בשנים האחרונות אני עוקבת בהערכה, ובלא מעט קנאה, אחרי המאבק של העובדות הסוציאליות. בהתמדה ובנחישות, במחאה ציבורית שהוציאה אלפי עובדות סוציאליות לרחובות באופן עקבי ולאורך זמן, גם בתקופת הקורונה – המחאה של העובדות הסוציאליות בהובלתה של ענבל חרמוני הצליחה להגיע להישגים מרשימים.
לעומת זאת, אצלנו, הפסיכולוגיות – המצב עדיין רחוק מלהשתנות. למרות שהסכמי השכר במגזר הציבורי לא נפתחו מאז שנות ה-70 פחות או יותר, ושפסיכולוגיות בשירות הציבורי מרוויחות כ-30 שקלים לשעה, למרות שהרפורמה בבריאות הנפש נחלה כישלון חרוץ, ומערך בריאות הנפש הציבורי הגיע למשבר הקורונה כשהוא מיובש ונטול משאבים.
ייתכן שאחת הסיבות לכך שפסיכולוגים ופסיכולוגיות לא יוצאות לרחובות באופן עקבי ו/או חוסמות כבישים היא שקיימת סתירה אינהרנטית בין פסיכולוגיה לאקטיביזם. בפסיכולוגיה אנחנו עוסקות במציאות הפנימית של האדם – במחשבות, רגשות, יחסי אובייקט, דפוסים, חסמים, ועוד. אנחנו מנסות לעזור לאדם להתמודד באופן יותר אדפטיבי עם המציאות החיצונית באמצעות שינוי של מחשבות ודפוסים לא מקדמים בתוכו פנימה, להתמודד ולווסת את הרגשות וההתנהגות כך שיהיו מותאמים למציאות, להפחית מצוקה ולעזור לאדם להגיע לתחושת well-being .
לפעמים אנחנו משקפות לאדם שהכעס שהוא או היא מרגישים בעצם "מכסה" ומסתיר כאב שיושב מתחתיו ולא טופל, שאת הכעס הם משליכים החוצה על א.נשים אחרים או על המציאות החיצונית, במקום להתמודד עם הכאב הזה.
ואקטיביזם..? ובכן, זה בדיוק ההיפך. אקטיביזם משמעותו לפעול באופן *אקטיבי* על מנת לשנות את המציאות החיצונית. כלומר – לבוא ולומר: לא, הבעיה היא לא אצלי, אלא במערכת. ביחסי הכוחות. בהיעדר שוויון הזדמנויות או שוויון בכלל, באפליה, גזענות, מיזוגניה, ועוד. והרגש שהרבה פעמים עומד בבסיס האקטיביזם הוא כעס, זעם אפילו, על עוול ועל חוסר צדק שחווינו ו/או נתקלנו בו. כעס שמניע לפעולה אקטיבית ולשינוי המציאות. כי כעס גם יכול להיות רגש מאוד חשוב, שלא צריך לדכא או לווסת או "להמיר" אותו לרגש אחר. כי עצם הדיכוי של הכעס הוא חלק מהדיכוי הכללי יותר, חלק מהיעדר הלגיטימציה וההכרה בעוול ובמאבק נגדו.
איך אפשר לטפל בנפגעת אלימות מינית מבלי להכיר ביחסי הכוחות החברתיים והמגדריים שאפשרו את הפגיעה מלכתחילה?
העיסוק הפסיכולוגי התמידי במציאות הפנימית עלול לפעמים לפספס את המציאות החיצונית הזאת, או לתת משקל יתר למציאות הפנימית על חשבון אותה מציאות חיצונית, שהיא מאוד אמיתית. והיא לא תמיד הוגנת, ולא קלה, בוודאי בתקופה הזאת, אבל לא רק. והעיסוק במציאות הפנימית ובניסיון להסתגל למציאות החיצונית עלול גם לבוא על חשבון הדרישה לשנות את המציאות החיצונית, לראות בה מצב נתון ועובדה קיימת, ולדכא את המאבק החברתי לשינוי. זאת בגדול גם הביקורת של פרופ' אווה אילוז על הפסיכולוגיה, ולדעתי היא צודקת בהרבה מהדברים.
כמובן שיש מציאות חיצונית שלא ניתנת לשינוי, למשל – אובדן של אדם קרוב, מגפה עולמית, ועוד. אני גם לא מתכוונת למצבים בהם האדם נלחם במציאות באופן שלא משרת אותו, במקום לנסות ולהסתגל אל המצב. הכוונה היא למציאות חיצונית בהקשרים שאנו מכירות מהפמיניזם, של יחסי כוחות, דיכוי ועוולות חברתיים.
עיסוק במציאות הפנימית על חשבון המציאות החיצונית עשוי גם להביא לתופעות כמו האשמת הקורבן במסווה של "חקירה דינאמית" בטיפול, כאשר הדבר נעשה מבלי שקדמה לכך הכרה בפגיעה, ו/או הבנה של יחסי הכוחות החברתיים והמגדריים שאפשרו את הפגיעה מלכתחילה. מקרים שלצערי שמעתי עליהם מכמה וכמה נפגעות תקיפה מינית.
בהקשר זה, ד"ר ענת גור מדגישה את החשיבות של המודעות החברתית למשמעות של פגיעות מיניות כחלק מתופעה חברתית רחבה יותר, ולא רק במובנים הקליניים הצרים כטראומה פרטית של קורבן אינדיווידואלית וחסרת מזל. לטענתה, המודל המתאים ביותר לטיפול בנשים קורבנות אלימות בינאישית מתבסס בראש ובראשונה על ההבנה הפמיניסטית של אלימות מבוססת מגדר.
לכל מטפל.ת יש אג'נדה, כולל אלו שבוחרים.ות להתעלם מההקשר החברתי, תרבותי, מגדרי ופוליטי
נקודה נוספת היא שהיומרה ל"נייטרליות" או ל"אובייקטיביות" כפי שפסיכולוגים רבים ממשיגים את העמדה הטיפולית, גם היא הרבה פעמים משקפת נקודת עיוורון מסוימת: העמדה הנייטרלית והבלתי שיפוטית, כביכול, כשמה כן היא – עמדה.
הבחירה להתמקד במציאות הפנימית בלבד, ו/או להמשיג אותה באופן מסוים בהתאם לתאוריה דינאמית כזאת או אחרת – גם זאת בחירה שמאחוריה עומדת אידיאולוגיה ואג'נדה, גם אם היא כביכול "שקופה" יותר מהאג'נדה הפמיניסטית שאני מצהירה עליה.
אני מאמינה שניתן להיות בלתי שיפוטית, מכילה, ולא מוטה – גם אם את מגיעה "עם אג'נדות". גם לשמר את הקיים זו אג'נדה. גם להיצמד לתאוריות באופן בלתי ביקורתי או באופן שמנטרל ומתעלם מההקשר החברתי, תרבותי, מגדרי ופוליטי – זו בחירה שנובעת מאג'נדה. ולבחירה הזאת עלולות להיות השלכות הרסניות בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים: כך למשל, תגובה נייטרלית להתנהגויות בתוך מערכת יחסים שמדליקות נורות אזהרה ידועות (כמו קנאה, רכושנות, גזלייטינג ועוד), מאפשרת הכלה ואף נרמול שלהן.
באקטיביזם הרבה פעמים צריך לבחור צד: את בעד או נגד, את איתנו או נגדנו, ואין ממש אפשרות לאמצע. זה נכון במיוחד לשיח הפמיניסטי ברשתות, אבל לא רק. ואני לא אומרת את זה בהכרח כביקורת אלא כתיאור מציאות: לצערי, הרבה פעמים אנחנו עדיין צריכות לבחור צד, כי המציאות החיצונית שבה פועלות לא תמיד מאפשרת את קיומם של הגוונים או הניואנסים.
בפסיכולוגיה, לעומת זאת, את תמיד אמורה לעשות אינטגרציה, לבחון את כל הצדדים, "להחזיק את המורכבות" בכל רגע נתון. כי אין רק דרך אחת לפרש את המציאות ואין רק פתרון אחד, וכל מקרה לגופו, וזה תלוי בכל כך הרבה דברים. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בויכוחים עם פסיכולוגים "בוחרת צד", ואומרת ש-לא, אין פה מורכבות, לפעמים זה דווקא פשוט מאוד, לפעמים המציאות החיצונית מאוד ברורה וחד משמעית.
סתירה אינהרנטית בין פסיכולוגיה לאקטיביזם? רק לכאורה
לכאורה, יש סתירה אינהרנטית בין פסיכולוגיה לאקטיביזם, כי כל תחום דורש התבוננות מזווית אחרת לגמרי על המציאות. ואולי בגלל זה גם מאוד קשה לגרום לפסיכולוגים לצאת להפגין או לפעול באופן אקטיבי, מאורגן ועקבי לשינוי המציאות, אפילו כשמדובר בנושאים כמו שכר הפסיכולוגים במגזר הציבורי או הרפורמה בבריאות הנפש, נושאים שהם – סליחה על משחק המילים – בנפשנו.
"נשים רבות עלולות להגיע לאשפוז פסיכיאטרי": מערכת בריאות הנפש קורסת בימי הקורונה
כתבתי ש"לכאורה" יש סתירה, כי האמת היא שאצלי שני החלקים האלו – פסיכולוגיה ואקטיביזם – דווקא לא נמצאים ב"ספליט" (או ב"פיצול", מאחר שמאוד אוהבים אצלנו לרפרר למלאני קליין, במיוחד כתגובה לדרישה שלי ושל אחרות להכיר באותה מציאות חיצונית ולא שוויונית ולהביע עמדה נחרצת ביחס אליה). אני פסיכולוגית וגם אקטיביסטית וכל אחת מהזהויות ומהעמדות האלו באה לידי ביטוי בחיים ובעבודה שלי, ואין ביניהן סתירה מהותית. האמת היא שברוב המקרים המציאות, הפנימית והחיצונית, הרבה יותר מורכבת מאשר הדיכוטומיה הזאת. זה בדר"כ לא שחור או לבן.
לקח לי לא מעט זמן להגיע לאינטגרציה בין שתי הזהויות האלו, להבין שבכלל מותר לי להיות גם וגם. להביא את עצמי – על הזהות הפמיניסטית שלי – לעבודה. לא לחשוש מהחשיפה, לא להסתיר את העמדות שלי, וגם לא להתנצל עליהן.
בניגוד לחלק מהתאוריות הפסיכודינאמיות, אני מאמינה שפסיכולוגית לא חייבת להיות "טאבולה ראסה" שעליה המטופלים ישליכו את עולמם הפנימי, או יותר נכון – שהיא מלכתחילה לא יכולה להיות. כי אף אחת מאיתנו לא טאבולה ראסה. כולנו באים ובאות למקצוע (ולחדר הטיפולים) עם החוויות, התפיסות, העמדות והאישיות שלנו. לכולנו יש אג'נדות – אני פשוט מצהירה על שלי, זה הכל. אני מאמינה שאפשר להיות גם פסיכולוגית וגם פמיניסטית, זה לא סותר.
להיפך, אני חושבת שזה אפילו עושה אותי פסיכולוגית טובה יותר במקרים מסוימים. כי ההבנה של ההקשר החברתי והתרבותי שבו האדם פועל, של יחסי הכוחות והמציאות שבתוכה נשים וגברים מתנהלים, תורמת בסופו של דבר גם להבנה של המנגנונים הנפשיים והחסמים הפסיכולוגיים; ההכרה הזאת אין פירושה צמצום של האדם אך ורק לזהות מגדרית או אתנית או למדרג של פריבילגיות חברתיות (או של דיכויים), להיפך. הזהות האתנית או המגדרית שלנו היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו, אבל היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותנו.
כיום כבר יש יותר ויותר פסיכולוגיות פמיניסטיות ואקטיביסטיות, כמה מחברותיי הטובות הן כאלו. יש גם פסיכולוגים ופסיכולוגיות שלקחו על עצמן להוביל את המאבק החשוב הזה למען הפסיכולוגיה הציבורית, ביניהן ירדן מנדלסון, לשעבר יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר, ומחליפה בתפקיד יובל הירש, שעושים עבודת קודש ופועלים באופן עקבי לשינוי המציאות הקיימת, לפתיחת הסכמי השכר במגזר הציבורי, ולהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי והתקשורתי.
אבל "המקצוע" עצמו עדיין רחוק מלהיות אקטיביסטי, ואני בספק אם אי פעם יהיה. יש רבים ורבות שגם יטענו שהוא לא אמור או צריך להיות כזה, שזאת לא המהות או המטרה. לדעתי, דווקא יש חשיבות לפנייה (גם) החוצה, ובמאבק לשינוי המציאות החיצונית. אך כמו שאומרות אצלנו בפמיניזם הרדיקלי: גם כאן דרוש שינוי מהשורש. וכמו שאומרים בפסיכולוגיה: גם כאן, צריך אינטגרציה. צריך להכיר במורכבות של המציאות; להכיר בכך שהדרישה המתמדת שלנו לשינוי המציאות החיצונית אין פירושה השלכה, התקה או פיצול, והיא לא חייבת לבוא על חשבון התמודדות אדפטיבית ומקדמת עם אותה מציאות. כי אפשר להיות גם פסיכולוגית, וגם אקטיביסטית. אז פסיכולוגיות – צאו להפגין!
(*) הכותבת היא פסיכולוגית תעסוקתית מומחית וחברת צוות בפוליטיקלי קוראת
לקריאת מאמרים נוספים בנושא פסיכולוגיה לחצו כאן
תמונה ממחאת העו"סיות: נילי כספי ליטבק
