Reading Time: 3 minutes

לומדות מהבריטיות: שש הנקודות להצלחת מחאת הנשים

אקטיביסטיות, כמו "נשים עושות שלום", עובדות למעננו ולא רואות תוצאות מיידיות. "קבוצת שש הנקודות" נותנת תקווה: סיפור של אצילות אנגליות שקידמו את מעמד הנשים. והמסקנה? בישראל ובבריטניה: הזמן למחאת נשים הוא תמיד עכשיו
Reading Time: 3 minutes

בימים אלו מלאו שש שנים למלחמה בעזה בקיץ 2014, בעקבותיה הצטרפתי לתנועת "נשים עושות שלום" שפועלת למען סיום הסכסוך עם הפלסטינים והסכם מדיני בשיתוף נשים. אם לא שמעתן עלינו זה בגלל שאנחנו לא ממש מצליחות להגיע לתודעה ציבורית, ולא רואות תוצאות למאמצים הגדולים שלנו בשטח.

כשאני מתייאשת אני נזכרת באנגליה של 1921, בליידי רונדה, ובקבוצה של סופרג'יסטיות לשעבר ששינו את העולם ונשארו עוד הרבה יותר עלומות מתנועת "נשים עושות שלום". עשו לעצמכן כוס תה אנגלי עם חלב, ואספר לכן סיפור מחמם לב ומשנה עולם.

קבוצת שש הנקודות וליידי רונדה, הסופרג'יסטית האצילה 

״קבוצת שש הנקודות״  קמה בבריטניה בשנת 1921, שלוש שנים אחרי שנשים קיבלו סוף סוף את זכות הבחירה בבריטניה. המייסדת היתה ליידי רונדה פעילה פמיניסטית סופרג׳יסטית אצילה ששנה קודם הקימה עיתון ספרותי פמיניסטי בשם טיים אנד טייד.

מטרות "קבוצת שש הנקודות" היו השגת שוויון מלא לנשים בשטח הפוליטי, התעסוקתי, המוסרי, החברתי, הכלכלי והמשפטי. 300 האקטיביסטיות הפוליטיות שהיו חברות בו פעלו למען שינוי חקיקה בשישה נושאים קריטיים: אלימות נגד ילדים, אימהות אלמנות, אימהות לא נשואות וילדיהן, שוויון בנושא אפוטרופסות לשני ההורים הנשואים, שוויון בשכר למורות, ושוויון הזדמנויות לנשים בשירות המדינה.

ליידי רונדה, מקימת קבוצת שש הנקודות

 

הקבוצה פעלה בזמן מלחמת העולם השנייה ובתקופת המשבר שתקף את בריטניה לאחר סיומה. את הנזקים הפיזיים להפצצות בלונדון ניתן היה לראות בבירור ברחבי העיר, ואת הנזקים לכלכלה ניתן היה לראות בתקופת הצנע שלאחר המלחמה. אבל הכלכלה לא הייתה היחידה שסבלה. את הנזקים האישיים והנפשיים ששילמו נשים רבות קשה היה אז לאמוד.

למרות הפעילות בזמנים מאתגרים בבריטניה, בשישים שנות קיומו הארגון הצליח לגרום לשינוי. בשנת 1921, כשהאקטיביסטית הסקוטית מארי סטופס הקימה את המרפאה הבריטית הראשונה לאמצעי מניעה, קבוצת שש הנקודות עמדה מאחוריה. ובזמן מלחמת העולם השניה הן אפילו הצליחו להשיג שוויון בשכר לנשים בשרות הבטחון האזרחי שעד אז קיבלו רק שני שליש משכר הגברים.

לא רק שביתת מין: ליזיסטרטה ממשיכה לפעום בדורות של נשים

בשנת 1952, כשבע שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, הארגון הוביל כנס גדול בשם "נקודת המבט הנשית", בו השתתפו כל הגיבורות הפמיניסטיות של אותה תקופה, למשל ורה בריטן וויניפרד הולטבי.

בסיכום הכנס כתבו המארגנות:

״כבר אלפי שנים ידוע שנשים מתנגדות למלחמה (דעה שהושמעה בברור בליזיסטרטה). ברור שמלחמה פוגעת בחיים בבית, שהוא בעיקר מעוזם של הנשים. כיון שנשים פחות אגרסיביות מגברים, סולדות מאלימות פיזית, והן יותר אמפטיות לסבלו של היחיד, יש לקוות שאם תגדל השפעתן בעולם יגיע גם שלום עולמי.״

המארגנות הביעו תקווה שנשים תהפוכנה יותר

״מחונכות פוליטית ויותר בטוחות בנקודת המבט שלהן ואז יהיה אפשר לצפות גינוי לתעמולת המלחמה. כיון שנשים הן הנפגעות העיקריות מזוועות המלחמה יש לקוות שהן תוכלנה להפריך את הטענה על הצורך הבלתי נמנע במלחמה שגברים רבים לוקחים כמובן מאליו.״

המשתתפות בכנס קיוו שהעתיד בו נשים משולבות במוקדי קבלת החלטות יוביל לשלום עולמי. זה לא קרה עדיין.

ערביות ויהודיות מסרבות להיות אויבות

לפני שש שנים בדיוק, בתחילת המלחמה, שכונתה "מבצע צוק איתן", נערכה בעיירה טירה עצרת בשם ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״. זה היה ביום שבת, והתאספנו כאלף יהודיות/ים וערביות/ים והחזקנו שלטים בעברית ובערבית.

במיוחד התחברתי לשלט שהניפה אשה צעירה שעמדה ליד בימת הנואמים ובו נכתב  ״ערביות ויהודיות מסרבות להיות אויבות״. אפשר היה לחוש את הרצון הטוב והאנרגיה החיובית מסביב. זה לא מקרה שזמן קצר אחר כך, מיד לאחר המלחמה בספטמבר 2014, קמה תנועת נשים עושות שלום.

תנועת נשים עושות שלום קמה כדי לעצור את האלימות, לעודד את המנהיגים לחזור לשולחן הדיונים ולהגיע להסכם מדיני. כבר עברו שש שנים, ושום שינוי אמיתי לא קרה. אמנם מאז 2014 לא הייתה מלחמה נוספת בדרום אבל גם לעבר הסכם לא התקדמנו.

פעילות נשים עושות שלום בדרום הארץ בזמן בלוני התבערה

אם נחכה שיסתיימו מלחמות הגברים, לעולם לא נשיג את מטרותינו

לפני מספר ימים, בדיון בתנועת ״נשים עושות שלום״, דיברה חברה המתגוררת בקיבוץ בגבול עזה. היא הזכירה לנו שבנוסף לדאגה בגין הקורונה אסור לשכוח שהגבול הדרומי שלנו צבוע באדום. למרות שאנחנו שומעות על הדרום רק כשיש אירועים חריגים, הוא שם והתושבים שלו סובלים כל הזמן ממלחמה מתמשכת ללא יחסי ציבור.

בעיצומו של משבר הקורונה, המטרות של "נשים עושות שלום" נראות הזויות כמעט כמו אלו של ״קבוצת שש נקודות״ בתקופת מלחמת העולם השנייה: מה הסיכוי שהקריאה של נשים לעצור מלחמה ואלימות תישמע בזמני משבר מדיני וכלכלי?

כשאני קוראת את ההתכתבות של מובילות הקבוצה הבריטית בשנים אלו, אני מתמלאת הערצה. הן לא התייאשו והמשיכו לדחוף לקידום שש הנקודות. והצליחו לקדם לא מעט נושאים שקשורים לשוויון ולשלום, גם בתקופות בהן נדמה היה שיש דברים דחופים יותר על השולחן.

מאז הכנס בבריטניה עברו יותר משישים שנים, ומאז המלחמה בעזה שש שנים. לא ניתן לדעת מתי משברים או מלחמות נגמרות, אבל כנשים אנחנו לא יכולות לחכות שיסתיימו על מנת להילחם על מה שאנחנו מאמינות בו, וליצור שינוי.

למאמרים נוספים על "נשים עושות שלום" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: רז קופר אדר. תמונה של ליידי רונדה: צלם לא ידוע, ויקישיתוף. תמונה מפעילות נשים עושות שלום: "נשים עושות שלום"

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    אירית פילמוס

    ארנה רז כתבה מצויינת, מפרסמת בפייסבוק שלי, תודה אירית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

למה מנהיגות נשית מתמודדת טוב יותר עם הקורונה?

Reading Time: 2 minutes מה משותף לניו זילנד, איסלנד, גרמניה, דנמרק ופינלנד? במדינות הללו כבר לא הולכים עם מסכות והתפרצות הקורונה בתחומן נמצאת בשליטה מלאה (או כמעט מלאה). מה עוד משותף למדינות הללו? את כולן מנהיגות נשים.