מאת: ירדן ברקאי

הספר "יומה של מיס פטיגרו" ישב על השידה שלי במשך חודשים רבים, מתחנן שאקרא אותו ואתן לו את תשומת הלב שמגיעה לו. אני מודה, קשה להגיע לקריאת ספרים בתוך השגרה הצפופה של סטודנטית ממוצעת, וכל לילה הלכתי לישון עם תחושת אשמה ומחשבת שווא שאומרת "מחר ארים אותו ואקרא". דווקא עכשיו בתקופת המבחנים הרגשתי שאני צריכה הפסקה מהלימודים, לברוח קצת לעולם אחר שלא מבקש ממני לזכור תיאוריות פמיניסטיות בעל פה ולנתח יצירות מופת לעומק (למרות שבתכל'ס, זה קצת מה שאני עושה עכשיו).

אז כשכבר הרמתי את הספר, התחננתי בפניו: "בבקשה תהיה קליל, אין לי כוח למשהו כבד מדי עכשיו." הוא נענה לתפילותיי וסיימתי את "יומה של מיס פטיגרו" בתוך פחות מיום של קריאה רציפה. כשסיימתי את לקרוא בו חשבתי לעצמי שהספר הזה הוא בסך הכל ספר חמוד ו"לא מזיק", אבל אז חזרתי לעמוד האחרון נזכרתי שאין דבר כזה ספר לא מזיק. כל ספר נועד להזיז משהו, לגרום לקוראות שלו לצאת עם מחשבה כלשהי על העולם או על תופעה מסוימת, ו"יומה של מיס פטיגרו" לא שונה מכל ספר אחר.

עוד לפני שאני מתחילה לדבר על הספר, בואו נעשה תרגיל מחשבתי קצר. קראו את הקטע הקצר מתוך הספר ותשאלו את עצמכן – מה דעתכן על הנשים המתוארות בקטע? מה מעסיק אותן? האם הייתן מתארות אותן כמעצימות? האם אתן קוראות כאן עוצמה של חיבור נשי?

"הן לקחו אותה לחדר השינה. היא התרחצה במהירות בזמן שמיס דובארי ומיס לאפוס התרכזו במלתחה של מיס לאפוס. היא לבשה תחתונית משי שמיס לאפוס הכינה לה. אף פעם בחייה היא לא לבשה תחתונית ממשי אמיתי. היא מיד גרמה לה להרגיש אחרת. היא הרגישה נהדר, נועזת, מוכנה לכל דבר. היא השאירה את היסוסיה מאחור לצד בגדי הצמר תוצרת בית שלה. הפסיכולוגיה של תחתוניות משי עדיין לא נחקרה ביסודיות, חשבה מיס פטיגרו בשמחה. היא חזרה אל חדר השינה כמו נערה לפני הנשף הראשון שלה. אפילו רגליה, שהיו חשופות ברובן תחת שולי התחרה של התחתונית הקצרה, לא העלו סומק על פניה." (עמ' 114).

נחזור לזה עוד מעט, אחרי שאספר לכן ש"יומה של מיס פטיגרו", מאת ויניפרד ווטסון, נכתב אי שם באנגליה של שנת 1938, כשחשבו שהייתה רק מלחמת עולם אחת ומעמד הנשים עוד בחן את מקומו בעולם. הספר עוקב אחרי יום בחייה של מיס גווינביר פטיגרו, אומנת מבוגרת לא מוצלחת במיוחד שנשלחת בטעות אל ביתה של דליסיה לאפוס, זמרת ברים צעירה שמכניסה את מיס פטיגרו לעולמה הצעיר והתוסס שמלא בחוויות, אנשים והתנהגויות שהיא לא הכירה לפני כן. יחד הן עוברות יום מלא תהפוכות. מיס פטיגרו זוכה להצצה לחיי הצעירים, הנהנתנים, בעלי המעמד החברתי שהיא יכלה רק לחלום עליהם, תוך כדי שהיא עוזרת למיס לאפוס להתמודד עם המחזרים שלה ולבחור את ה"מושלם" ביותר.

ניסיון הקריאה הפמיניסטי. ושברו.

הספר אמנם קליל ואפילו כיפי לקריאה, אבל הותיר אותי חסרת מנוחה. המשחק העדין בין ההתעסקויות הטיפשיות לכאורה של הדמויות ובין הנושאים המורכבים שהספר כן נוגע בהם (מעמדות, מצבים כלכלי, אלימות בזוגיות, דימויי גוף, אהבה בגיל מאוחר ועוד) מתעתע בך במהלך הקריאה. את לא מרגישה כאילו עברת עכשיו מסע שלם עם הספר, אך כשאת חושבת עליו בדיעבד את מבינה שעברת עולם ומלואו.

אם לסכם במילה אחת את התחושה שאיתה יצאתי מהקריאה – בלבול. מצד אחד מדובר בספר קליל שאפשר לקרוא בישיבה אחת, ששואב אותך אל תוך העולם שהוא מצייר וגורם לך לחשוב שגם את נמצאת כרגע בסצנת חיי הלילה וההוללות של שנות ה-30 המאוחרות. מצד שני, הספר הזה מציג נקודת מבט מעוררת מחשבה מבחינה פמיניסטית. הוא מציב במרכזו שתי נשים שמעשירות אחת את השנייה בידע שיש להן על העולם, הן החומרי והן המחשבתי. ואז, מצד שלישי, אנחנו מגלות שלהדדיות המעשירה ולסולידריות הנשית המעצימה יש מספר מילים מוגבל. הספר עוסק כולו בהתאמה והכוונה של מיס פטיגרו אל תוך עולם הצעירים, שמסתבר שעוסק רק במחזרים גברים ובגדי משי.

כפמיניסטית, אני רוצה לנסות וללכת עם הקריאה השנייה, חיפוש מוכר שקורה לרבות מאיתנו בימים אלו. על פני השטח, ניתן לחשוב על הספר הזה כמספר על החיבור הלא צפוי בין שתי נשים והמאבק שלהן להבין יחד מיהו הגבר המתאים ביותר עבור הגברת הצעירה. ברובד העמוק יותר של הספר, אני חושבת שהגברים בכלל לא משחקים בו תפקיד מרכזי.

זהו סיפור על שתי נשים, שלמרבה הקלישאה חיות באותה סביבה אך בשני "עולמות" שונים. הן מאחדות כוחות באופן לא צפוי על מנת לגלות את הכוחות הנסתרים שיש בכל אחת מהן. מיס פטיגרו מוכיחה את עצמה כבעלת הומור ותחכום, כחברה מצוינת, כאשת חברה גבוהה לא רעה בכלל, ואפילו כאישה יפה ומחוזרת! מיס לאפוס מוכיחה את עצמה כבעלת לב חכם, שכל גדול יותר ממה שיוחס לה, ולומדת שתמיד טוב להקשיב ללב שלך.

"היא הייתה במצב של שכרות נפשית. אף אחת לא דיברה איתה כך מעולם. עצם המוזרות של שיחתן שילחה ריטוטי עונג במורד עמוד השדרה שלה. במחשבה שנייה, איש מעולם לא טרח לדבר איתה על משהו. לא במובן האישי. אבל הנשים האלה! הן פותחות את הלב. הן מתוודות בפניה. היא אחת מהן. הדרך המטלטלת שבה הן התייחסו אליה, כאילו הדבר מובן מאליו, היא שהעירה כל עצב בגובה. שום הפתעה, הן רק אומרות 'שלום' ואת כבר אחת מהן. ולא אכפת להן מה המעמד שלך, ומי מהשפחה שלך, ומה היתרה שלך בבנק. בכל חייה הבודדים מיס פטיגרו לא הבינה כמה היא בודדה, עד עכשיו, כשלמשך יום אחד כבר לא הרגישה בודדה." (עמ' 89).

קשה לי להאמין שב-1938 כל עולמן של נשים היה מורכב ממסיבות

לצערי, ניסיון הקריאה הפמיניסטי לא עבד לי. אני לא חושבת שאפשר להסתכל על הספר הזה כספר פמיניסטי שחוגג את כוח הנשיות. לא כל ספר צריך למלא את התפקיד הזה, אבל אני חושבת שבהחלט הייתה כאן הזדמנות להשמיע קול אחר. קשה לי להאמין שב-1938 כל עולמן של נשים היה מורכב ממסיבות ומהעיסוק בשאלה כיצד הגברים תופסים אותן ומחזרים אחריהן. אני יודעת שזה מה שהמדיה רוצה שנחשוב, אבל לי קשה להאמין.

לאורך כל הסיפור הייתה חסרה לי כניסה אמיתית לעומק של הדברים, לפירוט נרחב יותר על החיים הקודמים של מיס פטיגרו לפני אותו יום ביזארי, על הקשיים הקודמים של מיס לאפוס, על הקושי שמגיע עם חיבור נשי שונה. מוזמנות לקרוא לי פמיניסטית טרחנית, אבל הייתה חסרה לי הכניסה לפרטים הכאובים יותר. בספרות כמו בחיים – מתוך הכאב יוצא האור הכי גדול. לספר הזה הייתה הזדמנות להאיר באור פרוז'קטורים עז, אבל בעקבות הנגיעה הקלושה בנושאים החבויים בו הוא מאיר בקושי באור נר דקיק.

אני חושבת שאולי הדבר שהעציב אותי ביותר בכל הספר הזה הוא סופו. מבלי לעשות ספוילרים אגיד שהמשפט שסוגר את הספר עושה בעיניי עוול לכל המילים היפות והמהפנטות שהגיעו לפניו. הוא מסית את תשומת הלב מהקונפליקטים המרובים שעוברים על הדמויות וממקד אותנו בהבנת החשיבות של גבר בחיי אישה. נכון שהגברים והמחזרים לא מפסיקים להופיע ולהציץ מכל פינה בספר (ובינינו, הם אפילו טיפה מפריעים לזרימה היפה של הסיפור), אבל השורה התחתונה של הספר ממש לא נגמרת שם.

לטורים נוספים של "אשת ספר" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: כריכת הספר "יומה של מיס פטיגרו" בהוצאת "הכורסא"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.