על רקע לאומני

עריכה: איילת גל

בתמונה הראשית: צילום: יוסי זמיר | שתיל סטוק

לפני כשלושה חודשים הגיעה למליאת הכנסת הצעה לתיקון החוק למניעת הטרדה מינית, שהייתה קצת מבלבלת – החמרת ענישה בעבירות טרור לאומני. לפי ההצעה יוכפל העונש של מי שמבצע הטרדה מינית או התנכלות מתוך מניע של גזענות. את ההצעה הביאו חברי הכנסת לימור סון הר-מלך ויצחק קרויזר ממפלגת עוצמה יהודית, והיא אושרה לפני כשבועיים (17.5.2023) בקריאה טרומית במליאת הכנסת (עם רוב של 44 ח"כים תומכים מול 8 מתנגדים).

הטיעון של הר-מלך להצעה הוא כי "שילוב של הטרדה מינית, שנעשה על רקע לאומני, מותיר בנפגעות צלקת כפולה, גם את הצלקת האישית כנפגעת מין, וגם כנפגעת הטרור שהוטרדה רק בגלל היותה יהודייה".

במבט ראשון יש היגיון בדבריה: נראה שהתיקון דומה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם – המתחייבת להגן על נשים החיות באזורי לחימה וסכסוכים אלימים. ההחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם היא החלטה היסטורית וחשובה, שמגיעה מתוך הכרה בפגיעה הייחודית של נשים, נערות (וילדים) במצבי סכסוך ומלחמה. במצב של מלחמה נשים חשופות יותר לפגיעות כמו: הרחקה מהשיח הפוליטי ומשירותים חברתיים, אלימות במשפחה, אונס, עוני ועוד.

אכן, אנחנו חיות מציאות של סכסוך. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ארוך שנים ועקוב מדם. אנחנו חיות באזור רווי באלימות. מציאות אלימה כמו שלנו היא קרקע פורייה לאלימות מגדרית, וצריך להכיר בכך שנשים נפגעות בצורה ייחודית מהמצב הזה. למרות זאת, החוק הזה עורר בי אי נוחות.

הצעת החוק שלי ושל חברי יצחק קרויזר להחמרת ענישה בהטרדות מיניות על רקע לאומני עברה היום בקריאה טרומית במליאת הכנסת.
בשנים האחרונות התעצמה תופעת הטרור הלאומני. מדי יום אנו נתקלים בדיווחים על נשים שהוטרדו מינית על רקע זהותן הדתית. התעצמות התופעה הגיעה למצב שבאזורים שונים בארץ, https://t.co/BaBIBonf2y

— לימור סון הר מלך (@limor_sonhrmelh) May 17, 2023

בנאומה בכנסת, תיארה הר-מלך עלייה במה שהיא מגדירה "טרור לאומני" כלפי נשים יהודיות שהוטרדו מינית על רקע זהותן הדתית. "דתית" אלו מילותיה – לא ישראלית, לא יהודייה – דתית. איך מזהים אישה או נערה דתייה? על סמך נראות חיצונית, חצאית, אולי גרביון, חולצה ארוכה/חצי, לפעמים כיסוי ראש. האם הר-מלך מתכננת לשאול נפגעות "מה לבשת"? או "באיזה פעילות דתית עסקת"?

הר-מלך הוסיפה בדבריה שמדרום הארץ ועד צפון הארץ נשים מפחדות לצאת לפעילויות ספורט או לבדן בשעות הערב. זה נכון. נשים מפחדות להיות מותקפות מינית. אני אישה, ואני מפחדת להיפגע מינית. מכירה עוד כמה נשים. כשאנחנו לבד ברחוב בלילה אנחנו משוחחות בנייד. אנחנו בודקות מי עולה איתנו במעלית או נכנס אחרינו לבניין מגורים. אני באמת לא חושבת שאי פעם ערכנו הפרדה בין המחשבה להיפגע על ידי יהודי או ערבי. תמיד המחשבה הייתה "אני מפחדת להיפגע מינית", בלי המשך. שהרי לאלימות יש היבט מגדרי. לפני ואחרי הכל.

מה הצדק שאנחנו עושים עם נפגעות, כאשר פגיעה באחת אינה פוגעת כמו השנייה? מעתה יהיה מדרג בין פגיעות? האם אישה יהודייה באמת נפגעת פחות, אם הפוגע הוא יהודי?

מתלוננת נבחנת תחת קריטריונים רבים שהחברה שלנו שמה. אז אולי זהות הפוגע וזהות הנפגעת הם לא יותר מקריטריונים נוספים שיפעלו נגד נפגעות, כאשר הפגיעה של אחת אינה נבחנת רק אל מול עצמה, אלא ביחס לזו של אחרת.

כשקראתי את החוק, זה זרק אותי להפגנה שערכתי בנובמבר 2022 מול בימ"ש השלום בבאר שבע בעקבות העונש המקל בעיניי שניתן לנער בן 17 שפגע מינית בילדה בת 10 בחדרה. הנער – תושב אחד הכפרים הבדואים בדרום. הילדה – יהודייה מהיישוב הסמוך אליו.

בערב שלפני ההפגנה קיבלתי מספר שיחות טלפון שבהן ניסו לשכנע אותי להצטרף להפגנה של "הוועד להצלת הנגב" שהיו"ר שלו אז היה אלמוג כהן. אני ביקשתי לערוך הפגנה א-פוליטית נפרדת, בניגוד לוועד שסברו שהפגיעה נעשתה על רקע לאומני רק מתוקף זה שהנער בדואי והילדה יהודייה.

אבל ה"תמיכה" שהציעו לי לא הרגישה כנה. חוץ מזה שהפגיעה בילדה חמורה בפני עצמה בלי שיתווסף לה מניע לאומני, הייתה שם צביעות. מה פתאום פגיעות מיניות מעניינות אותם? הרי מדובר באנשים ובגופים שמעולם לא עמדו לצדנו. זה היה ברור שלא אכפת להם באמת מהנפגעת, זה היה שימוש ציני בכאב שלנו לאג'נדה הלאומנית שלהם.

ממש כמו אחרי אותה שיחת טלפון, כשקראתי את הצעת החוק, עלו לי שאלות – האם הצעת החוק, כפי שהיא מוגדרת, מיטיבה עם נשים? או שהיא דווקא משתמשת בנשים?

בהצגת החוק בכנסת אמר ח"כ יצחק קרויזר: "הצעת החוק הזו תעשה צדק מוסרי ולאומי מול חלאות אדם שפוגעים בנשים יהודיות מתוך ידיעה שהם פוגעים בנשים ורוצחים את נפשן מתוך מטרה לבצע פיגוע טרור לכל דבר."

טרור מיני מוכר בעימותים צבאיים ומשמש לא פעם כשיטת לוחמה באזורי סכסוך ומלחמה. זהו אקט שמטרתו לשלוט, להשפיל. ברואנדה למשל, תקיפות מיניות ואונס של נשות הטוטסי נועדו לחולל רצח עם של אותה קבוצה אתנית.

לא מזמן השתתפתי בהרצאה של איתי אנגל שהביא עדויות של נשים משבט הטוטסי. אותן נשים סיפרו שהן נאנסו באכזריות, לאחר מכן איבר המין שלהן הושחת והן הושארו בחלקת יער מגודרת עד הלידה כדי למנוע מהן לבצע הפלה. לאחר הלידה הן ניסו לחזור לבתיהן, אך גם שם נדחו ונחשבו ל"סחורה פגומה" בעקבות חילול הגוף שלהן. לא נשאר להן מקום בעולם. קורבנות מכל כיוון שלא נסתכל על זה.

בבוסניה יש ראיות המראות כי החיילים הסרבים-בוסנים השתמשו באונס ככלי של טרור, כפעולת תגמול וכביטוי לשנאה. ובשנים האחרונות גם באוקראינה אלימות ואונס של נשים, נערות וילדות משמשים נשק של מלחמה על ידי הרוסים.

חוק ניצולות האונס היזידיות

וכן, גם אצלנו זה קורה. עצוב ומפחיד להיזכר במקרים כמו האונס והרצח המחריד של אורי אנסבכר ז"ל. הרוצח שלה סיפר בחקירתו שתכנן לרצוח יהודים. או, שב-2006 נאנסה ונרצחה הילדה ליפז חימי, וכאשר הרוצח שלה נשאל למה רצח אותה הוא השיב "הילדה הזו מחר תגדל, תתגייס לצבא ותרצח את הילדים שלנו". וזה בסדר לפחד מזה, כי זה מפחיד. אבל מה המשמעות של להגדיר בחוק את פגיעתן כפיגוע טרור?

השימוש במילה "כלי" – כלי נשק, כלי לוחמה, כלי טרור – הוא לא מקרי. השימוש הלאומני של אונס במלחמה דורש הסתכלות על נשים כאובייקט. הפגיעה בנשים בלחימה אינה נתפסת כפגיעה באינדיבידואלית, היא פגיעה בכבוד לאומי. היא פגיעה באישה – כי היא שלי. כי ברור שאותו "צדק מוסרי" לא יינתן לנשים ערביות שנפגעות. הוא גם לא ייעשה עבור נשים שנפגעו מפוגעים יהודים. אותו "צדק" הוא עבור האגו הגברי-הלאומי, שנזכר שאכפת לו מהנשים שלו רק כשיש גבר ערבי בסביבה.

אלימות מינית על רקע לאומני מתרחשת. גם אצלנו. אבל האמת היא, שזה פשוט לא העניין. העניין הוא לא אם פשעים כאלה מתרחשים, אלא ההצעה שהם יוגדרו כחמורים יותר. בסופו של דבר מדובר בהצעת חוק לאומנית, שעושה שימוש ציני בפגיעות מיניות למטרות גזעניות.

אי אפשר להתעלם מכך שהטרדות קורות. נערות מוטרדות ברכבת הקלה, באוטובוסים וברחוב בירושלים ובשטחים. דיברתי על החוק עם חברה שגרה באזור, והיא סיפרה לי איך בנערותה היא וחברותיה היו חשופות להטרדות של נוער בדואי בנסיעה בתחבורה ציבורית לפנימייה בערד או בקומת המזון המהיר שבקניון הנגב. "כולן ידעו שזה קורה, רובנו חווינו את זה".

ההטרדות האלה בהחלט קורות. אבל צריך להפריד בין הפגיעה המינית לבין הטיעון לטרור. המציאות היא שאוכלוסיות מוחלשות מגיעות עם נוער בסיכון ברחובות ועם הטרדות מיניות. על אחת כמה וכמה באזור סכסוך על רקע המציאות האלימה שלנו. זה לא הופך את ההטרדות לפשוטות יותר או קשות יותר, זה פשוט הופך אותן לקיימות. להתייחס להטרדות כאלה באופן לאומני לא יפתור כלום. פגיעה מינית היא חמורה בפני עצמה בלי קשר לרקע שלה. ה"למה" אינו משנה – אונס זה אונס.