רגעי השפל והמשברים, רגעי השמחה והיופי

כשהייתי אמא צעירה, אחת הנערות שניגנה עם בתי בתזמורת נוער, התאבדה. אני זוכרת היכן הייתי ברגע ששמעתי את הבשורה המרה. אני זוכרת גם את האגרוף בבטן. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהי שהכרתי התאבדה, ובמשך השנים אנשים צעירים נוספים מסביבי בחרו לא לחיות. בכל פעם שאני חושבת עליהם, הגוף שלי משחזר את אותן התחושות מהרגע בו נודע לי על האסון.

כאם, התאבדות תמיד הייתה הפחד הגדול ביותר שלי. המחשבה שילד.ה של אמא כלשהי כבר לא איתנו, מבחירה, היא מחשבה בלתי נתפשת עבורי. לפני חמש שנים האסון הנורא הזה קרה לידידתי, דורית. בתה היחידה, שירה, התאבדה בגיל 25. את דורית פגשתי כשהיינו נערות. היא היתה חכמה, חזקה ודעתנית, ולא הופתעתי כלל כשנודע לי, שנים אחר כך, שבחרה להביא ילדה לעולם כאם יחידנית.

על בתה שירה שמעתי מרחוק. ילדה אהובה, מלאת שמחת חיים, נבונה ורגישה שגדלה להיות נערה פעילה חברתית. מדריכה בתנועת נוער, מתנדבת בשנת שירות ומורה חיילת. בקיצור, בת למופת שכל אמא יכולה להתברך בה.

את מגדלת לבד ילדה: משפחה של אם ובת, מוקפת קרובים תומכים, בתך היא פאר היצירה שלך. את מגדלת אותה להיות עצמאית וחזקה, לעשות בחירות שיטיבו איתה ועם סביבתה והנה אחת ההחלטות הראשונות שלה כאשה בוגרת היא לא לבחור בחיים. איך ממשיכות הלאה?

אחת הדרכים בהן בחרה דורית להמשיך, הייתה ליצור סרט להנצחת זכרה של שירה. לשם כך היא פנתה לבמאית ענת צום איילון. הבחירה של דורית וענת היתה לתעד את עולמה של שירה דרך מסמכים אישיים של שירה ואודותיה: יומנים, שירים, סרטונים, צילומים וציורים, וגם לכלול שיחות עם כל אלו שאהבו אותה ולשמוע מהם כיצד הם חוו את שירה ומה היתה השפעתה על חייהם.

״לפני כשלוש שנים נעניתי לפנייה של דורית חריף ליצור סרט על שירה, בתה היחידה שהתאבדה בגיל 25", מספרת ענת. "ידעתי שמדובר בצלילה לתוך הרבה כאב, אבל לא שיערתי עד כמה אקשר לדמותה של שירה".

בתחילה, חשבה ענת שתתמקד ביומנים שכתבה שירה לאורך השנים, בהם ביטאה מצוקות ורגעים אפלים. ענת התכוונה לשלב את היומנים בצילומים ביתיים של שירה – שצילמה את עצמה וגם צולמה על ידי משפחתה. "בהמשך פגשתי את הקרובים אליה, בני משפחה וחברים מתקופות שונות", היא מספרת. "למרות האבדן הקשה, הם הצליחו לפרוש בפני עולם שלם של בחורה מיוחדת במינה, אהובה מאוד, אמנית בנשמתה, אוהבת טבע ואדם, עם יכולת נדירה של הקשבה ואמפטיה וגם מפתיעה, פרועה, מצחיקה".

בראשית יוני  2023 התקיימה הקרנה במלאת חמש שנים למותה, של הסרט ״שירה״. האולם היה מלא מפה לפה. לא ידעתי למה לצפות והסרט תפס אותי לא מוכנה. במשך שעה וחצי ישבתי מהופנטת, ללא תזוזה. לא יכולתי לנתק את מבטי מן המסך. נראה לי שכך הרגישו כולם. בסיום הסרט כולנו נשארנו על המושבים קפואים במקום.

"ניסיתי שהסרט ישרטט את דמותה של שירה", מפרטת ענת. "רגעי השפל והמשברים כפי שהביעה ביומן, וכפי שהעידו כל אוהביה, ביחד עם עם רגעים מלאי שמחה ויופי, מה שאולי הופך את מותה לעוד יותר כואב. רציתי שכפי ששירה נגעה בליבי, היא תיגע גם באנשים נוספים שלא הכירו אותה והאסון של אבדן חייה היקרים ימשיך ויהדהד".

הסרט נפתח בנוף מדבר, כשברקע מתנגן שיר שכתבה שירה. לאחר הפתיחה הזו, אנו רואים וידאו של שירה במדבר, מציגה פוזות מצחיקות למצלמה. בו זמנית, נראית דורית, חוזרת על דברי שירה, מתבוננת בוידאו ולא מאמינה: זה נראה כאילו היא חיה, זה לא ברור לי. כאילו ככה אני נוגעת בה".

בסוף אותה סצינה שואלת דורית "איך מהילדה המושלמת הזאת בסוף נהיה אובדן?". הסרט כמובן לא מתיימר לענות על השאלה הכואבת הזאת, אבל הוא מביא את סיפורה של שירה בכל מורכבותו. מהעדויות של חבריה ואוהביה, ניתן להבין ששירה הייתה גדולה מהחיים וחוותה כל רגש בעוצמה רבה. "כל רגש שחוויתי איתה היה עוצמתי הרבה יותר", מספרת אחת מחברותיה. "הרגשתי את הרוח, ראיתי את הנוף, הרבה יותר רקדתי, הרבה יותר נכנסתי למים". "בטירונות, שירה גרמה לזמן לעצור מלכת", העידה חברה אחרת. "היא מתחברת מהר ויוצרת אש. ככה נורא מהר וצחוקים".

לצופים שלא הכירו את שירה אישית, כמוני, נתן הסרט אפשרות להכיר ולהבין מי הייתה ועד כמה הייתה עצומה השפעתה על הסביבה שלה. "כמו ששירה סחפה אנשים עם האושר שלה", מסביר אחד מחבריה, "כך הייתה סוחבת את האנשים אחריה עם השפל שהיה לה אחר כך".

וכך, בכנות  ובאומץ מראה הסרט את החבל הדק עליו אנו פוסעות בדרך החיים ועד כמה קל ליפול ממנו לתוך תהום, אפילו בזמן שאנחנו מוקפות בסביבה תומכת.

"היו לי הרבה שיחות עם דורית שהסכימה באומץ לב לחשוף את הכאב העצום שלה", מספרת ענת, במאית הסרט. "הרבה פעמים, כשמישהו מתאבד – ולצערי אני מכירה את הנושא מקרוב דרך אחייני האהוב שהתאבד בצבא – המוות הטרגי הזה לוקח עימו גם את העבר, שכן, הכאב מכיל גם הרבה אשמה, ואז גם הזכרונות הטובים נצבעים מחדש בצבעי האופל".

את הסרט ״שירה״ כדאי לכולם לראות. הסרט אמנם עוסק בסיפור אישי, אבל גדולתו היא בכך שהוא נוגע בכולנו ומזמין אותנו לחשוב על השאלות המהותיות של תפקידנו כהורים לילדים, למתבגרים ולילדינו הבוגרים. הסרט מציב שאלות הנוגעות בערבות ההדית והאפשרות להיות שם למען חברינו וקרובי משפחתנו, קשובים מספיק על אף מירוץ החיים, בעיתות קשות. ״שירה״ הוא גם סיפורה של תקופה, זהו סרט ישראלי על דור שהיה לו הכל אבל חיפש משמעות ורצה לתרום למדינה ולחברה. השאלה שהעסיקה אותי בעת הצפיה האם החברה והמדינה היתה שם בשביל הא.נשים הצעיריםות האלו או שקיבלנו את תרומתם כמובן מאליו.

לקראת כתיבת הכתבה הזו, ביקשתי לצפות שוב בסרט. בצפייה השניה הייתי מסוגלת לשים לב לפרטים וכך, הבנתי את תבונתה של הבמאית בהצגת דמותה של דורית. שירה  הרגישה, הבוגרת, האמפטית והמתייסרת היא כמובן גיבורת הסרט. אך לצידה, מוצגת דורית, אמה, כגיבורה אמיתית – אחרי שקרה לה האסון הנורא מכל, היא התעמתה עם הכאב בכל צורה אפשרית: היא קראה ביומנים, צפתה בסרטונים ובתמונות ודיברה עם כל אלו שהכירו את שירה  כדי למצוא חומרים שישאירו את שירה איתנו. במובן מסוים, דורית היא העדה היחידה לחיים שלה עצמה ולחיים עם שירה והיא לקחה על עצמה את התפקיד לשמר את הזיכרון. לשם כך היא היא היתה חייבת להמשיך לחיות, נאמנה לאמת שלה מבלי לעשות לעצמה הנחות. "כשאני מרגישה את הכאבים הגדולים", היא מסבירה, "אני מנסה לחשוב על משהו עכשווי. לא בשביל להימלט, אלא כדי לנשום".

להרגשתי, הסרט הזה, על נושא כל כך כואב ומפחיד, נתן לדורית הרבה אוויר לנשימה ואני מאמינה שכך ירגישו כל אלו שיצפו בו.

"שירה"

תסריט, בימוי ועריכה: ענת צום אילון

צילום: רוני קלדרון

צלמים נוספים: יובל הורוביץ, ענת צום אילון

לצפייה בסרט. סיסמא: SHIRA1508