"אנחנו חיים מהיד לפה" – אמרה לי אישה נחמדה אחת וצער רב נשמע בקולה. "זו ממש הישרדות מתמשכת", הוסיפה. זזתי באי נוחות. לפי סיפוריה שלה עצמה, היא התגוררה בדירה משלה שנרכשה בעזרת משכנתא, היא ובן זוגה החזיקו במשרות מכובדות ונסעו למקום עבודתם כל אחד ברכב משלו. בארוחות הצהריים בעבודה היא נהגה מידי פעם להזמין ארוחות מהמסעדות ובתי הקפה מתחת למשרדה, לבשה את המותגים הרגילים שנמכרים בכל קניון ונסעה מידי שנה לחופשה קצרה בארץ או בחו"ל ביחד עם בן זוגה וילדיהם הקטינים. בעת שניהלנו את השיחה היא הייתה בהריון נוסף.
לא התאפקתי והערתי לה בנחישות כי אמנם המציאות היא בעיני המתבונן, אבל תיאור חייה כ"הישרדות מתמשכת" נראה כמרחיק לכת ואף מקטין את אלה שבאמת נאלצים לשרוד ביום יום ולא באופן מטאפורי, אלא ממשי.
השיחה הזו התקיימה לפני מספר שנים ובטרם עידן הקורונה שטרף קלפים בבתים רבים בישראל. יחד עם זאת, יצא לי לשמוע משפטים זהים בהזדמנויות שונות כאשר בלא מעט פעמים, הם יצאו מפי אנשים שמציאותם בפועל היתה רחוקה מ"חיים מהיד אל הפה".
לא פעם תהיתי מה הסיבה לכך. האם מדובר בחשש משנאת עשירים, הרצון לא להיתפס פריבילגים בעיני האחר? האם אלה השרידים של התפיסה הסוציאליסטית עוד מקום המדינה שעמדה ביסוד הקמת הקיבוצים ובניית חיים משותפים ואחידים עבור כולם? האם זו מן גישה ישראלית כזו שאוהבים לתאר כ"התבכיינות"? או שמא הסיבה היא עמוקה יותר ומדובר בשקיפותו של העוני האמיתי בהיותו לא נוח, לא נעים והרבה פחות בקונצנזוס.
עוני אמיתי כפי שהוא: מכוער, רעב ואכזרי
כשאמי היתה בת שבע, אביה נפטר מסרטן וסבתי – אלמנה בפעם שניה ויתומה בעצמה מגיל צעיר – נותרה לבד עם חמש בנות, שלוש מהן קטינות. כך יצא שלא נשאר להן בית כלשהו וגם לא קרובי משפחה שיכלו לדאוג ולסייע.
בשלב מסוים סבתי הצליחה למצוא עבודה כמנקה בבית ספר במקום נידח בברית המועצות. המנהל הסכים באדיבותו שסבתי יחד עם בנותיה יגורו במרתף של המקום כחלק מהתשלום בגין העבודה. הצעתו הצילה אותן. כך, אמי הייתה מתחילה את היום בבית הספר כתלמידה מן המניין ומסיימת כמנקה ביחד עם בנות משפחתה. אמי זוכרת איך הייתה מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה ורואה את סבתי מנקה, מבשלת או מכבסת בידיה את בגדי בנותיה. היא לא זוכרת את סבתי נחה, חולמת או עושה דברים למען עצמה בלבד.
בתור ילדה ונערה אמי ידעה רעב כבד והבטן שלה הייתה יכולה להישאר ריקה למשך ימים שלמים. פרוסת לחם עם חלב נחשבו בביתה למעדן. עד היום אמי נזכרת בריח של הלחמנייה שהיו אפים בבית הספר– לחמנייה זולה ופשוטה שעלתה גרושים בודדים, אך היא לא יכלה להרשות לעצמה. אמי מעולם לא ביקשה מסבתי דמי כיס, לרכוש עבורה ציוד לבית הספר, חילקה את מעט הבגדים שהיו לה עם אחיותיה. לא היו לאמי צעצועים או ספרים משלה ואף במסיבת הסיום בבית הספר היא הייתה היחידה שלא רכשו עבורה מתנת פרידה כי סבתי לא שילמה עליה.
להביט במקרר ריק
כשסבתי עברה לעבוד במקצוע נשי במיוחד – סלילת מסילות רכבת – הן הצליחו להרים קצת ראש מעל המים ועברו לבית קטן משלהן. מגיל צעיר אמי יצאה לעבודה כדי לסייע בכלכלת הבית. תחילה עבדה במפעל ובהמשך כסניטרית בבית החולים המקומי. גם את הסטיפנדיה (מלגת קיום בסיסית) החודשית שקיבלה מהאוניברסיטה בה למדה ייעודה לקופה המשפחתית המשותפת.
בגיל 21 אמי עזבה את הבית עם מזוודה מלאה בספרים. בעת זו הייתה לה שמלה אחת בלבד שאותה היא לבשה. שמלה אחת, מזוודה עם ספרים ודיפלומה שהעידה על סיום שני תארים בפילולוגיה בהצטיינות דיקן. מאז שעזבה את הבית אמי יחד עם אבי עשו הכל כדי שהילדות שלי לא תזכיר את שלה וכדי שאני לא אאלץ לשרוד.
אמנם לא ליקקנו דבש ולעיתים רבות נאלצנו להביט במקרר ריק, גדלתי בתנאים שונים בתכלית מאלה של אמי. לאחר העליה לארץ לבד, עברתי את המסע ההישרדותי משלי – "מסלול המהגר הקלאסי" שכלל מגורים בשכונות עוני מובהקות, עבודה פיסית בשכר מינימום ועוד. מאז הרבה דברים השתנו ומזמן הפסקתי "לשרוד" ו"לחיות מהיד לפה". במבט לאחור אומר כי הן המורשת הבין- דורית והן הניסיון האישי לימדו אותי להתייחס למציאות בפרופורציות. "פרופורציה" איננה בהכרח מילה גסה ולעיתים היא הופכת את מי שעומדת מולך לפחות שקופה.
השיחה הכנה על הפרופורציות
הקורונה שפקדה את העולם באכזריות רבה פגעה ללא ספק בכלל האוכלוסיות בישראל, כולל השכבות האמידות ביותר. ייתכן שדווקא משום שהמגפה לא פסחה על איש, השכבות החלשות ביותר נדחקו עוד יותר לשוליים כי "השיח על הישרדות" צבר – מטבעם של דברים – תאוצה גדולה והפך, במובן הרחב, לנחלת הכלל.
אין ספק כי כולן ללא יוצא מן הכלל רשאיות להתלונן על המצב, לזעוק, לכעוס, לחלוק, לדרוש ולחשוש מהעתיד. אני מתנגדת בתוקף להשתקה. יחד עם זאת, בעיניי דווקא בתקופה מורכבת זו יש מקום לאותן הפרופורציות. יש מקום לנהל שיח כן על עוני מכוער שמלווה במקרר ריק, גם אם הוא פחות נוח ופחות מתגלגל על הלשון. יש מקום לדבר על רבות ורבים שנאלצים היום לשרוד באמת, לחסוך כל שקל כדי לרכוש מצרכים בסיסיים עבור עצמם, עבור ילדיהם ועבור הקשישים שזקוקים לתמיכתם. יש מקום להיזהר יותר ואולי לבחור מילים בקפידה רבה. זאת, לא מכיוון שאין צרות או כי צרות מסוימות שוות פחות, אלא על מנת שכלל האוכלוסיות בישראל יוכלו לקחת חלק בהשיח: גם הטייקונים שקריסתם עלולה לגרום לפיטורין המוניים במשק וגם אותם הקשישים שממתינים לסגירת השוק כדי לאסוף ירקות רקובים לארוחת הערב.
הכותבת היא עורכת דין, פעילה חברתית ומנהלת בקהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן".
לקריאה נוספת על נשים בעוני לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: ויקימדיה, ציטוטים לאורך הכתבה: מפרויקט #נשיםמדברות_עוני של פוליטיקלי קוראת
