מאת: שיר קנובלר
סערה פרצה סביב חזרתה המתוכננת של "חזרות" לעונה נוספת, כנראה עדיין עם ארז דריגס בקדמת הבמה, למרות פרשת ההודעות המטרידות שנחשפה לפני חצי שנה ב"פוליטיקלי קוראת". ביקורת הופנתה כלפי תאגיד השידור הציבורי – הנה עוד הוכחה שגברים לא באמת נפגעים מתלונות. מהצד השני היו שטענו שדריגס, שיצר את הסדרה יחד עם נועה קולר, כבר קיבל את עונשו, ושחזרות עשויה לרתום את הפרשה לקו עלילה מקורי.
גם אותי יעניין לצפות בעונה שנייה בהשתתפות דריגס, כזו שתכלול התייחסות למעשיו. אני סקרנית לגלות מה ישתנה בעקבות הפרשה. האם הנושא ישולב בדמות שדריגס עצמו משחק בסדרה – תומר לב, במאי תיאטרון? ואולי דווקא בדמות שגילם איתי תורג'מן – עפר מרציאנו, שחקן טלוויזיה פופולרי שהוא גם מכור למין?
צוץ, תראה, הטרדה משלנו: עדויות על דפוסי פגיעה שיטתיים של ארז דריגס
הדיון הזה גרם לי לחדד מחשבות שהיו לי בנוגע לדמות של עפר, בעיקר סביב הדרכים שבהן הסדרה הציגה את ה"חטא" ואת ה"תרופה" שלו. לעלילה הזאת יש כעת משמעות נוספת, לאור מה שנודע לנו על חייו של דריגס עצמו, והמשמעות הזאת חורגת מעבר לגבולות העולם של "חזרות": היא מייצגת בלבול בין פמיניזם לשמרנות מינית.
סלט הירקות של "חזרות"
דריגס הגיב בזמנו לפרשת ההטרדות בטענה שהדמות של עפר מרציאנו קשורה לתיקון אישי שהוא עבר – גמילה מהתמכרות למין. בעולם של הסדרה עפר סובל מהתמכרות כזו, וזו בעיה שהורסת לו את החיים. בגללה פוטר מעבודה אחת ופישל באחרת, הבריז מחזרות באמצע היום, שלח דיק פיק למספר הלא נכון. בגללה המחזאית איריס נפרדה ממנו, לאחר שבגד בה.
אין ספק שעפר הוצג כמניאק, דושבאג, בן זוג דפוק. הוא בוגד סדרתי, אנוכי, שקרן שמבטיח הבטחות בלי כיסוי. אלה הם פגמים מוסריים חמורים. אבל לא התגלתה אצלו כוונה לבצע עבירה מינית, ולמעשה לאורך העונה הראשונה של חזרות לא ראינו את עפר מטריד אף אחת. אפילו כששכב עם קטינה הובהר שלא ידע זאת בזמנו והוא חי בפחד מאישום פלילי. הוא לא הוצג כטורף חסר רחמים, אלא כאדם שמעד.
קו העלילה שסבב סביב עפר עשה סלט מכל הירקות: יש לנו גבר רווק, מיני, הולל, חתיך, כוכב טלוויזיה סטריאוטיפי, שמתמודד עם נורמות משתנות במסגרת עידן מיטו, עם התמכרות לאפליקציות, עם הזמינות המטמטמת של יותר מדי אופציות מיניות.
הוא שוכב עם נשים שהוא לא יודע את שמן המלא, עושה סקסטינג, שולח דיק פיקס, צופה בפורנו ומרבה לאונן בשירותי התיאטרון. הוא גם בוגד סדרתי, ששכב עם אשתו של הבוס שלו, ביטל בעבר אירוסין וצרך זנות. הוא מצהיר הצהרות אהבה ושוכח מהן תוך רגע לטובת הבחורה הבאה, ובסופו של דבר מנצל קטינה. הוא אף פעם לא מבין מה טוב בשבילו ובשביל הנשים סביבו, עד שבסוף הוא מוצא עזרה בקבוצת תמיכה עבור גברים מכורים למין.
וכמו שרבות כתבו כשהתפוצצה הפרשה, בסדרה ההתמכרות למין הזיקה בעיקר לעפר עצמו. זאת בניגוד להתנהלות של דריגס במציאות, שהזיקה לאחרות והטרידה אותן. אלא שדריגס, לפחות על סמך הראיונות איתו, לא ממש מבדיל בין השניים. עושה רושם שמבחינתו, הסיפור של עפר הוא מחזה מוסר על חוטא מיני בן זמננו – כמוהו.
ההתמכרות למין של עפר אינה ההטרדה המינית של ארז
בראיון עם דנה ויס הוא ניסח זאת כך: "יש כאן מחלה והיא לא הולכת לשום מקום. יש כאן ילדים ונערים שכל שניה גדלים לתוך האינטרנט, לתוך הפורנו, לתוך הטינדר. הדייט הראשון שלהם יהיה מהטינדר. ככה הם לומדים לדבר עם בחורות". במילים אחרות, האינטרנט הוא הבעיה. טינדר היא מחלה. והחולים הם עפר, דריגס וגברים רבים אחרים.
זו טענה שחוזרת על עצמה בתרבות שלנו: להאשים בהטרדות מיניות את הפורנו, את טינדר, את וואטסאפ, את "הנוער של היום" ואת הבנות הערומות באינסטגרם. זה צעד אחד לפני סלאטשיימינג: הבנות אשמות בהטרדה כי הן מתירניות מדי, והבנים פשוט לא מסוגלים לשלוט בעצמם. הם מכורים. נעשה קישור מרגיז בין חרמנות לפוגענות.
וואלה, לא. אני לא מסכימה למסר הזה. הבעיה היא לא האינטרנט שפרץ את הגבולות, הבעיה היא גברים שלא מבינים שיש גבול בין התנהגות חרמנית, אפילו אם היא פתטית או התמכרותית, לבין התנהגות דורסנית. להיות חרמן לא עושה אותך מטרידן. לשלוח דיק פיק (בהסכמה) לא עושה אותך חוטא. להבריז מהעבודה באמצע היום כדי לשכב עם מישהי מטינדר אולי עושה אותך עובד גרוע, אבל זה לא אומר שאתה טורף מיני. טינדר היא לא העניין.
עפר, למרות שהוא מכור למין, תמיד וידא הסכמה (כך לפחות זה הוצג על המסך). עפר לא הטריד, לא הציק. בפעם היחידה שהוא שלח דיק פיק בלי הסכמה זה קרה לו בטעות. אלא שבסיפור המוסר של חזרות, נראה היה שיש מדרון חלקלק: אתה מתחיל בלהתפרפר בטינדר, עובר בבגידה, מסיים בבעילת קטינה. רק כשעפר מגיע לשפל הזה הוא מוצא פתח לגאולה באמצעות קבוצת טיפול. זה אולי סיפור יפה, אבל שונה באופן עמוק מהמציאות של דריגס, שהיוותה השראה לסדרה.
במציאות, דריגס לא נחשף כמי שנוהג לעשות סקסטינג, לשלוח דיק פיקס או לצאת לסטוצים באמצע יום עבודה. הוא נחשף כמי ששלח הודעות מטרידות בפייסבוק לנשים ונערות. רק שמבחינתו, כל הדברים המיניים הללו כאילו קשורים ביחד. הכל אותו חטא וחרטא. אין הבדל בין בעיה אישית שעושה לעפר חיים קשים, התמכרות למין, לבין התנהגות שמפריעה לסביבה – הודעות מטרידות. ברגע שגבר נכנע לחרמנות, הוא בהכרח יפגע בנשים. או כמו שהיו אומרות פעם, כל הגברים חזירים.
בראיון עם דנה ויס, דריגס ציין שהיוצרים הצמידו את עלילת ההתמכרות למין דווקא לדמות החמודה של איתי תורג'מן. לטענתו היה עדיף מבחינה יצירתית לתאר את עפר החמוד כמכור למין, על מנת לעורר הזדהות איתו. הוא רק מתעלם מהעובדה שעפר מלכתחילה התקבל כדמות חמודה כי הוא לא הטריד מינית. עפר היה סליזי, בוגדני וכושל, אבל לא מטרידן, דבר שדריגס לא יכול לומר על עצמו.
זו תפיסת עולם שמרנית ואנטי-מינית, וחסרה בה הפרדה בין שלושה מצבים שונים לגמרי. האחד, פגיעה עצמית – התמכרות למין שהורסת לעפר את הקריירה. השני, פגיעה בבנות זוג – עפר הוא בן זוג איום ונורא. השלישי, פגיעה בחברה כולה – הטרדה מינית, ובפרט בהקשר של יחסים מקצועיים בין מטריד למוטרדת. זה פשע נגד הנפגעות וגם נגד החברה, כי הוא גורם לאפליה, לדיכוי ולהדרת נשים. להיות מטרידן זה לא עניין נפשי פרטי.
גבר לא אשם בהטרדה מינית רק כי הוא היה חרמן. כי הוא הפגין חרמנות מול פרטנריות. כי הוא שלח להן דיק פיק (שוב, בהסכמה). כי הוא מחפש נשים באפליקציות. כי הוא שכב עם נשים בלי להכיר אותן לעומק. כי הוא התכתב התכתבות מינית. כי הוא הביך את עצמו בהקשר מיני. כי הוא השתכר. כי הוא התפרפר. כי הוא לא היה אביר על סוס לבן.
כמו שלמדנו להגיד "לרצות סקס לא אומר שאת מבקשת אונס" הגיע הזמן שנלמד להגיד "לרצות סקס לא עושה אותך אנס או מטרידן". נכון, התמכרות לסקס עלולה להוביל להתנהגות שקרנית ואגואיסטית, כמו במקרה של עפר, והתנהגות שלילית עלולה גם לגלוש להטרדה או לתקיפה מינית. בין כל הדברים האלה יש קווים משותפים ותחומים אפורים. אבל הם בהחלט לא אותו דבר, וזה מסוכן לקשור את כולם ביחד.
כשחרמנות היא חטא, מונוגמיה היא ישועה
בעיני העלילה של עפר, כפי שמוסגרה בדיעבד בתגובות של דריגס, היתה סוס טרויאני. שילוב מפתה של פמיניזם של עידן מיטו ביחד עם שמרנות. מוסר ההשכל שלה היה שגבר טוב צריך להיות רומנטי ומונוגמי, בעוד שהגבר הרע הוא חרמן מטינדר.
הסדרה קישרה לא רק בין "גבר חרמן" ל"אדם רע", אלא גם בין "אדם רע" לבין היעדר מסגרת מונוגמית. עפר הוצג כמי שלא מסוגל לנהל אורח חיים מונוגמי. הוא בגד באיריס וכנראה בבנות זוג נוספות שהיו לו. הוא פוטר מעבודתו הקודמת כי שכב עם אשתו של המפיק – פעולה שהוצגה כשוות ערך להתנהגות מינית לא הולמת בעבודה עצמה. שחקן מבוגר שמדבר עם עפר אפילו מצדיק את המפיק, שפיטר את עפר מסיבות לא מקצועיות בעליל.
הזווית הזאת בסיפור הרגיזה אותי במיוחד. כמו שהתמכרות למין לא עושה אותך בהכרח אדם רע, כך גם חוסר יכולת או היעדר רצון לחיות במונוגמיה. אני מכירה לא מעט גברים א-מונוגמיים מעולים, כבני זוג ובכלל. הקהילה הפוליאמורית, בהיעדר מסורת של נורמות זוגיות מקובלות, פיתחה אוצר מילים מפותח לעיסוק במוסר מיני.
אני קוראת עכשיו את הספר הישראלי "יחסים פקוחים", יש שם 15 מונולוגים מעניינים של גברים במערכות יחסים לא מונוגמיות. המרואיינים מדברים על מוסר, שוויון, על יחסים הוגנים, על תקשורת טובה. אף אחד מהגברים הללו לא מגלה "נאמנות" לנשים במובן הנורמטיבי, ובכל זאת הם משתדלים לעשות טוב. להיות אנשים טובים, כלפי בנות זוגם ובכלל.
בעולם של חזרות עפר חוטא בשני חטאים: הוא חרמן והוא לא מונוגמיסט. זו גישה רווחת בעולם המונוגמי, שחרמנות גברית היא עול, ומונוגמיה היא התרופה. כאילו שזוגיות, ובמיוחד חיי נישואים ומשפחה, אמורים להיות כלא לגבר החרמן. הגבר הטיפוסי הוא שור מועד, רק תנו לו גישה חופשית לטינדר ותראו איך הוא משתגע.
נניח שגבר כמו עפר מרציאנו, טיפוס חרמן שמתחיל עם כולן, מה שנקרא פעם "רודף שמלות", מתארס. ישר כולם מניחים שמדובר בנישואים סגורים, ומחליטים שהאיש שינה את דרכיו. הסכנה חלפה, הגבר מבוית. כאילו שמשמעות הנישואים לא השתנתה בכלל בחמישים השנים האחרונות. אנחנו יושבים בסלון בסבנטיז, אוכלים פונדו, שותים גזוז, צופים בשידורים הראשונים של הטלוויזיה הישראלית, ומרכלים בינינו – "שמעתם שעפר רודף השמלות התחתן? הוא כבר לא ירדוף אחרי בחורות בדיזינגוף".
השאלות הן אף פעם לא: האם גבר מכבד נשים? האם יש לו חברות ושותפות? האם הוא פמיניסט? האם הוא מגן על נשים מהטרדה, גם אלה שאינן אשתו או בנותיו? במקום זאת השאלות הן: הוא רווק, או נשוי? נאמן, או בוגד? הוא עושה הרבה סקס? כי או שהוא מתפרפר – עושה סקסטינג, שוכב עם נשים שהוא לא מכיר – או שהוא חסוד. גבר חרמן זה רע, גבר נאמן זה טוב.
זה הצד השני של סלאטשיימינג
אז בסדר, אף אחד לא באמת קורא לגבר כזה שרמוטה, או שרמוט. אין דבר כזה גבר מופקר. אבל בעיני החברה גבר הולל הופך את הנשים שאיתו לשרמוטות, ולכן הוא בהכרח נבל.
יש מדריך למוסר במערכות יחסים א-מונוגמיות שנקרא בשם המפחיד The Ethical Slut, בתרגום גס – שרמוטה מוסרית. זה שם מעורר מחלוקת במכוון, בסגנון השם של "צעדת השרמוטות". בקריאה ראשונה זה נשמע כמו אוקסימורון. שרמוטה זו קללה! אי אפשר להיות שרמוטה גאה או שרמוטה מוסרית.
בקריאה שניה אני שואלת את עצמי – למה בעצם? מה רע בלהיות שרמוטה? אפשר להיות גם אישה חרמנית וגם אישה טובה. ובאותה מידה מותר להיות מופקר. כל עוד הוא לא פוגע באף אחת, גבר צריך להיות חופשי להשתרמט.
בעונה הראשונה של חזרות, השחקנית מיה (אגם רודברג) קראה לעפר "בית שימוש". היא עשתה לו סלאטשיימינג על זה שהוא מחליף בחורות ושולח דיק פיקס. יש שיגידו שזו אפליה מתקנת – להשפיל גברים מיניים באותו אופן שנשים הושפלו עד היום. אני לא מסכימה.
אם העונה השנייה של חזרות באמת תעמיק בנושאים של עידן מיטו, אני מקווה שזה יהיה חכם. לא סתם פאניקה מוסרית בסגנון "הכל בגלל תרבות המסכים והדיק פיקס והסטוריז באינסטגרם. טינדר זה רע. כל הגברים חזירים". אולי אפילו נזכה לראות דמות חדשה על המסכים – גבר חרמן שמכבד נשים.
תמונה בראש הכתבה: צילום מסך מתוך "חזרות" | כאן 11
