מאת: ספיר סלוצקר עמראן
הכאב יכול להתקיים במקביל. יש מספיק כאב בעולם, יש מספיק כאב בתוכי. אני לא אתנצל שכואב לי על ילדה שמתה בעזה כמו שלא אתנצל על הכאב החונק והמשתק על כל מי שנרצחו באכזריות על ידי החמאס. נולדתי לתוך מלחמת המפרץ. תינוקת בלול ממוגן. אני מפחדת להביא ילדים. מפחדת פחד מוות. משתוקקת ומפחדת.
אין לי מגבלה לכאב או לאמפתיה. בהתחלה לא יכולתי לראות סרטונים מעזה ולא רציתי לשמוע. רציתי להיות ביחד עם העם שלי, לנסות להתחיל לאסוף את השברים. אבל ככל שעוברים הימים, השבר רק גדל. הדמעות שלי לא עוצרות בגדר ולא נתקעות במחסום. בחו"ל צעקתי כמה פעמים על אנשים בכינוסים פוליטים שהצדיקו אלימות נגד ישראלים בגלל הכיבוש. זה דוחה בעיניי ובינם לביני אין דבר וחצי דבר.
זה אנחנו שנלחמנו ברחובות על חיים בכבוד, ברווחה ובביטחון. לכל אדם באשר הוא אדם. ולא בכדי, אנו שומעות קולות של משפחות חטופים ונרצחים, מבקשות להפסיק את ההרג. כי דם של ילדה בעזה לא מבטל את הדם שנשפך כבר בישראל. אם אפסיק להאמין בזה, אז עדיף שאתקע לעצמי כדור בראש כדי להתקדם לעולם הבא ולגלות אם הוא יותר טוב מהעולם הזה.
אני אוהבת את העם שלי. אני נשרפת מכל התמונות של הנעדרים והחטופים בפיד שלי. בפעמים שכינו אותי ושכמותי בכינוי האיום "בוגדת", נשבר לי הלב וזה רודף אותי. אני לא מתביישת להיות ישראלית. אני לא מתנצלת על זה, אף פעם. אני נולדתי כאן, לתוך המציאות הזו, ואני מנסה לעשות מה שאפשר כדי שיהיה יותר טוב. גדלתי ובחרתי להמשיך לגור כאן. זה הבית שלי ואין בית אחר. אני חיה בעם שלי ואני רואה כמה יפה וסולידרי הוא יכול להיות. כמה אהבה יש בו. ועכשיו העם היפה הזה, המחבק והאוהב, הוא חייב להיות רחום וחנון, כמו אלוהים שבשמיים, גם למי שמעבר לגדר, משפחות המבקשות לחיות. אלו שקמו ביום שבת בבוקר, בדיוק כמונו, עם תכניות ללכת לפיקניק בים או לבקר את סבא וסבתא, ולא לקחו חלק בטבח הנורא שאני לא מסוגלת לעכל בכלל.
יש משפחות כרגע בעזה שנמחקו לגמרי. לא נשארו קרובי משפחה יותר. קראתי על משפחה שמתווכחת מה עדיף, להשאר למות כולם בבית ביחד או שכל אחד יברח למקום אחר, שתהיה איזו המשכיות. חמאס השליט טרור גם כלפיהם ועכשיו מתחבא בזמן שהם מתים שם. מי שניסה להתנגד נכלא או הוצא להורג. הומואים נזרקו מהגגות, זה החמאס. ומי שתומך בפלסטינים שמבקשים לחיות, זה לא אומר שהוא תומך בחמאס. מגוחך שצריך להסביר את זה בכלל. איך אני יכולה לשמוח, איך אפשר לשמוח, כשלאנשים שם אין מים או אוכל? ואין לאן לברוח, כי מצרים פתחה את המעבר רק למי שמחזיק באזרחות זרה.
אני כותבת את זה ורוב הזמן שלי, כשאני מצליחה לתפקד, הולך על סיוע למי שניצלו ופעולות לשחרור החטופים. למה אני כותבת את זה בכלל? למי אני צריכה להוכיח משהו? ובכל זאת, אני כותבת, כי גם את המובן מאליו כנראה שצריך להגיד.
המילים שלי לא מדויקות. אני בקושי מצליחה להתרכז. אבל בבקשה, די, סתמו כבר. די לחפש בוגדים. אני לא צריכה שיחלקו לי ציונים אם אני מספיק סולידרית או לא רק כי אני לא מבקשת עוד מוות ועוד כאב. אני עייפה ממוות. אני רוצה ילדים ואני לא יודעת איך להביא אותם לעולם כזה, למציאות כזו. קפץ לי בפיד סרטון של אישה מעזה, בגיל שלי, בורחת על נפשה. אחר כך סרטון של צעירות רוקדות בנובה, לפני שהתחילו היריות. יכולנו כולנו לרקוד ביחד, בעולם אחר, ואני חייבת להמשיך לדמיין את העולם הזה אחרת אני אשתגע. אם אנשים שאיבדו את היקר ביותר בעולם עדיין מאמינים, מי אנחנו שנפסיק להאמין?
אז אני לא רוצה למות. אני לא רוצה שאף חף מפשע יאבד את חייו. פלסטינים ויהודים. אם לא נבקש חיים, אם לא נבקש תקווה, אז אפשר לעזוב את האדמה המקוללת הזו.
אני לא לוחמת. אין לי נשק. אבל על זה אני נלחמת בימים האלו, על האנושיות שלי ועל האנושיות של העם שלי. אני מברכת שיעשה שלום במרומיו ועל כל עם ישראל ועל כל העמים. נקמה זו לא מדיניות, נקמה רק תביא לעוד סבל של מי שכבר סובלים. תלחמו על החיים של מי שרק מבקש לחיות.
