האובדן של ראדה

אנחנו מגיעות לכפר אבו תלול (أبو تلول) לעת שקיעה, אחרי נסיעה מסוכנת בשבילי חול תלולים. בעוד דקות ספורות ייעלמו ההרים, הגמלים, הבתים, אל תוך החושך המוחלט. הכפר אמנם הוכר על ידי ממשלת ישראל כבר לפני 13 שנים, אך המשאבים, אמצעי הפיתוח, גני הילדים, השירותים המוניציפליים או לכל הפחות תאורת הרחוב, לא הגיעו עם ההכרה.

הגענו לכאן כדי לפגוש את ראדה אבו סבילה, אשתו של עאמר, שנרצח על ידי מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר בעת שסייע למשפחה משדרות לברוח מהטבח. את פנינו מקדם עלי, תושב הכפר ודודו של עאמר. הוא מספר שבכפר קיימת מרפאה אחת שהוקמה על ידי תורמים ותושבים ואין אפילו גן ילדים אחד. הילדים שנולדים וגדלים בכפר נשלחים למסגרות חינוכיות רק בגיל שש, בכיתה א'. עד אז, הם נמצאים עם האימהות בבית. בתקופת מלחמה, ללא כל מיגון בכפר, הופכת השגרה הזו למסוכנת.

"אני מקווה שהממשלה תתעשת אחרי כל האבדות שחווינו ותפסיק לראות בנו אזרחים סוג ב'", אומר עלי בפשטות בעודו מלווה אותנו למבנה הסמוך. אנחנו נכנסות למבנה קל המסתעף לכמה חדרים. סביבנו הכל מתפרק: שברי אריחים, צינורות שלא מחוברים לשום מקום, ילדים משחקים בין כביסה תלויה על חבלים לבין יסודות של בית שטיוחו לא הושלם. אנחנו עוברות מחדר לחדר עד שמגיעות אל חלל גדול יחסית ומרווח. על הרצפה מונחות כריות ומשענות לידיים – כמו ספות נמוכות ומזמינות.

אנחנו מתיישבות מול ראדה, צעירה בת 24, בהיריון מתקדם. היא ישובה על ברכיה, על הרצפה החשופה. מאחוריה מתגנב ילדון מתוק בן שנתיים, מתחנן שתרים אותו, שתיקח אותו החוצה מההמון הזר שהתיישב לו באמצע הבית. אישה צעירה מגיעה מאחד החדרים הפנימיים ולוקחת אותו, אישה מבוגרת יותר עוברת בינינו עם מגש עליו כוסות של תה מתוק ומנחם. ילדון נוסף נכנס לחדר, בן שלוש או ארבע, מחייך, אוחז בשקית ממתקים. הוא מתיישב לרגליה של אימו ומתעסק בממתקים שקיבל.

בשבעה באוקטובר, ביחד עם כל תושבי המדינה, התעוררו בני משפחת אבו סבילה מרעש האזעקות. עאמר, בעלה של ראדה, היה כבר בשדרות – הוא החליף את אחיו בעבודתו כשומר. "שלחתי לו הודעה מוקדם בבוקר, הוא לא ענה", ראדה מספרת. כעבור זמן מה, הצליח אביו של עאמר לתפוס אותו בטלפון ודרש ממנו לשוב מיד לכפר. "אני לא יכול", השיב לו עאמר, "אני עוזר לאישה עם שתי ילדות, לוקח אותן לתחנת המשטרה".

דקות ספורות קודם לכן, מבחין עאמר ברכב של משפחת סויסה.

אודיה ודולב סויסה, למודי קרבות ומוכנים לכל תרחיש של ירי טילים, החליטו לצאת עם שתי בנותיהם משדרות עם הישמע האזעקה הראשונה. ביציאה מהעיר הם נתקלו בטנדר הלבן של מחבלי חמאס. הם החליטו לנסות לברוח ודולב נורה על ידי המחבלים למוות. אודיה והבנות הצליחו לחזור ולהתחבא ברכב – וכך מוצא אותם עאמר.

הוא זונח רכבו בצד הדרך כשהוא שומע את אודיה בוכה וקוראת לעזרה ונכנס למושב הנהג. עאמר מחליט להסיע אותן לתחנת המשטרה בתקווה ששם יוכלו לעזור להן. בשלב הזה, ממדי האירוע עוד לא ברורים לאיש. ההיתקלות עם המחבלים נראית כהיתקלות יחידה. הם לא יודעים שהם נוסעים הישר אל תוך מלכודת מוות.

סמוך לתחנת המשטרה בשדרות, שהפכה לזירת קרבות רצחנית, המחבלים יורים למוות באודיה ובעאמר. הבנות הקטנות, בנות שש ושלוש, מתחבאות במושב האחורי, מכוסות בסדין לבן שהן, אימן, אביהן או עאמר פרשו קודם מעליהן. כמה ימים לאחר מכן נשמע בסרטון שמופץ לכל עבר, את קולה של רומי בת השש, אחרי שהייתה עדה לכל כך הרבה מוות, מתחננת לעזרה על רקע קולות ירי בלתי פוסקים. "אתם של ישראל?" היא תשאל בתחינה את הרבש"צ ואת חבר כיתת הכוננות של שדרות, "תקחו אותנו, אני פה עם תינוקת".

ראדה לא שמעה מעאמר במשך כל אותו היום. היא המשיכה לנסות להתקשר, לשלוח הודעות, אך ללא כל מענה. למחרת היום קול זר ענה לטלפון הנייד של עאמר ואמר "הבעלים של הטלפון הזה נרצח, אבל הציל את חייהן של שתי ילדות". היה זה אחד השוטרים שעסקו בחילוץ הגופות מהמקום.

מלבד המענה המוזר הזה, לא היה לבני המשפחה כל רמז על מה שעלה בגורלו של עאמר. "במשך יותר משבועיים לא ידענו אם הוא פה או שהוא חטוף בעזה", מספרת ראדה. עאמר הוגדר כנעדר. נציגי המשפחה הגיעו שוב ושוב למחנה שורה ברמלה על מנת לנסות ולזהות את עאמר, העבירו דגימות דנ"א וביצעו את כל הפעולות הנחוצות לזיהויו, ללא כל הצלחה.

לאורך 16 ימים ארוכים ומורטי עצבים, המשיכה ראדה להאמין שעמאר ימצא בריא ושלם. "את צריכה להתחיל להשלים עם האפשרות שאולי עאמר לא יחזור", אמרה לה אחותה באחד הימים, אך ראדה נאחזה באמונה. היא לא הצליחה לישון ובשלב מסוים החלה ליטול כדורי שינה.

ביום ה-17, בסביבות השעה תשע בבוקר, קיבלו בני המשפחה טלפון מפיקוד העורף. ראדה ישנה, אביה הוא שקיבל את השיחה. כשהתעוררה, בישרה לה אחותה שעאמר נמצא. "חי או מת?" שאלה ראדה. אחותה לא הצליחה לבשר לה את הנורא מכל. כשאחותה השלישית של ראדה נכנסה לבית, ללא הילדים, לבושה בבגדים שחורים, הבינה ראדה את התשובה.

ראדה ועאמר הכירו לפני חמש שנים, כשעאמר עבד אצל אביה. היא הייתה בת 19 והוא בן עשרים. כשהיא מדברת עליו, עיניה נוצצות. זהו סיפורה של אישה שנותרה אלמנה בזמן שבעלה האהוב הציל את חייהן של שתי ילדות שלא הכיר.

הילד של ראדה מתקשה בפתיחת אריזת הממתקים, אנחנו מסייעות לו ומתלהבות ביחד איתו מחבילת הקעקועים הצבעוניים שחיכתה לו בפנים. לאורך כל השיחה הוא מעסיק את עצמו ולפתע ממלמל בשקט "אבא מת בתחנת המשטרה". ראדה מתרגמת לנו את דבריו, מתפלאת על ההבנה שלו, על אף שלא דיברו איתו על האירועים בצורה מפורשת.

"הלכנו לזהות את עאמר. גם אחרי 17 יום, עאמר נראה כמו עאמר", היא ממשיכה לספר. "כששטפו את הגופה במים חמים כהכנה לקבורה, הפצע עוד דימם. כולם היו בהלם. עאמר הריח כמו מאסק".

ראדה לא יודעת להסביר מדוע לקח כל כך הרבה זמן להודיע למשפחה על עאמר. האם זה הכאוס ששרר באגף זיהוי החללים? או שגופתו סווגה בטעות כגופתו של מחבל חמאס והושארה בצד? חורים רבים נותרו בסיפור לאחר מותו, אך דבר אחד ברור: רגע לפני מותו עסק עאמר בהצלת חיים. "הדודה של הילדות הגיעה לבקר אותנו", מספרת לנו אימו של עאמר, אותה אישה שבתחילת השיחה הגישה לנו כוסות של תה. "זה היה מאוד מרגש".

בסוף הפגישה אנחנו מבקשות מראדה לראות תמונה של עאמר. ברשת מסתובבת תמונה אחת בלבד – ואנחנו רצינו לראות עוד מעאמר, האיש שהיה ואינו עוד. ראדה התרגשה, חצי חיוך נבוך התגנב לפניה. היא הוציאה את הטלפון מהכיס וגללה אחורה באלבום. היא מראה לנו תמונה מרגשת, אך לא מסכימה לפרסם אותה. כאילו שומרת אך ורק לעצמה את האינטימיות המוקרנת ממנה החוצה: עאמר שוכב על הבטן ושני ילדיו יושבים על גבו. שניהם מאושרים, מחייכים חיוך רחב מאוזן לאוזן. את התמונה הבאה, עם הילד השלישי, הם כבר לא יוכלו לצלם.

בחושך מוחלט ובעיניים דומעות אנחנו נפרדות מראדה, עלי ומכפר אבו-תלול. הילדים הקטנים מנופפים לנו לשלום. הם איבדו את אביהם – וכל שנותר להם ממנו זה סיפור גבורה. לא רחוק מהם, כשבעים קילומטרים מערבה, מתגוררות שתי ילדות, בנות שש ושלוש, החולקות את אסונם. הן ניצלו מהטבח בזכות עאמר, אך נותרו יתומות מאב ומאם.

"אי אפשר לראות בנו כל הזמן גנבים ופורצים", נפרד מאיתנו עלי בדברים. "אנחנו חולקים עתיד, אנחנו חולקים גורל".

ואנחנו נותרות עם השאלה, האם החברה הישראלית תוכל לראות במיעוטים שבתוכה אזרחים שווים גם בשגרה? סיפור הגבורה ההירואי והעצוב של עאמר מפנה את הזרקור אל הגיבורים שבמדבר, החיים בין עזים, גמלים, מבנים ארעיים. גיבורים שלא עושים הפרדה בסיוע שלהם לבני האדם שסביבם. גיבורים שהמרצחים שתקפו אותנו בשבעה באוקטובר ראו בהם חלק בלתי נפרד מאיתנו – וטבחו גם בהם. גיבורים שהותירו ילדים יתומים, המתמודדים גם הם, כמונו, עם טראומה, אבדן, אזעקות בלתי פוסקות ופחד. האם הם הקריבו מספיק כדי להיות ראויים לאזרחות שווה בחברה הישראלית?

אין משילות כשאין חשמל, מים ותשתיות

המפגש עם ראדה התקיים במהלך סיור שארגנה הקרן החדשה לישראל, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בו פגשנו בהרבה עוולות ואוזלת יד ממשלתית שהתנקזו לאסונות כבדים שהתרחשו באותה שבת, בשבעה באוקטובר.