קוראת, כותבת
כמה מהתוכן שאתן צורכות נכתב על ידי נשים, ואיך זה משפיע עליכן? שירה סיטון פרידפרטיג הכינה לכן רשימת קריאה של ספרים שכולם נכתבו על ידי סופרות.
למה, לעזאזל, לא מתרגמים ספרות עיון על מיניות לעברית?
בחנויות ספרים ברחבי העולם ניתן למצוא בקלות ספרות עיון שמציעה מידע נגיש וסימפטי על מיניות. זה לא המצב בישראל. למה? ומה זה יכול ללמד אותנו על תעשיית הספרים הישראלית? ועלינו?
אשת ספר קוראת את "יומה של מיס פטיגרו"
לא בפעם הראשונה, ירדן ברקאי הביאה איתה את העדשה הפמיניסטית לקריאה. והספר "יומה של מיס פטיגרו" הוא דוגמא לכך שיש ספרים שכושלים בלתאר חיים מלאים של נשים, לא משנה כמה ננסה וכמה פוטנציאל יש בהם
ללכת בעקבות מיקה: אשת ספר קוראת את "הוא הלך בשדות"
שמו של הרומן הקלאסי מפנה את המיקוד שלנו לגיבורו, אבל בספר ישנה גם גיבורה – מיקה. ירדן ברקאי מגלה בה אישה פורצת דרך ומודל לחיקוי גם היום, ושואלת איך הצליח משה שמיר ליצור דמות נשית מורכבת כזו בישראל של שנות הארבעים?
"אשת ספר" קוראת ב"התגנבות יחידים": איפה הן הבחורות ההן?
בספר הקלאסי של יהושע קנז יש עושר רב. וגם נשים שיכולות להיות רק אימהות או מושאי אהבה עבור גברים. השבוע במדור "אשת ספר" ירדן ברקאי תוהה האם היה עדיף שלא היו בכלל נשים בספר?
אשת ספר: מהו "המיץ של המיתוסים" שכל אחת מאיתנו שותה?
דווקא גבר, אתגר קרת, הצליח לרדת לתובנות לא מדוברות, אך חשובות מאוד, של נשיות בשעות קשות. גברים משלמים את מחיר הגוף, נשים משלמות את מחיר הנפש, וכולנו שותות מיץ של מיתוסים.
אשת ספר: "העלמה מקזאן" היא בלתי נסבלת. כמו כולנו.
איך בסוף כולנו הופכות להיות אותן האימהות? ירדן ברקאי קוראת ב"העלמה מקזאן" של מאיה ערד וחושבת על משפחה ועל הסללה מגדרית בישראל
דבר שמתחפש לאהבה: המבקרים את גליה עוז לא קראו את הספר
ספרה של גליה עוז סובל מביקורת רבה מצד מעריצי עמוס עוז, נציגי המיינסטרים. האם זה מקרי שגם מדובר טקסט חתרני שמאיר תרבות שתומכת באגרסיביות גברית? כנראה שלא. תמר יחיא עם קריאה פמיניסטית ב"דבר שמתחפש לאהבה"