Reading Time: 4 minutes

"אשת ספר" קוראת ב"התגנבות יחידים": איפה הן הבחורות ההן?

בספר הקלאסי של יהושע קנז יש עושר רב. וגם נשים שיכולות להיות רק אימהות או מושאי אהבה עבור גברים. השבוע במדור "אשת ספר" ירדן ברקאי תוהה האם היה עדיף שלא היו בכלל נשים בספר?
Reading Time: 4 minutes

מאת: ירדן ברקאי

היו לי תוכניות קריאה אחרות לכיפור האחרון, אבל הספר "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, שנח על השידה שלי בחודשים האחרונים, גרם לי להרים אותו ולסיים אותו בשעה טובה. התחלתי את הספר אי שם בסמסטר א' של שנת הלימודים הקודמת, לפני שקריאה נהפכה למטלה. תוך כדי שחיפשתי את העמוד בו עצרתי תהיתי האם עוד יש בי את הילדה ההיא שאוהבת לקרוא ומוכנה להישאב לספר על אף כל מה שיש בעולם שבחוץ.

ביום כיפור הקודם, ממש לפני שהקריאה האקדמית השתלטה על חיי, הייתי בבידוד ושברתי שיא אישי של קריאת ארבעה ספרים שלמים ביום אחד. השנה שאפתי לשבור את השיא הזה, אבל פשוט לא יכולתי. "התגנבות יחידים" הוא לא ספר קצר (597 עמודים), ועל אף שאת החלק הראשון כבר סיימתי מזמן, שלושת החלקים הנותרים שאבו אותי לתוכם ולשם שינוי קראתי אותם לאט-לאט, נשאבתי לתוך חוויה של טירונים בצה"ל של שנות החמישים.

עטיפת הספר "התגנבות יחידים" בהוצאת "עם עובד"
עטיפת הספר "התגנבות יחידים" בהוצאת "עם עובד"

הספר "התגנבות יחידים", נכתב בשנת 1986, מספר על חווית הטירונות של חבורת טירונים שמגיעים לבה"ד 4, שם מנסים להפוך אותם ממקבץ אינדיבידואלים הבאים מעולמות שונים לחיילים סבירים לכל הפחות, שיוכלו להיות "ג'ובניקים" למופת. אפשר לומר כי חבורת הטירונים מייצגת תהליכים דומים שקרו בארץ ישראל באותה תקופה – קיבוץ של אנשים מתרבויות ומקומות שונים שמנסים ליצור משהו אחיד ויציב. כל סטריאוטיפ ישראלי שתוכלו לחשוב עליו נמצא בספר: קיבוצניק, ילד מושבות, סלב מקומי, עולה חדש, דתי, מזרחי, ירושלמי ועוד.

זה הכול בשבילו: אם, מאהבת, אהובה

מה לא כל כך נמצא בסיפור? נשים. הדמויות הנשיות שכן מופיעות בספר הן לרוב שוליות מאוד: אימהות החיילים מחד, דמויות נשיות אחרות שנקשרות במין ובאהבה , מאידך. רק בשביל לתת לכן כמה דוגמאות בולטות: ישנה דפנה, בת זוגתו של אלון הקיבוצניק שמשמשת מודלית לציורי העירום שלו, האישה הנשואה שאיתה אבנר מנהל רומן סודי שמתחלפת בזיווה המסתורית והפלרטטנית שבה הוא מתאהב אט-אט, יעל, בת כיתתו של מיקי שבה הוא מאוהב כבר שנים ועוד.

רק אישה אחת בספר קשורה לעולם ה"מקצועי" של החיילים. עופרה, היא מפקדת הטירוניות (שנמצאות גם הן במחנה אך לא נאמר עליהן דבר). עופרה מתוארת בעיקר באופן מיני: המבטים שהיא נועצת בחיילים ובמפקדים, הצורה שבה גופה נע במרחב ונראה על חצי ב', הפלירטוטים הסמויים שבדבריה. עופרה לא מופיעה באופן קבוע, צצה ונעלמת בגלים לאורכו של הסיפור, ואני די בטוחה שהסיפור היה יכול להחזיק גם בלעדיה. אז למה בכל זאת להכניס אותה לשם?

לא ציפיתי לראות בספר הזה דמויות נשיות גדולות במיוחד, אבל עדיין הייתה בי איזושהי אכזבה כשסיימתי את הספר. הספר הוא אינו ספר סקסי או רומנטי, הוא פסיפס מדהים של החברה הישראלית בראשיתה שפתח לי אפיקי חשיבה חדשים על התקופה של אז וגם על ימינו אנו, אז למה בכל זאת להכניס מין? עם כמה שהדבר עצוב, ייתכן שהיה עדיף כי לא היו דמויות נשיות כלל בספר, אולי הדבר עדיף מלהציגן כמושא תשוקה מינית ותו לא.

יהושע קנז,1991, צילום: מוטי קיקיון

עם זאת ועל אף כל זאת – אהבתי מאוד את "התגנבות יחידים". מאוד. יכול להיות שזה מוריד מאחוז הפמיניסטיות שלי, עצם העובדה שנהניתי כל כך מספר שמציג נשים בצורה שתיארתי. אני גם לא מתכוונת לנסות לתת כאן תשובה לשאלה העתיקה  "האם יש להתחשב בזמן בו נכתב הספר או בזמן בו העלילה מתרחשת ומכך לסלוח לו על דברים מסוימים"? קטונתי.

לצד הפגמים הפמיניסטים שבו, אני חושבת שיש לספר מקום חשוב ביצירה הישראלית, אפילו מקום יותר גדול מזה שהוא זכה לו עד כה. יגאל אלון אמר פעם "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הספר מתאר מציאות ארצ-ישראלית ריאליסטית לתקופה ועל אף השפה הארכאית, המשפטים הארוכים והמושגים הישנים ששזורים בו אני בטוחה שכל קוראת תוכל להנות ממנו ותוכל למצוא בו חלקים גדולים גם מהישראליות של היום.

הכוח הנשי נמצא בידיים המחבקות של האימהות

כעת, לקראת הסוף, אני רוצה להסתייג. על אף שיש בי טענות כלפי האופן שבו קנז מציג את הנערות הצעירות בספר, אני חושבת שמצאתי בו את הסצנה הכי יפה בשפה העברית שמתארת את הקשר בין אמא לבן. לקראת סוף החלק הראשון של הספר, אימו ואחותו של רחמים, חייל ממוצא מזרחי, באות לבקרו בבסיס ומביאות לו אוכל לחג. רחמים, שחושש מעונש ואף מובך מהגעתן המפתיעה, אומר להן דברים שהמספר לא שומע. תוך כדי דיבור רחמים בועט בסל שהביאו עימן ומעיף את תכולתו לכל עבר.

לאחר מספר רגעים, התמונה משתנה לחלוטין:

"פנינו ללכת, ולאחר כעשרה, עשרים צעד, הבטתי לאחור ועמדתי על מקומי. רחמים כרע על ברכיו לפני אמו, חיבק את מתניה העבים וטמן את ראשו בבטנה. [..] אמו של רחמים ליטפה את ראשו, מילמלה לו דברים בלשונם, ניסתה להקימו על רגליו, אך לא יכלה לנתקו מעליה. כתפיו רעדו, אחותו הרימה את הכומתה שלו שנפלה ארצה, ניערה מעליה את העפר והתבוננה בה ובסמל הטירון המחובר אליה. האם הוסיפה למלמל לו דברים והוא אך זקף קצת את ראשו, טילטלו לצדדים באומר: לא, לא, ושוב נרכן ראשו ונצמד אל בטנה". (עמ' 212).

דמותו של רחמים, הנער שקורס אל מול מותניה של אימו, שונה בתכלית מדמות הנער החרמן ורודף האהבות שמציגים שאר הנערים בספר. רחמים אינו רודף שמלות אלא נופל ככלים שהוא עצמו שבר אל מול אימו, נותן לה את הכוח. מעניין לשים את התמונה היפה הזו אל מול הייצוג הנשי ששורר בשאר הספר – האם הדברים מסתדרים? האם רק ברגע שאישה נהפכת לאם היא חומקת מהכותרת האכזרית של אובייקט מיני? האם בשנות החמישים להיות אימא היה יותר נחשב מלהיות אישה? האם זה ככה גם היום?

הספר "התגנבות יחידים" יצא לאור בהוצאת "עם עובד" 

(*) "אשת ספר" הוא מדור הספרים של "פוליטיקלי קוראת". ירדן ברקאי היא סטודנטית לכתיבה יוצרת ומגדר באוניברסיטת תל אביב ומאוד אוהבת ספרים. בטור "אשת ספר" היא מעבירה את המחשבות שלה על ספרים שיכולים לפתח לנו את המחשבה על מגדר, נשיות, אימהות, חברה ועוד. מוזמנות להצטרף למסע כתוב 🙂 

לכל הטורים במדור "אשת ספר" לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: מתוך הסרט "התגנבות יחידים"

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

עוזרת בית תמונת קידום

"עוזרת בית" בנטפליקס לא מנקה את עוולי ה"אימהות השקופה"

Reading Time: 5 minutes בחברה ובמדיה יש נטייה להפוך את האימהות למשרה נשית שקופה וטבעית, בצורה שמבטלת את עבודת ההורות היומיומית של רובנו, ממשטרת ומענישה אותנו. מ"בנות גילמור" ועד "עוזרת בית": מדוע אתגרי החיים שלנו לא מגיעים לנטפליקס?

קראי עוד »

"אמרו לי שצריך לבדוק את זה" – על סרטן השד והבירוקרטיה הרפואית

Reading Time: 5 minutes בגיל 30 הרגישה עלמה גלית גוש בשד. אחרי שהפנימה את הקמפיין על "גילוי מוקדם", היא מיהרה לרופא. משם, החלה מסכת ארוכה של בירוקרטיה מתישה – בנתיים, הגוש גדל. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד והוא טומן בחובו שאלה – האם הגיע הזמן להשקיע פחות אנרגיה בהעלאת מודעות ויותר אנרגיה בהנגשה ובקיצור הליכי האבחון?

קראי עוד »