כשהייתי ילדה היתה אמי מספרת אותי קצר. שיהיה יותר נוח, במיוחד אם כינים. נו.

"כמו בן", הייתי מתלוננת, ויום אחד החלטתי שלא, אני לא רוצה תספורת כמו של בן. הזהרתי את אמא לפני התספורת – "לא כמו בן"! – בסדר, היא אמרה, ובכל זאת כשהבטתי במראה –  תספורת קצרה. יותר מדי קצרה.

לא הלכתי שבועיים לגן. בכי. צעקות.

ומאותו היום החלטתי לא להסתפר יותר. את ילדותי ושנות העשרה שלי העברתי עם שיער ארוך וסמיך שהגיע עד המותן.

אמא שלי היתה חופפת לי אותו, והיתה מסרקת אותו, ונלחמת בקשרים, וכל שנה כשהיו מגיעות הכינים, עם מסרק דק דק ושמן רוזמרין ומה לא, נלחמת בהן גם.

ואני זוכרת את כל זה כחלק כמעט טראומטי, בהחלט כואב, של הילדות שלי, לא כי כאב לפעמים להתיר את הקשרים, או מעצבן לחפוף, או מייגע לסרק את הכינים, אלא כי מתחת לכל אלו, במקביל, גם סבלתי את הסבל, היאוש, הכעס של אימי. כי בזמן שהיא נלחמה בשיער האינסופי שלי, השיער שלה, אישה בשנות השלושים לחייה, היה קצר ודליל. והוא היה קצר ודליל כבר שנים, עוד בשנות העשרים שלה. עוד בשנות העשרה.

כשהייתה בת שש, אמא שלי, שנולדה בישראל כשנתיים לאחר שהוריה עלו ארצה מאיראן, נלקחה בכוח על ידי הצוות הרפואי של הד"ר חיים שיבא לעבור הקרנות נגד מחלת הגזזת. גם אחותה הקטנה ממנה בשנה וחצי נלקחה. ההורים התנגדו. אף אחת מהבנות לא היתה חולה בגזזת. נציגי המשטר איימו – אם לא תאשרו את הטיפול, לא יוכלו הבנות ללכת לבית הספר.

את הסיפור שמעתי לאורך ילדותי. אני לא זוכרת כבר את הפעם הראשונה. נדמה כמעט שתמיד ידעתי.

ילדה בת שש. קודם חותכים את השיער, המשיי, הארוך. אחר כך, שעווה חמה על הקרקפת. ויוד כחול על הקרחת. ילדה בת שש, לא חולה, עם קרחת, שיער שנתלש – באכזריות? באדישות? במיומנות רפואית מנותקת? – וראש מבויש, מבייש, מכוסה ביוד. אחר כך, פנים למטה, על הכרית, למה שנדמה כמו נצח, כמעט בלי אפשרות לנשום, ומכונת רנטגן צמודה ממעל, לא נותנת לזוז, מקרינה קרני רנטגן ארוכות על ראש של ילדה. בת שש. עם קרחת.

אני זוכרת את שנות ילדותי כשלאמא עוד היתה תקווה, שניתן לעשות משהו, שאפשר יהיה למצוא טיפול שיחזיר לה את מה שנלקח – את השיער שלה, אבל לא רק או לא סתם. לא רק את השיער. את הנשיות, את תחושת הערך העצמי, את החיים האגביים שלא מסתתרת בתוכם בושה או המחשבה, מסתכלים עלי, על השיער, או הקרחת, ושוב שואלים – למה כל כך קצר? ולמה את לא צובעת? למה גלח? – ואת הדברים שאנו כנשים לוקחות כמובן מאליו – ההתלבטויות אם ארוך או קצר, או באיזה צבע, ופן או לא פן, והכיף להסתכל במראה אחרי תספורת ולהיות מרוצה. או לא. להסתכל במראה ולא לראות קרחת.

ובתוך כל זה, אני, עם השיער הארוך, הסמיך, הגלי – השיער שירשתי מאמא, לא מאבא המתולתל – כמו מסך של כאב שתמיד שם, להזכיר לנו את מה שאיבדה ומה שאיבדנו אנחנו, כשבמיומנות רפואית מנותקת, תלשה האחות את השיער המשיי, הארוך, ואיתו את כל מי שיכלה להיות אימי אלמלא.

עוד על פרשת הקרנות הגזזת

(בתמונה: ילדות במעברת כפר סבא. צילום: לע"מ).

 

תגובות

תגובה אחת

  1. וכעת נודע לי גם, שנפגעות גזזת לא מקבלות זכאות לפיאה משיער טבעי. גם פנייה לעמותת זכרון מנחם נענתה בשלילה כי נפגעת הגזזת שאני מכירה לא חולת סרטן. כמה כאב נפשי מתסכל מהמערכת לאורך השנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבוע שעבר התקיים כנס "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" בו דיברו על החשיבות של הנפש שלנו מאז מלחמת השבעה באוקטובר ובמאבק לשחרור החטופים והחלפת הממשלה. אחת מהדוברות בכנס, ד"ר הילי כוכבי, מסבירה את הקשר בין הנפשי לפוליטי ומדוע הפסיכולוגיה מאז ומעולם, לא הייתה ניטרלית
להטב"קים מזרחיים כמעט ואינם נוכחים בייצוג של הקהילה הגאה בישראל, הן בפוליטיקה המקומית, הן בתרבות הפופולארית והן במחקר האקדמי. הכנס הלהט"בקי המזרחי האקדמי הראשון יהווה מפגש לדיון ועשייה בנושאים אלו והוא המשך ישיר לשיח ולפעילות אקטיביסטית שהתקיימו בשנים האחרונות.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.