יהי זכרה כתבה

כתבתה של מאיה בואנוס | תחקיר: אבקילש קולץ', יעל לניר | עריכה: נועה בורשטיין חדד | גרפיקה: גילי רומן

סיקור סיפוריהן של מיכל סלה ושירה איסקוב מעיד על שינוי אמיתי בסיקור אלימות מגדרית באמצעי התקשורת. אך ברקע עוד אורבת המסורת התקשורתית - המתרגמת רצח לאהבה ואלימות לכזו השייכת למגזרים ספציפיים, יצאנו לבדוק האם המהפכה הושלמה.
Reading Time: 8 minutes

בנובמבר האחרון דווח על גבר שהתנגש במכונית של פרודתו בגליל התחתון, דקר – ורצח אותה. בתמונה המרכזית של הכתבה הוצגה גופה שרועה של אישה באמצע הרחוב, כשהיא מטושטשת לחלוטין, מותירה לצופים בה להשלים את החסר כמו הייתה פסקה ספרותית שמעוררת את הדמיון. כתמי הדם בסביבתה חמקו מהטשטוש הדיגיטלי ונותרו כרכיב סימבולי, סביבה ניצבים רק גברים ואישה אחת שגבה מופנה למצלמה. אני כמעט מתפתה לקרוא לתמונה הזאת "האיקונוגרפיה הנשית לשנת 2020". דיוקן של קורבן אלימות בעולם של גברים.

בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש בתקשורת הישראלית ונדמה כי יש להתחיל את הכתבה הזו דווקא בה. סיקור האלימות המגדרית מעולם לא היה מקיף ורחב כפי שהוא כעת. רק בשנה החולפת יצא עיתון ״הארץ״ בפרויקט מיוחד, ״רצח מדרגה ראשונה״ המאגד את כלל הנתונים הנוגעים לאלימות מגדרית מעשר השנים האחרונות; אתר החדשות N12 עקב מקרוב במשך חודשים אחרי מקרי האלימות כלפי נשים ומדי יום התעדכנו באתר מספר הרציחות והתלונות במשטרה; ב"וואלה!" מפרסמים מידי שבוע את מספר עבירות האלימות במשפחה שהגיעו לבית משפט ועל המסך שלנו, כמו בשערי העיתון, נראו פרצופיהן של נשים שחוו אלימות מבן הזוג, או של נשים שנרצחו על רקע מגדרי. 

לאור ההיסטוריה הקרובה בישראל, אין ספק שמדובר בלא פחות ממהפכה. בשנת 1976 התפרסמה בעיתון ״מעריב״ ידיעה שנפתחה במילים: ״הכנסת השתעשעה אתמול בנושא לא שגרתי: מה לעשות לבעלים המכים את נשותיהם?״, כשחברת הכנסת מרשה פרידמן הביאה את הנושא לראשונה לדיון בכנסת. מספר תהליכים משמעותיים התרחשו מאז שנות השבעים והובילו אותנו לנקודה בה אנו נמצאות היום. מרשה פרידמן הקימה באותם ימים את עמותת "נשים למען נשים", שהקימה את המקלט הראשון לנשים נפגעות אלימות בארץ. אחריו הוקמו מקלטים נוספים שעוררו את המודעות הציבורית והכריחו את מוסדות הממשלה להכיר בבעיה. בשנת 1991 חוקק החוק למניעת אלימות במשפחה. פירוש הדבר היה שמעתה, אישה מוכה היא כבר לא בעיה פרטית, אלא סוגייה חברתית. 

בית מקלט ועזרה לקרבנות אלימות ואונס | הארץ 13.10.1977 | באדיבות נורית כהנא - ארכיון עיתונות ומידע פמיניסטי
בית מקלט ועזרה לקרבנות אלימות ואונס | הארץ 13.10.1977 | באדיבות נורית כהנא – ארכיון עיתונות ומידע פמיניסטי

 

אך למרות זאת, ולמרות תהליך הפמיניזציה בתקשורת, שתפס גם הוא תאוצה באותן שנים, מקרים רבים נותרו עד היום מנת חלקם של דפי העיתון האחוריים, אם בכלל. במילים אחרות, גם היום מתמודדות נשים רבות מידי עם טרור מבית ולעתים הכותרות חוטאות למציאות. 

זה עדיין סיפור מגזרי 

מתחקיר פוליטיקלי קוראת עולה כי התקשורת הישראלית מחלקת את הנשים הנרצחות לארבע קטגוריות מרכזיות: ערביות, יוצאות ברית המועצות, אתיופיות ו״ישראליות ותיקות". עצם החלוקה מעידה כי למוצא הנשים ומוצא רוצחיהן יש השפעה מכרעת על אופי הסיקור ומרכזיותו במהדורות החדשות והעיתונים. ההשפעה ניכרת גם בתוכן הכתבות וגם באופן בו מוצאן של אותן נשים מסוקר; אופן המשמר דעות קדומות כלפי אותן קבוצות. כך למשל, במקרים בהם הנרצחת היא אישה ערביה, מוצאה יצויין כבר בכותרת או בכותרת המשנה. אך במקרים בהם האישה היא ״ישראלית ותיקה״, הכותרות לא יגלו לנו את מוצאה. ואם אותן כותרות הרגילו אותנו לחשוב שרצח מגדרי נפוץ יותר בקרב אוכלוסיות עולים ובקרב החברה הערבית, חשוב שנציין שרוב מקרי הרצח בשלוש השנים האחרונות התרחשו דווקא בלב המרכז החברתי-כלכלי של ישראל. 

כתבות על אלימות מגדרית

״התרגלנו לראות מקרים של רצח נשים כסיפור מגזרי על תרבות פטריארכלית. סיפור ששייך לאוכלוסיות ׳פרימיטיביות׳ בשולי החברה", אומרת לירון כהן, עורכת הניו מדיה של פוליטיקלי קוראת, בעלת הטור "הומלסית פוליטית", שעבדה בעבר עם נשים נפגעות אלימות. "הצורך האנושי הוא להרחיק מאיתנו את הדברים האלה. לא לייחס את זה לעצמנו".

באוקטובר 2019 רעשה החברה הישראלית לאור מקרה הרצח של מיכל סלה, פעילה חברתית ועובדת סוציאלית מירושלים. ציבור שלם הוכה בתדהמה לנוכח הרצח האכזרי. האם יתכן שהמקרה המזעזע גרם לנו, כחברה וכאנשי תקשורת, לראות את סוגיית הרצח המגדרי, לראשונה, לא כסוגייה מגזרית אלא כסוגייה חברתית, שיכולה לדפוק בדלת כל בית? 

חודש לאחר הרצח של מיכל סלה כתב קלמן ליבסקינד טור במעריב, המוקדש להפרכת הנתונים על מספר הנשים הנרצחות בישראל. על פי ליבסקינד, "המספרים מלמדים שבישראל יש מקרים בודדים של רצח נשים על רקע מגדרי – במגזר היהודי". במגזר הערבי, לעומת זאת, כך על פי ליבסקינד, "יש בעיה כללית ביחס לחיי אדם". הטור הזה יכול היה בקלות לחמוק מתחת לראדר, לולא שיתף אותו בטוויטר השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן: "טור חובה חובה של קלמן. רצח נשים הוא דבר איום ונורא אבל צריך ללמוד באמת את המצב בישראל". 

תמר בן דוד כתבה אז תגובה מנומקת היטב בה הסבירה כיצד ההפרדה בין "רצח על רקע רומנטי" ל"רצח על רקע כבוד המשפחה" מפספסת את לב הבעיה ומשאירה נשים רבות חשופות לאלימות, אך ספק אם השר היוצא (או הנוכחי) לביטחון פנים טרח לקרוא אותה. הרי כאחראי הבלעדי על ביטחונן של נשים במדינת ישראל, מה יותר פשוט מלהרחיק את הבעיה ממך?

בכל זאת, דמותה של מיכל הפכה לסמל במאבק באלימות כלפי נשים. מקרה הרצח שלה עורר הפגנות, מחאות, פורומים מיוחדים וסיקורים נרחבים. אותו רצח הפך למסמן השינוי ביחס העיתונאי לאלימות מגדרית וכותרות המקרה הובילו, בין היתר, לחקיקת החוק למניעת אפוטרופסות מגבר שרצח את אשתו. 

כהן סבורה כי הרצח של מיכל סלה לא עומד לבדו, אלא ששורשיו של השינוי שאנו רואות היום בתקשורת נמצאים בשיח המתחולל כבר שנים ובשטח, שהגיע לנקודת רתיחה ממנה כבר לא ניתן היה לחזור. "שנה לפני הרצח של מיכל סלה נרצחו 24 נשים ובעקבות זאת, בדצמבר 2018 נערכה שביתת נשים כוללת. כבר אז הייתה תהודה ציבורית סביב הסוגייה. היו הפגנות והייתה התעקשות, בעיקר של כלי התקשורת האלטרנטיביים, על שינוי משיח מגזרי, לשיח על רצח מגדרי. צריך לזכור שהרצח של מיכל סלה התרחש בסמוך לשני מקרי רצח נוספים, של מריה טל ואסתי אהרונוביץ. למעשה, סגרנו את אותו החודש עם שלושה מקרי רצח. המקרה של סלה היווה "שיא", כיוון שהיא האישה שרבות מאיתנו יכולות להזדהות איתה. שהקהל הישראלי-יהודי, המיינסטרימי, יכול להגיד 'הנה זה קרוב אלינו'. זה הכי קרוב שיש״. 

"על רקע רומנטי" 

אחד השינויים המשמעותיים בסיקור התקשורתי את סוגיית האלימות המגדרית הוא מה שמכונה בז'רגון המקצועי "מסגור". כהן מצביעה על כך שגם לפני 24 שנים (2/12/1997) הוכתה ישראל בתדהמה כאשר ענת אלימלך, דוגמנית ושחקנית ישראלית, נרצחה על ידי בן זוגה. באותה תקופה, תווך המקרה כמעין "מעשיית אהבה שהסתבכה". האבל הציבורי על מותה של אלימלך לווה באבל גם על בן זוגה, שרצח אותה והתאבד. אווירה של חמלה כלפי הרוצח, שהוטרף על ידי אהבתו הגדולה, הורגשה ברקע הדיווחים והכתבות על המקרה. המסגור הזה, מבעד לנקודת המבט הגברית שיצרה הילה של רומנטיזציה סביב הרצח הנורא, ילווה מעתה סיקורים רבים של אירועי רצח או אלימות על רקע מגדרי. 

ניסיון הרצח של שירה איסקוב עורר גם הוא אמוציות רבות בקרב הציבור הישראלי. פרויקט מימון ההמונים שנפתח עבור מימון ניתוח לשחזור פניה של איסקוב, השיג את יעדו במהירות ובעקבות לחץ ציבורי חסר תקדים, הפכו השופטים בבית המשפט המחוזי את החלטתו של השופט בבית משפט השלום והתירו לפרסום את שמו של האשם בניסיון הרצח, אביעד משה. 

חודש וחצי לאחר ניסיון הרצח של שירה איסקוב, יצאו בידיעות אחרונות לתחקיר מיוחד על השופטים שמרחמים על גברים אלימים; מראה חריג ואף חדש בנוף של כותרות בומבסטיות, שמנתקות כאמור את התוקפים מאחריות (ראו ערך: "פרשת הקטינות") ותולות אותה ב"רומנטיקה", במוצאה של האישה ולעיתים גם יוצרות מצג של "שותפות" מצד האישה לרצח שלה עצמה (ראו ערך: "טרגדיה משפחתית"). נראה כי מעתה, המסגור השתנה. שלושים שנה לאחר שנחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, גם התקשורת יישרה קו והבינה שמדובר בתופעה חברתית ושהאחריות עליה נמצאת, בין היתר – במוסדות הממשלתיים. 

חודשיים לאחר מכן נתעורר לסערה ציבורית נוספת ברשת, סביב הראיון שנערך בחדשות "כאן" עם אותו אביעד משה. הריאיון – הישג עיתונאי עצום לכל הדעות – הוסר תוך שעות ספורות מאתר האינטרנט של "כאן", בעקבות הלחץ הציבורי שדרש שמשה "ידבר רק עם קירות הכלא". האם העלמת הגברים האלימים מעיני הציבור היא אקט חכם? לא בטוח. כך או אחרת, אי אפשר להתעלם מהשינוי ברוח הציבורית, שאין בה עוד חמלה לרוצחי נשים.

מנגד, בחמישי האחרון שודר חלקו הראשון של הסרט "נשארתי בחיים״ של הבמאי בן שני בעובדה. בסרט ניצבת באומץ שירה איסקוב מול המצלמות, כשחלק משיניה חסרות ועל פניה ניכרות תוצאות ניסיון הרצח שעברה. איסקוב אומרת בקול ברור שלא היא זו שצריכה להתחבא או להתבייש. המסגור ברור: שירה איסקוב היא גיבורה. ולניסיון הרצח לא היה שום קשר לרומנטיקה. 

"שרית חדד הלכה לבקר את שירה איסקוב ושרה לה בבית החולים – זה כמו שפעם היינו רואות אמנים שרים לחיילים גיבורים שנפצעו". אומרת כהן. "פתאום נשים הופכות לאותן גיבורות – וקל לנו יותר להזדהות עם האישה הגיבורה ולא עם זו המוכה. מה גם שהשיח הציבורי יצר מצב בו נשים שנמצאות במערכות יחסים יכולות לזהות דפוסים אלימים וזו המשמעות האמיתית של שיח ציבורי על סוגיה מסוימת. אני מכירה כמה נשים שבעקבות השיח החליטו לצאת ממערכת יחסים אלימה. אבל ברמת המענים, ברמת המדינה, ברמת המדיניות, המשטרה, החוק והאכיפה, שום דבר לא השתנה".

שירה איסקוב | קשת 12
שירה איסקוב | קשת 12

הגלגלים של המהפכה התקשורתית  

שורשיו של השינוי הזה אינם טמונים, כפי שרמזה כהן, בטוב ליבה של המערכת העיתונאית. פרויקט ״תזכור – في ذكراها -Her Memorial״ עורך מאז שנת 2017 מעקב צמוד אחר שמות וסיפורי הנרצחות על רקע מגדרי. למעשה, סביר להניח ששלל העיתונים שעוקבים אחרי הנושא היום, שאבו לאורך השנים מידע רב מהפרויקט. 

מרים גברעם, מנהלת שותפה בפרויקט מתארת את הרקע להקמתו: ״בדצמבר 2016 נמצאו ביום אחד גופותיהן של תהילה נגר ז"ל ו-וג'דאן אבו חמיד ז"ל. הרצח המגדרי הכפול הזה הימם אותי ומילא אותי בזעם ובתחושה של חוסר אונים שביקשתי לתרגם לעשייה. זה קרה כשברקע היו דיווחים מעוררי התפעלות על הפגנות ענק שמתרחשות ברחבי ארגנטינה לאחר הירצחה של לוסיה פרז ז"ל. מספר חודשים לאחר מכן נרצחה בישראל באכזריות אדל קלמן ז"ל ואז יצאה פעולת השטח הראשונה של תזכור שכללה הפגנה עם חסימות כבישים והניעה לפעולות המשך.״

מאז ועד היום, מתאפיינת פעילותו של פרויקט ״תזכור״ בעבודה סיזיפית של סיקור הסיפורים ואיסוף שמותיהן של הנרצחות על מזבח המגדר והאלימות. לעמוד "תזכור" יש חלק של ממש במהפכה התקשורתית של המיינסטרים הישראלי. תזכור היא שחקנית חדשה במגרש המאתגרת את התקשורת במיוחד: היא עושה עבורה את עבודת התחקיר, מביאה לפתחה את השמות וגורמת להבין שבאקלים הנוכחי, אין יותר מקום לתירוצים: על התקשורת לסקר את הנושא באופן מלא ומקיף ולהתייחס לכל אישה כאל העולם ומלואו שהייתה – גם אם היא לא "ישראלית ותיקה".

״כיוון שהמחקר הארכיוני של תזכור מתחיל מ-1948, אנחנו ממש יכולות להבחין בשינוי משמעותי בסיקור אירועים של רצח מגדרי לאורך השנים״ אומרות גברעם ושרון מנדלביץ', מנהלות הפרויקט. ״בשנים האחרונות הוא הפך לנרחב יותר ולממוקד בנרצחת ולא רק ברצח עצמו ובמניעיו. היום מתגבשת ההבנה שרצח זה רק הקצה של אלימות המופעלת על אישה במערכת יחסים מתעללת. אמנם ההפרדה שעושה התקשורת בין רצח אישה יהודייה לערבייה עדיין נעשה, ולעיתים עדיין ניתן למצוא תיאורי "פורנו רצח", אבל לקורבן יש שם, ותמונה, וסיפור חיים".

"האייטם טופל"

גופתה המטושטשת של ופאא כנאענה מצביעה על מהלך מקובל נוסף בתקשורת, טשטוש האישה בשם ההגנה עליה. גילוי נאות: אני עצמי התמודדתי עם אותה שאלה, האם לחשוף סיפור מפורט של נפגעת אלימות או לטשטש כל פרט שעלול להוביל אליה? גילוי נאות: טרם עניתי לעצמי מה התשובה הנכונה. 

עיתונאיות רבות מנסות לענות על המתח הזה, בין הרצון לגונן על האישה – הנפגעת – לבין הרצון להשמיע את קולה ואת הסיפור שלה. הסתירה נובעת מהנזק שהחשיפה יכולה לעשות לאישה הנפגעת אך מנגד, חשיפת הסיפור האישי המצטרף לסיפורים נוספים דומים תורמת רבות לעוד אלפי נשים אחרות שמתחזקות מהסיפור שלה.

קרן נויבך, מגישת התכנית "סדר יום", מספרת על ההתמודדות שלה, בתור עיתונאית שמקדמת חדשות לבקרים סדר יום אחר: "באופן אישי הגעתי לסוגיה של פגיעה מינית מהמקום עצמו. לפני כמה שנים למדתי בקורס מתנדבות במרכז לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב והתנדבתי בקו סיוע, כך שבאתי עם ידע מאד משמעותי, עם ההבנה של מה זו פגיעה ומה החשיבות של להחזיר את השליטה לידיים של הנפגעתמספרת נויבך. "כל ההתייחסות שלי לזה נובעת משם ורק אחרי זה היא הופכת להתייחסות עיתונאית. במילים אחרות, אני קודם כל חושבת על טובתה של הנפגעת".

איפה לדעתך מצוי האתגר הגדול בסיקור אלימות מגדרית? 

״הרבה פעמים מגיעים אלינו סיפורים מורכבים ואנשים שלא רוצים להתראיין. במקרים כאלה אני אומרת – אל תלחצי. ראיונות שאני עושה עם אנשים במצבים פגיעים יהיו הראיונות הכי רגישים שאפשר לעשות. אני יושבת ברדיו, בלייב ואני יודעת שצריך לעניין את המאזינים, שישארו איתך ועם המרואיינת. מצד שני, את צריכה כל הזמן לכבד את מי שמולך. לתת למרואיינת את המקום, לוודא שהיא לא נפגעת מהמקום הזה. כשאת באה מהמקום הזה למרואיין, שהוא לא פוליטיקאי או יחצ״ן שיודע להתראיין, אלא אדם שחושף את עצמו ברגע מאד קשה בחיים שלו, כי זו הברירה היחידה שנותרה לו, הוא ידבר יותר בכנות וזה ייצור הקשבה גדולה יותר אצל המאזין. בסוף זה מייצר ראיון טוב יותר״.

בשנת 2014, בניסיון להתמודד בדיוק עם המתח הזה, הוציאו "תא העיתונאיות" ואיגוד מרכזי הסיוע מסמך עקרונות לסיקור מקרי תקיפה מינית.

״מסמך זה נולד מתוך ההבנה שלסיקור החדשותי תפקיד חשוב בדרך שבה מעצב הקהל את עמדותיו וידיעותיו על מקרי תקיפה מינית בכלל ועל נפגעיהם/ן בפרט״.

המסמך מורה כיצד ״לטפל״ נכון באייטמים הרגישים והמורכבים הנכללים תחת אלימות מגדרית. 

עקרונות לסיקור מקרי תקיפה מינית 2

כפי שניתן להסיק מאופן הסיקור של אלימות מגדרית, גם היום, בתחילת שנת 2021, העקרונות עדיין רחוקים מלהיות מיושמים – אפילו באופן חלקי. אך כשרובם המוחלט של הנושאים בתפקידי תוכן בתקשורת הישראלית הם גברים, חסרי כל מושג על ההשפעות הנפשיות של אלימות מגדרית, קשה לצפות למשהו אחר.

״יהי זכרה מהפכה״ 

המהפכה התקשורתית שמתרחשת בימינו, שאת יסודותיה הניחו נשים רבות לאורך הדרך, היא הסיפור על הכוח שלנו להפוך את האירועים הנחשבים "שוליים" לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. מי יתן ורוח השינוי הזו תבשר לנו גם שינויים בזירות אחרות. 

לא אוכל לסיים את הכתבה מבלי לזכור את אותם ״הסיפורים״, את אותן הנשים. כמוני. כמוכן. בנות זוג, אמהות, אחיות, בנות, שמות.

נג׳אח מנסור, אירנה גריבנב, אלמונית, חנין אל עביד, ופא ג׳והר מסארווה, רואן אל- כתנאני, נסרין ג׳בארה, נבין עמרני, מאיה ווישניאק, טטיאנה חייקין, מאסטאוול אלאזה, מרוואת דסוקי, זמזם מחאמיד, אלמונית, ילנה יצחקבייב, שאדיה אבו סראחן, אסתי אהרונוביץ, מריה טל, מיכל סלה, זינב מחאמיד, אלמונית, ויויאן קמינסקי, נג׳לאא אלעמורי, סוזן ותד, דיאנה אבו קטיפאן, סואר קבלאוי, לילי פרג, פרחי סרוסי, שאדיה מוסראטי, אימאן אחמד עוואד, סילבנה צגאיי, יארה איוב, מנאל אלפריזאת, אנגוואץ׳ מלקמו, עליזה שפק, מרים שלום, עפאף אל-גרגאוי, אלמונית, אלמונית, אופירה חיים, סיפראש אינעלם, פדיה קדיס, סמר חטיב, חיאה מאלוק, נורא מאלוק, מרגריטה קיזניק, אליזבת קרדונה, לוטי גנץ, ענת צברי, יקטרינה סברדלוב. 

#יהיזכרןכתבה.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

אהבת את הכתבה? Sharing is Caring

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

ידע פמיניסטי נשי מיוצג בידי עיניים נשיות על רקע יער

נקודת עיוורון: ב-2021 אנחנו שוב מוחקות ידע פמיניסטי

Reading Time: 7 minutes ידע פמיניסטי אמור להיות חוד החנית של החשיבה הפמיניסטית. הוא נותן מקום למה שהפטריארכיה השתיקה: חוויות, תפיסות וייצור ידע של נשים. כשמתודות מחקר ומידע נשיים מוחרמים גם ב-2021 – אנחנו נותרות מושתקות.

קראי עוד »

לשנות מציאות

Reading Time: 5 minutes נשים בתקשורת – עיתונאיות כותבות לפוליטיקלי קוראת: קרן נויבך על ההתמדה הנדרשת מעיתונאים בסיקור סיפורים על מנת לשנות מציאות

קראי עוד »

על חבל דק

Reading Time: 4 minutes את הדרך הארוכה והמרתקת בעיתונות התחלתי ליד האשה הכי גדולה בתקשורת הישראלית, חנה זמר. בניגוד לנשים רבות שהגיעו לצמרת בבדידות מזהרת, חנה טיפחה לידה נשים

קראי עוד »

כתיבת תגובה