהגיעה לרשות הועברה לממונה על זכויות עובדים זרים במשרד העבודה. יתר על כן, 36 מהתלונות שהוגשו בשנת 2022 לרשות ביחס למעסיקים בסיעוד (שהן כ-68% מהתלונות) הוגשו בזמן שהעובדת הועסקה אצל המטופל/ת – ז״א, בזמן אמת.
למרות זאת, פחות מ20% מהעובדות (7 מתוך 36) שהתלוננו בזמן אמת הוצאו מבית המטופל/ת בעזרת העו״ס לאחר הגשת התלונה. אף אחת מ-54 התלונות המוצדקות לא הובילה לשלילת היתר למעסיק/ה. בתלונה היחידה שהוגשה בענף החקלאות בשנת 2021 המעסיק הוגבל להעסקת עובדים ממין זכר בלבד, אך לא נשלל רישיון ההעסקה שלו. נוסף על כך, מנתונים שהתקבלו מהרשות עלה שבשנת 2019 התקבלו אצל המפקחת הארצית על העו״ס בלשכות הפרטיות בתחום הסיעוד 23 תלונות בגין פגיעות מיניות בבתי מעסיקים, אך רק במקרה אחד הוחלט בתום ההליך להגביל את היתר ההעסקה לעובד גבר, על שלילת היתרים לא הוחלט כלל. גם כאן מדובר בפער עצום בין מספר התלונות לאמצעים שננקטו בפועל להגן על עובדות.
הסטטיסטיקות הללו ממחישות את היקף הבעיה. מעבר לעובדה שרוב הפגיעות כלל לא מגיעות לכדי תלונה, אלה שכן אינן מטופלות אפילו ברמה המינימלית שהחוק דורש. אין שום פיקוח או ניסיון אמיתי לשמור על טובת העו״ז. נראה שהמדיניות היא יותר כלפי חוץ, על מנת להצטייר כמדינה הומאנית, שכן אין שום מנגנון המוודא שההנחיות אכן מתקיימות. מה גם שאין אף פיקוח על המעסיקים לאחר התלונה במטרה למנוע פגיעה עתידית או שלילת היתרי העסקה כעונש וכאמצעי הגנה עבור עו״ז. מעבר לכך, שלילת הרישיון להעסקת נשים לא מונע הטרדות מיניות בקרב גברים, כך שלעיתים גם כשבוצעה פעולה – לא היה לה ערך רב בהגנה מתקיפות נוספות.
בין הפטיש לסדן
ומה בנוגע הליך פלילי כנגד התוקף/ת?
בכל הנוגע להליך פלילי נגד התוקף/ת, עולה בעיה נוספת – משטרת ישראל לא תמיד מספקת מתורגמן/ית לשפה הרלוונטית עבור העו״ז. מעבר למכשול השפתי, בשל הרקע התרבותי השונה נדרשות התאמות נוספות, וגם אלה לרוב לא נעשות. נוסף על כל אלה, פעמים רבות העובדות נתקלות גם ביחס מזלזל מצד השוטרים בתחנה המקומית במהלך חקירתן. ניתן להבין כיצד הבחירה שלא לתת מענה מתאים ומלא לאוכלוסיות השונות במשטרה ייפגע מיידית ביכולתן לדווח על פגיעות, וביכולתן של אותן אוכלוסיות לדאוג בעזרת הרשויות למיגור התופעות הללו.
חשוב לציין את המלכוד בו נמצאות מהגרות עבודה בעודן מותקפות מינית במקום עבודתן. אין להן את האפשרות להתפטר, הקיימת לאזרחיות מן השורה לרוב, מכמה סיבות. ראשית, חובות בשל דמי התיווך הבלתי חוקיים ששולמו על מנת להגיע ארצה מונעות עצירה של העבודה בתחילת השהייה בארץ, ובסופה של השהייה מתקיימת תלות מלאה במעסיק על מנת להמשיך להתפרנס. שנית, החלפת מעסיק מוגבלת על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, ועזיבה מיידית יכולה אף לגרור הפקעת אשרה. שלישית, סיום ההעסקה באופן זה מביא פעמים רבות לסירוב של המעסיק לשלם את חובותיו כלפי העובדת וניצול היעדר מעמד חוקי בצורת עיכוב התשלום עד לגירוש העובדת מישראל בפועל. רביעית, סיום ההעסקה ברוב המקרים יוביל גם לאובדן קורת גג. לסיכום – המדיניות יוצרת למעשה כבילה של העובדת למעסיק ובכך מקשה מאוד על העובדת לדווח ולהתגונן מפגיעות מיניות.
מי יכול לעזור לעובד/ת זר/ה שנפגע/ה מינית?
בשל המענה המדיני הלקוי, קמו מספר גופים אזרחיים שמטרתם לנסות להגן על עו״ז מפגיעות מיניות ולתת את המענה החסר מטעם המדינה ואף לחתור לשינוי המדיניות. הארגון הבולט ביותר בתחום הוא ״קו לעובד״, אך נוספים עליו ארגונים רבים. הליווי של נפגעות תקיפה מינית כולל ליווי משפטי וסוציאלי, ואף סיוע כלכלי, ע״מ לאפשר את הוצאת הנפגע/ת ממרות הפוגע/ת.
חלק משמעותי מאוד מעבודתם היא איסוף הנתונים החסרים מטעם המדינה, והצעת פתרונות לבעיות בדמות מדיניות רב-מערכתית. מהעובדה שהמדיניות לא משתנה, ושהמידע המועט המצוי מציג תמונת מצב עגומה ומכוערת, ניתן להבין באיזו קלות המדינה ממשיכה להתעלם מכאבן של מהגרות עבודה ומצעקתם של הארגונים האזרחיים ונשענת עליהם כדי לפצות על המחסור.
ואיך נוכל לשנות בעצמנו את המצב?
נוכל לנסות ללחוץ על המדינה יחד לשנות את המדיניות על פי המלצותיהם של הארגונים האזרחיים ובכך ליצור כאן את האפשרות להפוך את החוק הכתוב שלא עוזר לרוב התלונות להפוך למציאות הוגנת. ההמלצה המשמעותית ביותר בעיניי היא הגברת הפיקוח על מעסיקים ע״י יצירת מערך סוציאלי בו ישוחחו עו״ס ועו״ז ביחידות ללא נוכחות מעסיק, בשפת האם של העו״ז. באמצעות התקשורת הישירה תהיה אפשרות לשאול ולפעול כשעולה חשד לפגיעה מינית ואף להסביר לעו״ז את הזכויות החוקיות כנפגע/ת עבירה.
נוסף על כך, ההמלצה היא להשתמש בחוק הקיים ולהגביר את האכיפה גם בשטח נגד מעסיקים פוגעניים, ואף להשתמש בסנקציות המוצעות בחוק ולשלול את ההיתר להעסיק עו״ז. המלצה מהותית נוספת היא הוספה של שירותי בריאות הנפש לשירותי הביטוח הפרטי לעו״ז. המלצות נוספות הן התאמה של חקירות משטרתיות למתלוננות מבחינה שפתית ותרבותית, התייחסות בנהלי רשות האוכלוסין לסוגיית העסקת נשים באופן ספציפי ובחינה של מעסיקים המבקשים השמת אישה בטרם אישור ההשמה, כמו גם הקלה על מתן אפשרות לעובדת סיעוד לגור מחוץ לבית המעסיק.
ההמלצות כולן הובאו לכנסת דרך ניירות עמדה וכמובן גם דרך נוכחות פעילה בכנסת אך לדעתי בשל חוסר העניין הציבורי הנרחב ח״כים לא התעניינו בקידום ההמלצות.
חוסר האונים של הארגונים האזרחיים ושל העו״ז אל מול ההתנהלות המדינית ברורים מאוד. הבעיות המתוארות ידועות לחברי הכנסת והאחראיים על המדיניות הציבורית, אך פתרונן לא נמצא בראש מעיינם. על אף הפתרונות הקונקרטיים המוצעים בקביעות, לא נעשה שינוי חוקי כלשהו לטובת עו״ז בנושא הפגיעות המיניות, ואין ניסיון כלשהו לפקח על המתרחש כדי אפילו לקיים את המדיניות שכבר נקבעה.
כשהסיוע הוא בגדר המלצה בלבד
במהלך המחקר על אלימות מינית כלפי מהגרות עבודה בישראל, גיליתי כי המצב בשטח אינו תואם את ההגנות המשפטיות המובטחות על ידי החוק. בתחילה, היו לי תקוות שהמעמד החוקי של מהגרות עבודה יביא עמו סיוע והגנה במקרים של פגיעות מיניות וניסיון למיגור התופעה מצד המדינה. לצערי, התבדיתי; אף על פי שהחוק קיים ומציג נכונות להגן על מהגרות עבודה מפני פגיעות מיניות, הוא מצומצם מאוד, והאכיפה שלו לוקה בחסר, מה שמוביל לכך שהמדינה לא מצליחה לספק מענה מספק לנפגעות.
מהגרות העבודה נשארות בבתים בהם מתרחשת הפגיעה באופן יומיומי, ולרוב תלויות בארגונים פרטיים כדי למצוא סיוע. אף כשמדווחות על פגיעות, המדינה אינה פועלת להגביל את היתר ההעסקה של המעסיקים הפוגעניים. בעיית האכיפה מתרחבת גם לתחום המשטרתי, כאשר פעמים רבות לא ניתנים לעובדות מתורגמנים או תמיכה נאותה בחקירות, דבר המקטין את הסיכוי לדיווח על פגיעות. כמו כן, דיווחים לא מועברים כנדרש לממונה על זכויות עו״ז במשרד העבודה, דבר שמחמיר את המצב ומקשה על ההתמודדות עם התופעה. כתוצאה מכך, גופים אזרחיים קמים במטרה להציע סיוע לנפגעות, אך נראה כי ההצעות שלהם נותרות בגדר המלצה בלבד.
ניתן לראות כי המדיניות היא מכוונת ולא טעות, והקו המנחה את המדינה הוא להתעלם מהבעיה ולא לפקח עליה בצורה מספקת. ללא שינוי מהותי במדיניות ובאכיפה, תמשיך האלימות המינית להוות בעיה חמורה ומהגרות העבודה ימשיכו להיות חשופות לפגיעות. נוסף לכך, אי שקיפות הנתונים בנושא והעובדה שהמדינה מעדיפה להפנות עורף מאשר להילחם בבעיה, מחמירים את המצב ומקשים על מיגור הפגיעות.
