"נשים רבות עלולות להגיע לאשפוז פסיכיאטרי": מערכת בריאות הנפש קורסת בימי הקורונה

"קיבלתי הפניה למרפאה לבריאות הנפש בעיר, והתור הבא הוא רק בעוד חצי שנה", כך כתבה בפוסט שעלה לפני מספר ימים בקבוצת הפייסבוק "תשאלו פסיכולוג.ית" אישה שפונה לעזרה ומתארת תחושות של מצוקה, דיכאון וחרדה משתקת מאז שהתחיל משבר הקורונה. "לא יודעת כבר למי לפנות כדי לקבל טיפול", הוסיפה בייאוש.

עלייה בשיעורי החרדה, הדיכאון ואף האובדנות; גל של פניות לשירות בריאות הנפש הציבורי שלא יזכו למענה בשנה הקרובה עקב רשימות המתנה אינסופיות; עלייה בשיעורי האשפוזים הפסיכיאטרים: אלו רק חלק מההשלכות של משבר הקורונה, כך לפי מספר פסיכולוגיות שעובדות בשירות הציבורי והתראיינו לכתבה זו.

"המערכת, שכבר היום לא עומדת בעומס, לא תצליח לעמוד בזה", מזהירה ירדן מנדלסון, יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר (מדעי החברה והרוח). היא מצטרפת לאינספור מומחים שחוזרים ומתריעים בשבועות האחרונים על המשבר הצפוי בבריאות הנפש של הציבור, כתוצאה מהקושי שבהסגר לצד חשש מקריסה כלכלית וחרדות בריאותיות.

מל"ל שלא מכיר בבריאות הנפש

עם זאת, ברשימת השמות של צוות המומחים שמינה המל"ל לגיבוש אסטרטגיה ליציאה מהמשבר, בולט היעדרם של מומחים ומומחיות לבריאות הנפש. תוכלו למצוא שם לא מעט פיזיקאים, אבל אפילו לא פסיכולוגית קלינית, חינוכית או תעסוקתית אחת ובוודאי שלא עובדות סוציאליות או גורמי רווחה אחרים. עם או בלי קשר, גם נשים כמעט ולא תמצאו ברשימת המומחים הזאת (הכוללת שתי עוזרות מחקר, לצד 29 גברים).

נראה שבין האיומים על הבריאות הפיזית לבין המיתון הכלכלי הצפוי, נשכח פן לא פחות חשוב בהתמודדות עם המשבר ובחזרה לשגרה: בריאות הנפש של הציבור.

"תחשבי על רשימת מקבלי ההחלטות, על התדריכים של ראש הממשלה ושל מנכ"ל משרד הבריאות לציבור. אין שם שום מענה לחרדות של האוכלוסייה, או מתן שיטות להתמודדות", אומרת מנדלסון. "המדינה נותנת כסף לעמותות כמו ער"ן או סה"ר, אבל זה לא אמור להיות התפקיד של העמותות (שבימים אלו גם חוות עלייה של מאות אחוזים בפניות אליהן, נ.ע). העמותות לא אמורות להחליף את המדינה, אלא לתגבר אותה".

בימים האחרונים אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות דווקא העלה מתווה עם הצעה להתמודדות עם המשבר המסתמן, אך לפי התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, המתווה כולל הפרטת שירותים לעמותות חיצוניות ומענה טיפולי בדמות שלוש פגישות אונליין של חצי שעה בלבד. גורמים פסיכולוגים כלל לא היו שותפים לגיבוש המתווה, והמענה המוצע בו רחוק מלהיות מספק.

אך גם אם המתווה היה כולל הסתמכות על מערך בריאות הנפש הציבורי, נראה שבמציאות הנוכחית השירות הציבורי היה מתקשה לתת מענה לכל אלו שיזדקקו לשירותיו. מאז שנכנסה לתוקף הרפורמה בבריאות הנפש לפני כחמש שנים, מנדלסון מתארת מערכת בריאות נפש ציבורית חסרת משאבים, שנמצאת כמעט על סף קריסה: "המערכת הגיעה למשבר הקורונה כשהיא מיובשת לגמרי. גם בשגרה, מערך בריאות הנפש לא מצליח לתת מענה. מאז הרפורמה, כדי לקבל זכאות לטיפול פסיכולוגי ציבורי את צריכה לקבל הפנייה מרופא משפחה ואז להיכנס לרשימת המתנה ואז לחכות שנה. ובתקופת קורונה, הפרוצדורה הזאת, לגשת לרופא משפחה ולקבל הפניה, כבר הרבה פחות נגישה".

הפסיכולוגיות בשירות בריאות הנפש הציבורי, אלו מהן שלא הוצאו לחופשה כפויה, ממשיכות לתת מענה למטופלות הקיימות ב"שלט רחוק", באמצעות שיחות טלפון או וידאו. אך אין אפשרות לתת מענה לפונות חדשות, ורשימות ההמתנה, הארוכות ממילא, רק הולכות ומתארכות.

הרעה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית בטווח המיידי

"אני רואה מבול של פניות לקבלת עזרה לקווי הסיוע, גם של נשים שחוות אלימות פיזית ומינית בבתים, ובמרפאה יש רשימת המתנה ארוכה מאוד. כמות הפניות פה ביפו היא מטורפת, גם בקרב נשים מהחברה הערבית", מספרת גל תמיר, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית במרפאה הציבורית לבריאות הנפש ביפו.

תמיר, שחברה בצוות ייעודי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, צופה הרעה בטיפול בנפגעות בטווח המיידי, שככל הנראה תימשך גם לאחר המשבר. "יש הרבה נשים שלא יקבלו מענה, או יקבלו זכאות לטיפול לשנה בלבד, והרבה פעמים נפגעות תקיפה מינית זקוקות ליותר זמן מזה. אני בטוחה שהמשבר הזה לוקח אותנו כמה צעדים אחורה מבחינת היכולת להעניק טיפול ראוי לנפגעות".

הנשים המטופלות בשירות הציבורי השתייכו לאחת מהאוכלוסיות הראשונות שנפגעו מהמשבר. ב-31 במרץ, פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית יצא בפנייה למשרד הבריאות בבקשה שלא    לסגור את מחלקת "לצידך" במרכז הרפואי "באר יעקב", מסגרת בה היו מאושפזות 30 נשים, חלקן נפגעות תקיפה מינית, המתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת, הפרעות אכילה, דיכאון ואובדנות. הפנייה נפלה על אוזניים ערלות, ונכון לכתיבת תחקיר זה, הנשים הללו נשלחו הביתה, ללא מענה חלופי. (עוד בנושא בטור שכתבה ל"פוליטיקלי קוראת" זהר ברטל, אחת מהמטופלות במחלקה).

"אני חווה בקרב המטופלות שלי העצמה של המצוקות שהיו קיימות לפני", אומרת תמיר. היא מוסיפה שהקשיים נובעים לא רק מקושי נפשי זה או אחר: "המון תהליכים הופסקו באמצע. שירותי שיקום, תהליכים של הכרה בביטוח לאומי, ואפילו תהליכי גירושים שהיו מאפשרים לנשים לצאת מבתים אלימים נעצרו בגלל שבתי הדין גם לא עובדים. גם המשבר הכלכלי לא מאפשר לנשים לצאת החוצה ממערכות יחסים אלימות כרגע".

כשהבית הוא לא מקום בטוח

המעבר לטיפול מרחוק נשמע מחויב המציאות בימי קורונה, אבל עלול להיות בעייתי עבור חלק מהנפגעות, כפי שתמיר מסבירה: "חלקן חוות הרבה יותר איום, אלימות, סבל ובדידות בתוך הבית כי בלא מעט מקרים דווקא שם מתרחשת הפגיעה. לא תמיד יש להן אפשרות למצוא פינה שקטה או לדבר באופן חופשי. ובניגוד לימים רגילים, הפעם גם אין להן לאן לברוח משם, אפילו לא אלינו למרפאה".

עבור חלק מהנפגעות, הבית הוא לא מקום בטוח.

"נכון", מסכימה תמיר, "יש לא מעט נשים שאצלן הפגיעה מתרחשת בתוך הבית והמשפחה. וגם נלקחה מחלקן התמיכה שקיבלו מהמשפחה המורחבת, או ממעגלי תמיכה אחרים שהיו להן בעבר מחוץ לבית וכיום אינם זמינים להן".

תמיר מספרת גם שבתוך הבית ומול המחשב מתגלות סכנות חדשות לחלק מהנשים, במיוחד לנפגעות תקיפה מינית בילדות, שבין שליש לשני שליש מהן עוברות פגיעה חוזרת. "השילוב של ההסתגרות ושל הבדידות הופך את חלקן להרבה יותר פגיעות לניצול אונליין. אני רואה את זה מתעורר מאוד חזק כרגע ברשת. צריך להיות ערניות גם לכך".

מה ההשלכות של זה, לפי דעתך?

"בטווח המיידי, אני רואה עליה בטיפול תרופתי על דעת עצמן (self-medication) אצל הרבה מטופלות. הן משתמשות בכל מיני תרופות הרגעה ממכרות כי הן מרגישות שלא מצליחות להתמודד עם כל מה שקורה והמענה מרחוק הוא מאוד חלקי. בטווח הארוך, זה כמובן פוגע בגוף".

תמיר מפחדת לחשוב ולדבר על תקופת הפוסט קורונה. "קשה לי לנבא האם תהיה עלייה בשיעור האובדנות, אבל אני כן יכולה לומר שהרבה מהנשים שפונות אלינו לא יקבלו מענה בחצי שנה הקרובה לפחות. חלקן עלולות להגיע לאשפוז פסיכיאטרי, בהיעדר אפשרות לטיפול במרפאת בריאות הנפש בקהילה".

קורסות לבד בבית

סנדרה נסראללה, גם היא מתמחה בפסיכולוגיה קלינית במרכז לבריאות הנפש ביפו, מספרת כי גם בקרב חלק מהמטופלים שלה (רובם ילדים) קיימת עלייה בתחושת המצוקה: "יש אובדן של סדר היום, נוצר מצב כאוטי ויש המון בדיקת גבולות. יש ילדים שהגיעו לטיפול עם רקע של טראומות קודמות, שזה יוצר אצלם יותר מצוקה".

היא מתארת גם את הקושי של האמהות לאותם ילדים: "מה שהכי בולט עבורי זה שהאתגרים היומיומיים מאוד מתעצמים. הנשים האלו מוצאות את עצמן בבית 24/7 עם הילדים, בלי זמן לעצמן או מרחב אישי, ועם בן זוג שלא תמיד עוזר".

לדבריה, המרחק מהמשפחה המורחבת ומהקהילה התומכת, שמאוד נוכחות בשגרה, רק מחזק את תחושת הבדידות של הנשים. והן גם ככה מרגישות שנותרו לבד במערכה: "הרבה מדברות על חוויות של כאוס, של חוסר אונים, שאין כל כך עזרה. התחושה היא של חוסר הכרה במאמצים שלהן לצד תחושת בדידות גדולה כי אין התמודדות משותפת. הן מרגישות שהן קורסות".

יש מצוקות ייחודיות לחברה הערבית שאת יכולה לספר לנו עליהן? 

אחד הדברים שעד עכשיו עזרו להתמודד היתה התחושה ש"כולנו באותה סירה", ערבים ויהודים. לפני שבוע, כשהיו ביפו את העימותים עם המשטרה, והתקשורת הציגה את זה כהפרות סדר של הציבור הערבי שמתנגד להנחיות, התחושה היתה מאוד קשה. חשוב לציין שיש היענות גבוהה מאוד להנחיות של משרד הבריאות והקפדה עליהן בקרב הציבור הערבי. והילדים שהיו חשופים לאלימות המשטרתית הזאת לקחו את זה מאוד קשה.

מה את חושבת שנראה בהמשך?

"יותר פניות לבריאות הנפש, גם בחברת הערבית. אני חוששת שהחזרה לשגרה תהיה אטית, ושההתאוששות תהיה ממושכת. וכמובן ההשלכות שכולם מדברים עליהן – משבר כלכלי, עלייה בפניות לרווחה, עלייה בשכיחות של אלימות ופגיעות מיניות במשפחה".

כשאין לילדים מה לאכול, המצוקה הנפשית נדחקת הצידה

אוכלוסייה שנותרה כמעט ללא מענה, אפילו יותר מבדרך כלל, היא אוכלוסיית מבקשי/ות המקלט והעובדים/ות הזרים בדרום תל אביב. רבים מהם פוטרו עם תחילת המשבר, ובהיותם חסרי מעמד בישראל הם אינם זכאים לדמי אבטלה, פיצויים או כל סיוע מהמדינה. חלקם גם נותרו ללא ביטוח בריאות, אותו בימים כתיקונם הם משלמים לקופ"ח בעלות חודשית של 150 ש"ח, פשוט כי אין להם איך לממן אותו יותר.

מאיה סימון, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) בתל אביב, עובדת עם ילדים של מבקשות מקלט. בשגרה, היא מלווה אותם במסגרות החינוכיות וכן נותנת מענה לצוותים החינוכיים ולהורים של הילדים.

היא מתארת מציאות שלא אמורה להתקיים במדינה מערבית ב-2020: "היום קיבלתי טלפון ממנהלת בית ספר שאני מלווה, והיא סיפרה לי על אבא שהתקשר ואמר שאין להם אוכל בבית. שהם מתעוררים כמה שיותר מאוחר בצהריים כדי שיישארו להם פחות שעות להיות רעבים", היא מתארת שיחה קורעת לב, שזורקת אותנו אסוציאטיבית למקומות ולתקופות אחרות (וחשוכות) בהיסטוריה.

"ניסיתי לחשוב מה המשמעות הפסיכולוגית של המצב הזה. איזו תחושה של חוסר אונים, חוסר מסוגלות הורית אפילו, עולה כשאין איך להביא אוכל הביתה". סימון אומרת שבמקרה של מבקשי/ות המקלט, היא מרגישה שיש קושי כפול: "המועקה הנפשית היא באמת מאוד מאוד גדולה. והיא גם מאוד מתחת לפני השטח, כי אין מקום למצוקה הנפשית כשאת חייבת למצוא דרך להביא אוכל לילדים שלך. יש מצוקה גדולה, ואין דרך לתת לה מענה".

בדומה לפסיכולוגיות האחרות עמן שוחחתי, גם סימון מתארת מחסור חמור במשאבים, לצד תחושה של חוסר אונים למול הצורך הנפשי האדיר בו היא נתקלת: "השפ"חים ברובם עובדים במתכונת חירום, וגם מרפאות בריאות הנפש. פסיכולוגיות רבות מהשפ"ח שלי נשלחו הביתה עם תחילת המשבר. התחושה היא שאין לנו כמעט מה לעשות. אני כבולה".

מתוך המוגבלות הזו, הצוות לא יכול לסייע במצב ספציפי בו נפגשים זהות מודרת ושבר נפשי. "לשאר האוכלוסייה יש מענים מסוימים, כמו קו טלפוני פתוח והפעלות לילדים. אבל כאן זה לא רלוונטי עבורם בגלל השפה או בגלל שהם גרים בדירות חדר ללא אמצעים לעשות הפעלות. אפילו הלמידה מרחוק אינה אפשרית עבור הילדים, בהיעדר מחשב ולפעמים אפילו אינטרנט".

מה ההשלכות של זה, לפי דעתך?

"מדובר באוכלוסייה שנשאבה לתוך ריק מטורף. אני חוששת מעלייה בשיעורי האובדנות. יש משפחות שהן במצב הישרדותי של ממש, ונלחמות על הקיום שלהן. ההורים חייבים למצוא דרכים להביא אוכל לילדים. אני מפחדת שתהיה הידרדרות לאמצעים… פחות נורמטיביים כדי להשיג כסף".

זנות, למשל

"כן".

ואילו עוד השלכות עשויות להיות?

"אני מניחה שכמו שקורה במגזרים אחרים, נראה עלייה בשכיחות של אלימות במשפחה. לא רק בין ההורים, אלא גם כלפי הילדים. ממקום שבו כל המשפחה המורחבת, כל השבט בעצם, גידלו את הילדים, פתאום המשפחה הגרעינית סגורה בסיר לחץ, בדירת חדר. לא כולם יידעו איך להתמודד עם זה".

כל משפחה בישראל חווה עומס בימים אלו, אבל היעדר כל רשת ביטחון או תמיכה לצד התנאים הפיזיים הקשים, הופך את מצבן של משפחות מבקשי המקלט לקשה אף יותר. "כשכל זה ייגמר, גם החזרה לשגרה לא תהיה קלה. אני צופה הרבה קשיים רגשיים בקרב הילדים, כשיחזרו למסגרות". סימון משערת כי מצוקות רגשיות שלא קיבלו מענה במסגרת המשאבים המוגבלים של המשפחה יגיעו לכדי פיצוץ. לצד זאת, חשוב לה להזכיר שכמו בכל אוכלוסייה, גם בזו יש משפחות שמתמודדות יפה, ואפילו נהנות מהזמן המשותף שלא זוכים לו בדרך כלל בשגרה.

טיפול פסיכולוגי? לא חיוני מספיק

עם תחילת המשבר, רבות מהפסיכולוגיות בשירות הציבורי הוצאו לחופשות כפויות (כלומר, על חשבון ימי חופשה צבורים או עתידיים, להבדיל מחל"ת, נ.ע). פסיכולוגיות רפואיות, שיקומיות וקליניות שעובדות בבתי חולים, הוצאו לחופשה או שנדרשו להתייצב לעבודה ככוח עזר בבית חולים.

זאת במקום לתת מענה למטופלים/ות במחלקות וגם לצוותים רפואיים, שאמנם הוכתרו כגיבורים וזוכים למחיאות כפיים מהמרפסות, אבל לא תמיד יש הכרה גם בקשיים הנפשיים הכרוכים במילוי תפקידם, במיוחד בימים אלו.

"בערך שליש מהפסיכולוגים/ות הוצאו לחופשות כפויות", מספרת ירדן מנדלסון. "במדינה שהיתה משקיעה טיפת מחשבה במקום לעבוד על אוטומט, היו מבינים עד כמה חשוב לתת מענה גם לצוותים הרפואיים, ואפילו להכריח אותם לפנות לטיפול. לא רק בתקופת קורונה, אבל במיוחד עכשיו".

לצד העיוורון לצוותים הרפואיים, גם הצרכים של ילדים ומשפחות לא זוכים למקום גבוה בסדר העדיפויות. "הקטסטרופה הכי גדולה היתה אצל הפסיכולוגיות החינוכיות", מספרת מנדלסון, שלאחר מאבק ממושך בשיתוף עם התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית הצליחה לגרום לרשויות המקומיות להחזיר לא מעט מהן לעבודה ממש בימים אלו.

"הרבה מהרשויות "תפסו טרמפ" על הקורונה, וכשחשבו איפה ניתן לקצץ, הן בחרו, דווקא בתקופה הזאת, בשירותים הפסיכולוגיים", היא אומרת. "כחמישים אחוזים מהפסיכולוגים והפסיכולוגיות החינוכיים/ות מצאו עצמם/ן בחופשה כפויה. רק בערב פסח הצלחנו להחריג אותם/ן מהתקנות ולהחזיר אותם/ן לעבודה. עד עכשיו זה היה תלוי ברצון הטוב של הרשות המקומית".

אביטל לוטן היא פסיכולוגית חינוכית מומחית הנמצאת בתהליך התמחות בפסיכולוגיה קלינית והתפתחותית בשירות הציבורי. היא מטפלת בילדים עם קשיים ועיכובים התפתחותיים ומספרת על המשמעות של ההוצאה לחופשה כפויה: "טיפולים של ילדים הופסקו בבת אחת, וגם ההדרכות להורים. מבחינת אחריות ביטוחית ומקצועית, אסור לי לתת מענה מרגע שאני בחופשה כפויה. אם אני מקבלת פניות מגננות, מוסדות חינוכיים, הורים – אסור לי לענות".

גם היא מתארת תחושה של חוסר אונים: "נוצרת קטיעה של הרצף הטיפולי בקרב ילדים עם קשיים התפתחותיים, שלוקח להם הרבה זמן ליצור קשרים מלכתחילה. וקיימת גם פגיעה בהורים, שעכשיו נמצאים עם הילדים 24/7 בבית, בלי מסגרות של חינוך מיוחד, וזקוקים יותר מתמיד להדרכה ולעזרה. תוסיפי על זה גם את הדאגות הכלכליות והבריאותיות שכולם מתמודדים איתן בתקופה זו".

הרבה פעמים גם מדובר באוכלוסיות שאין להם את האפשרות הכלכלית לפנות לטיפול פרטי.

"נכון. הן מתמודדות עם מצוקה מאוד גדולה ובלי מענה, מאחר שהטיפולים הופסקו".

"בנק" המשאבים הנפשיים פושט רגל

לוטן גם מתמחה בפסיכולוגית קלינית במרפאה הציבורית לבריאות הנפש וממשיכה לטפל (מרחוק) במבוגרים הסובלים מקשיים על רקע נפשי. היא מתארת צורך במענה טיפולי, שרק הולך וגובר ככל שהמשבר מתמשך: "אני רואה לא מעט חרדה סביב כל מה שקשור לשמירה על הרצף של הטיפול, וברור עד כמה אנשים צמאים לשיחות האלו. המשבר הזה משאיר לא מעט אנשים לבד בבית, בין ארבעה קירות, והטיפול הוא חבל הצלה להיאחז בו בתקופה הזאת".

יש כאלו שאצלם המצב הזה גם עלול להעצים את המצוקות שהיו קיימות עוד לפני כן.

"נכון. וגם בגלל זה, אנשים ממש נאחזים בשיחות הטיפוליות האלו ומצפים להן. בין אם לבד בבית, ובין אם גרים עם משפחה. הטיפול הוא מקום שמאפשר מרחב אישי, שמאוד חסר כשנמצאים כל היום סגורים בבית עם המשפחה".

מה לדעתך ההשלכות של משבר הקורונה על הבריאות הנפשית שלנו, ומה יקרה ביום שאחרי?

"אחת התופעות שאנו עשויים לראות עוד במהלך המשבר היא השחיקה הפסיכולוגית. זהו מצב שבו ישנה התעייפות נפשית כתוצאה מהתמודדות עם מצב דחק מתמשך. עם הזמן, קיימת סכנה שהמשאבים הנפשיים שעומדים לרשות האדם ילכו וידלדלו, בעוד שהדרישה לתפקוד תיוותר בעינה (למשל כהורה, כבת/בן זוג, כאזרח שצריך להמשיך להתקיים כלכלית איכשהו למרות פגיעה ניכרת בהכנסה). זה עלול לגרור פגיעה בבריאות הנפשית, וכן ביכולת התפקוד בעת החזרה לשגרה".

בדומה לפסיכולוגיות אחרות ששוחחתי עמן, גם לוטן מניחה שהצורך בטיפול נפשי יגבר לאחר תום המשבר. לצד זאת, חשוב לה לציין שגם בתקופה זו ניתן לראות הסתגלות, התמודדות ואפילו צמיחה בצל משבר הקורונה, ואלו מעידות על חוסן פסיכולוגי קיים.

לא רק קורונה: גם דיכאון הורג

רובנו, ככל הנראה, נשרוד את המשבר. נעבור את זה, איכשהו. חלקנו אולי ימצאו בתוכנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו. אבל כמו בכל משבר, גם כאן יהיו מי שייפגעו יותר, והרבה מהם יהיו נשים, רובן מאוכלוסיות "שקופות": מבקשות המקלט, נשים בפריפריה החברתית והכלכלית, נשים ערביות, נפגעות תקיפה מינית, נפגעות אלימות במשפחה, וא.נשים שמתמודדים ומתמודדות עם מצוקה נפשית.

דווקא הן לא יזכו לקבל את המענה הראוי, המציל חיים לעתים, ממערכת בריאות הנפש הקורסת של מדינת ישראל. כשמקבלי ההחלטות עסוקים בלדאוג ל"חיים עצמם", הם שוכחים לעתים שלא רק וירוסים גורמים למוות. גם בדידות הורגת. גם דיכאון הורג. הבריאות הנפשית שלנו חשובה לא פחות מבריאות הגוף. ללא מענה למצוקות הנפשיות, שרק ילכו ויחריפו ושכיחותן תעלה ככל שהמשבר יימשך, לא יישארו מי שיתפעלו את המשק, כשבבוא העת נידרש לחזור לשגרה מלאה.

תמונה בראש הכתבה: CDG from Pixabay

לכתבות נוספות על נשים בימי קורונה לחצו כאן