מאת: זהר ברטל

לפני כחודש חליתי בדלקת גרון. בימים כתיקונם, זאת לא הייתה אמורה להיות בעיה – הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית, ועמד לרשותי צוות אחיות ורופאות.  בצל איום הקורונה, לעומת זאת, הצוות החליט לשחרר אותי ואת כל מי שהראתה סימנים של חולי פיזי. זה היה נשמע הוגן: לא רצינו להדביק בוירוס בית חולים שלם.  

בדיעבד מסתבר שזו הייתה ההתחלה של שרשרת אירועים שהובילה את המדינה, "בעקבות הקורונה", לנתק נשים במצב נפשי קשה מהמסגרת הטיפולית המשמעותית בה שהו, ולהחזיר אותן לבתיהן.  

אני, והן, הפכנו למגורשות מחלקת "לצידך".

"לצידך": מחלקה ייחודית לטיפול בנשים עם פוסט טראומה והפרעות אכילה 

"לצידך", הוקמה לפני שלוש שנים ומאז היא המחלקה היחידה בישראל שמסוגלת לטפל בנשים הסובלות משתיים או יותר מההפרעות הנפוצות בנשים: פוסט טראומה, הפרעות אכילה, הפרעת אישיות גבולית והתמכרויות. 

לדוגמא, אני מתמודדת עם הפרעות אכילה ופוסט טראומה. במקרה כמו שלי, האלטרנטיבה למענה של "לצידך" הוא לפנות למסגרת שמתמחה רק בתחום אחד. כל מחלקה, מרכז יום ומרפאה כאלו ידרשו ממני להעמיד את התחום שהם לא מתמחים בו במקום השני.  כלומר – אזכה לטיפול או בהפרעות אכילה, או בפוסט טראומה. 

מחלקת "לצידך" היא המקום היחיד בישראל בו יטפלו בשתי האבחנות השונות שלי, ושל רבות אחרות כמוני. עשרות נשים מחכות ברשימת ההמתנה בכל זמן נתון, ורבות צפויות להצטרף אליהן בעקבות משבר הקורונה.  

חממה שמאפשרת לנשים לצאת מחדש לעולם

הטיפול ב"לצידך" אורך כמה חודשים, אם לא שנה או יותר. המאושפזות במחלקה מגיעות מרקע מגוון: חילוניות וחרדיות, לסביות והטרוסקסואליות, רווקות, אמהות וסבתות, בנות 19 ובנות שישים.  

הנשים האלו עשו בחירה כמעט בלתי אפשרית, ובחרו באשפוז ארוך, קשה וממושך. אמא שבוחרת שלא לגור עם הילדים שלה, בין אם בני שלוש ובין אם בני 13, עושה את זה בלב כבד ואחרי הרבה מחשבה. הן קיבלו החלטה אמיצה: להיכנס לבית החולים כדי לתת לעצמן ולילדים שלהן את את החיים שהם ראויים להם. 

המחלקה היא הבית שלנו, שבעה ימים בשבוע. יש לנו סדר יום מאורגן, ומגוון פעילויות מתשע בבוקר ועד עשר בערב. החל מהגינה הטיפולית ועד לאביזרי החישה השונים, המחלקה עוזרת לנו למצוא דרכים לוויסות עצמי. היא מהווה להרבה מאיתנו חממה להתרפא בה, כדי שנוכל לצאת ממנה עם כוחות שיאפשרו לנו לחיות ולשגשג. 

ובעיקר, יש במחלקה צוות נפשי, רפואי ותזונתי מסור. נשות המקצוע עוזרות לנו ללמוד להאכיל את הגוף שלנו כראוי, מתרגלות איתנו דרכי התמודדות עם מועקות ולחצים, מלוות אותנו בהתקפי חרדה וניתוקים, מאפשרות לנו לתת מנוחה לגוף במסגרת תהליך נפשי ארוך ומייגע. 

אישה שותלת צמח באדמה, דוגמא לאחת מהפעילויות הטיפוליות שעזרו למאושפזות במחלקת "לצידך"
תמונה באדיבות robbrownaustralia מאתר Pixabay

משחרור כפוי לחובת הסגר 

אני,כאמור, הייתי מהמשוחררות הראשונות מ"לצידך" בימי הקורונה. בהדרגה, שוחררו כל המאושפזות במחלקה. איך החיים שלנו נראים עכשיו?

דמיינו להיות הורה בבית עם הילדים, כל היום, בלי דקה לבד. רובכן במצב הזה, וחוות קושי רגשי. אבל לחברותיי למחלקה נוספת המועקה הנפשית שהובילה אותן להחלטה לעזוב את הבית ולעבור לאשפוז פסיכיאטרי. ועכשיו נוסיף לתבשיל את המצוקה שחווה אישה שעברה בבת אחת ממסגרת טיפולית-שיקומית מלאה ועוטפת לכלום מוחלט.  

והרווקים והרווקות בתקופת הסגר? האוכלוסייה הכללית מדווחת על התחרפנות מהלבד או מהשותפים, תחושות בדידות גדולות וחוסר מעש. גם הרבה מהרווקות מגורשות "לצידך" חוות את הרגשות האלו, בתוספת סיוטים המונעים שנת לילה טובה. הרבה מהן מרגישות רצון בוער לפגיעה עצמית: אכילה או צום עד כאב, כדורים, סמים, ודרכים אחרות לפגיעה עצמית. 

אין לנו לאן ללכת

תהליך השחרור ממחלקת "לצידך", אורך לרוב מספר חודשים. הוא דורש לחכות ברשימות המתנה של מסגרת טיפולית המשכית, יש צורך בתהליך הכנה עדין של המאושפזת לחיים מחוץ למחלקה, וכמובן שיש הרבה בירוקרטיה. 

לאור דחיפות העניינים בימי הקורונה ההודעה על סגירת המחלקה הגיעה אל הצוות ואל המאושפזות 3 ימים בלבד לפני שהתבקשו לנעול את דלתות המחלקה. הצוות ניסה לדחוס בכמה ימים, ובצורה אחראית ובריאה, עבודה שלוקחת חודשים רבים. 

תהליך של יציאה ממסגרת טיפולית, בכל תקופה, כולל עבודה קשה והרבה פשרות. אבל כעת, נוספו מחסומים בדרך.

יש מטופלות שאין להן בית לחזור אליו, והצוות של "לצידך" ניסה למצוא להן מסגרות אלטרנטיביות. המציאות בשטח, מסתבר, לא מאפשרת זאת. חלופות אשפוז רבות לא יכולות יותר לקבל מטופלות חדשות. חלופות לא עדיפות בעליל, כמו חלק מהמחלקות הפסיכיאטריות הכלליות, עברו לקבלת אשפוז רק תחת צו בית משפט.

התוצאה? משרד הבריאות הורה שכל המאושפזות צריכות לחזור הביתה או למסגרת אחרת. ואם לא נמצא להן לאן ללכת? ובכן, ההנחייה הרשמית לא התייחסה לאפשרות כזו.    

אותו משרד הורה לצוות להישאר בקשר כמיטב יכולתו וכנראה על חשבון הזמן האישי שלו,  אבל יש סיכוי סביר שלפחות חלקם יגוייסו למחלקות אחרות בבית החולים. גם ההנחייה הזו של משרד הבריאות לא מעוגנת במציאות.

היעדר מוחלט של מסגרות טיפול חלופיות

והנה אנחנו מחוץ לתהליך ההבראה, שהתקיים בחסות המחלקה והצוות. המחלות לא נעלמו, גם לא התסמינים, ולא הצורך במסגרת שיקומית. ואיך אוכל לקבל עזרה רפואית נפשית?

אין היום בארץ אף מרכז טיפולי פתוח שיכול לענות על הצורך שלי בטיפול מקביל גם בפוסט טראומה וגם בהפרעות אכילה. גם מחלקת הפרעות אכילה בתל השומר, שכזכור לא מטפלת בפוסט טראומה ומציעה רק טיפול חלקי, מקבלת כרגע רק מקרי סכנת חיים מיידית. וכדי לעמוד בצורך לאשפז יותר נשים, המחלקה צריכה למהר ולפזר תאריכי שחרור מוקדם (מדי) למאושפזות קיימות. 

אם אני או החברות שלי כבר נצליח "להשיג מקום" באחת מהמסגרות הקיימות, ייתכן שיהיו לכך תופעות לוואי קשות. מדוע? הנה שתי דוגמאות.

חברה עם הפרעות אכילה, הגיעה למחלקה פסיכיאטרית כללית בה היא אוכלת בפרטיות בחדר ולא בגלוי במרחב הציבורי, ויש שלושה זמנים קבועים לשלוש ארוחות, במקום ארבע ארוחות. כחלק מהטיפול הראשוני והקריטי בהפרעות אכילה, סוג כזה של שינוי עלול להוביל להחמרת הסימפטומים ולרגרסיה בתהליך ההחלמה. על אחת כמה וכמה במקרה של הפרעת אכילה המשולבת בהפרעת דחק פוסט טראומטית.

חברה אחרת אושפזה לשבוע במחלקת פסיכוגריאטריה מעורבת מגדרית, למרות שהיא עצמה במרחק שלושה עשורים לפחות מרפואה גריאטרית. "לצידך" היא מחלקה לנשים בלבד כי רבות מהמאושפזות סובלות מפוסט-טראומה לאחר פגיעה מינית, לרוב מצד גבר. במצב כזה, אשפוז במחלקה מעורבת מגדרית מעלה את תדירותן של תופעות כמו ניתוק או פגיעה עצמית. 

אישה עם סדקים על העור כמטאפורה למצב הנפשי המתערער של מגורשת "לצידך" שאין להן מסגרת טיפולית
התמונה באדיבות Snap_it מאתר Pixabay

כישלון מערך בריאות הנפש בימי הקורונה

זה הסיפור שלי, של כל המאושפזות במחלקה, של המשפחה, הילדים בני ובנות הזוג שלהן: החיים של כולנו הושפעו מההחלטה הראשונית להתאשפז, ומההחלטה לסגור את המחלקה בבת אחת ובלי אלטרנטיבה אמיתית. 

אבל זה גם הסיפור על מערך בריאות הנפש, על העובדים והעובדות בו, על כל אלו במדינה שנלחמים ונלחמות על חיים ראויים כחלק מהאשפוז.  

ברור לי שבסוף המשבר הזה, תקום ועדה שתחקור את ההתמודדות של ישראל עם המגפה. אני מתפללת ומקווה שתעלה גם השאלה למה מערך בריאות הנפש לא היה ערוך למצב הזה, ואיך מכינים אותו יותר טוב למשבר הבא.

אני יודעת שגם הקהילה שהצטרפתי אליה רק לפני חצי שנה (וכבר נכנסה לי עמוק ללב), קהילת מחלקת "לצידך", תשמח לשמוע את השאלה הזו עולה לחקירה. אנחנו אפילו נשמח עוד יותר לתשובות.

הקורונה אינה "מצב החירום" היחיד: פתחו את המחלקה שלנו מחדש! 

המדינה נמצאת במצב חירום כרגע, אבל החיים שלנו במצב חירום תמידי. היינו באמצע תהליך מאוד קשה כדי לשנות את המצב. התהליך נקטע באמצע, ואנו לא יודעות מתי ימשיך, אם בכלל. 

קטיעת המשכיות טיפולית עלולה לגרום להידרדרות במצב ואפילו למחשבות אובדניות, פגיעה עצמית והתאבדות. ולכן חשוב לשמור על הרצף הטיפולי. העדיפות היא לאשפוז מלא, אבל גם ליווי של פעם בשבוע יכול, בתקווה, להאט התדרדרות לתחתית.

החברות שלי למחלקה ואני קוראות לפתיחה מחודשת של המחלקה ושל הקהילה שלנו. אנחנו דורשות שכך ייעשה למען הנשים שאין להן סביבה מיטיבה כרגע. ואנו מתעקשות שבית החולים ישלם לצוות המדהים שלנו כדי שיעשה את העבודה שלו ויעזור – גם אם מרחוק ובעזרת הזום – לכל הנשים שהיו מאושפזות ב"לצידך" בחודש מרץ האחרון.

במצוקה נפשית? אל תשארו לבד

קו מצוקה מיוחד של ער"ן לימי הקורונה – 1201 שלוחה 6

מחלקה פסיכיאטרית לחולי קורונה בבי"ח תל השומר – 03-5307000

תמונה בראש הכתבה: Foundry מאתר Pixabay

לתחקיר "פוליטיקלי קוראת" על מערכת בריאות הנפש הקורסת בימי קורונה והשפעותיה על נשים לחצו כאן

לעוד כתבות על מצבן של נשים בימי הקורונה בישראל לחצו כאן 

תגובות

תגובה אחת

  1. אני מבין אלה שממתינות להתקבל לרשימת ההמתנה (מדובר בחצי שנה), כך נאמר לי.
    עכשיו ברור שההמתנה תתארך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבעה לאוקטובר נהרגו חיילים ואזרחים בניסיון לשמור על הגבול בעוטף עזה. עשרות אלפי משפחות פונו מהצפון, מה שהוביל לניתוק מהקהילה ולפטירה מהירה של אנשים הרחק מבחיתם. גם את טקסי הקבורה היה קשה לעשות ביישובים בהם הלחימה המשיכה להתרחש. הכתבה מביאה שלושה סיפורים של התמודדות עם מוות ואבל בזמן המלחמה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.