הוא הלך בשדות: הצגה בבית לסין

ללכת בעקבות מיקה: אשת ספר קוראת את "הוא הלך בשדות"

שמו של הרומן הקלאסי מפנה את המיקוד שלנו לגיבורו, אבל בספר ישנה גם גיבורה - מיקה. ירדן ברקאי מגלה בה אישה פורצת דרך ומודל לחיקוי גם היום, ושואלת איך הצליח משה שמיר ליצור דמות נשית מורכבת כזו בישראל של שנות הארבעים?
Reading Time: 4 minutes

לכל תלמידת מגמת תיאטרון של השנים האחרונות יצא להיתקל במחזה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. לי יש זיכרון עמום מכיתה י', של חבורה ישובה בכיסאות בצורת ח' ואנחנו מקריאים בינינו את המחזה בקולות דרמטיים של ילדים שפעם ראשונה אשכרה פוגשים מול העיניים שלהם מחזה מודפס. בוודאי יצא לכן להיתקל ביצירה זו באולמות התיאטרון, ואפילו בהפקה קולנועית בכיכובו של אסי דיין כדמות הגברית המובילה, אך רבות לא יודעות שהיצירה המקורית הייתה רומן, גם הוא פרי עטו של משה שמיר. הרומן "הוא הלך בשדות", שפורסם לראשונה בשנת 1947, נחשב לאחד מאבני היסוד של היצירה הספרותית הישראלית, ולא בכדי.

הרומן מגולל את סיפורו של אורי, פלמ"חניק מהולל והילד הראשון של הקיבוץ. הרומן נפתח בחזרתו של אורי אל ביתו לאחר תקופה ממושכת, אז הוא מגלה את השינויים הרבים שהתרחשו בקיבוץ ובתוך ביתו: הוריו נפרדים, אימו עברה לגור עם גבר זר בקיבוץ, אביו הצטרף לצבא הבריטי ולקיבוץ הצטרפו אנשים חדשים שהוא אינו מכיר. ככל שהרומן מתקדם אורי לומד להסתגל אל המצב החדש, אל המבנה המשפחתי השונה ומכיר את האנשים החדשים שנכנסים לחייו בעל כורחו, ובראשם מיקה.

עטיפת הספר "הוא הלך בשדות", עם עובד 2006
כריכת הספר "הוא הלך בשדות", בהוצאה מחודשת של עם עובד 2006

מיקה היא אחת מילדי טהראן, אותה קבוצה של ילדים ניצולי שואה שהגיעו ארצה מפולין דרך אירן. אביו של אורי, ווילי, היה המדריך שלה במסע המפרך ארצה והיא באה בעקבותיו אל הקיבוץ. כאשר אורי ומיקה נפגשים נוצר ביניהם חיבור והם מתאהבים. מערכת היחסים של השניים הולכת ומתהדקת לאורך הרומן, עד שאורי מוזעק לפעילות של הפלמ"ח ונאלץ לעזוב את הקיבוץ. לאחר שהוא עוזב, מתגלה כי מיקה בהריון עם ילדו של אורי וכי הוא אינו יודע על כך. מיקה מחליטה שברצונה לבצע הפלה מכיוון שהיא לא מאמינה בעתיד הקשר שלה עם אורי ולא מעוניינת לכפות את עצמה עליו.

סופו של הרומן עצוב. בשעה שמיקה נמצאת בדרכה לחיפה על מנת לבצע את ההפלה, אורי נהרג מפיצוץ רימון במהלך פעילות. אביו של אורי ממהר לחיפה על מנת לעצור את מיקה בטרם תעבור את הפרוצדורה. הוא מוצא אותה עדיין הרה לאחר שהחליטה כי יש לה אמון בקשר וכי היא רוצה להשאיר את התינוק, מבלי שהיא יודעת את גורלו של אורי. סופו של הרומן ממש מצמרר, כאשר הקוראות מודעות לעתיד השחור שעומד לרדת על מיקה וילדה, והרומן נגמר במילים אלה:

 "למה באת בכלל? לא היית מוכרח לבוא? בעצמי ראיתי שלא אוכל. עכשיו נחזור. וילי מה זה מה קרה לך? אורי כבר בבית? אנחנו נהיה בסדר וילי".

לא משנה מה אומרים עליה, מיקה הולכת בדרכה  

יצא לי לחזור אל "הוא הלך בשדות" מספר פעמים, גם במסגרות לימודית וגם בזמני הפנוי, ובכל קריאה מחדש משהו בי מתרגש מחדש. הרומן מלא בסיפורים צדדים ומעניינים ביותר, אבל הדמות שהכי מרגשת אותי בכל קריאה מחדש היא דמותה של מיקה. אולי זו התרגשות של מישהי שקצת בקיאה ויודעת כמה נדיר היה למצוא דמות נשית כה עגולה ומורכבת בתחילת הספרות העברית, ואולי זו אותה התרגשות ראשונית שהרגשתי שאחזתי את המחזה לראשונה, אבל היא בהחלט נוכחת.

על אף שמו הזכרי של הרומן, בעיניי הדמות הראשית בו היא דווקא מיקה. היא זו שמלווה את אורי לכל אורכו מרגע המפגש, היא זו שמלמדת אותו על החיים שמחוץ לקיבוץ, על אהבה, על מין ואת כל מה שהוא לא יודע. לא פעם במהלך הרומן דמויות אחרות מתארות את מיקה כ"מבוגרת" מדי בשביל אורי מהבחינה הרגשית, והם לא בהכרח טועים. החיים של אורי ומיקה היו שונים לחלוטין עד הרגע שבו נפגשו, ולא בטוח כי ילדה ניצולת שואה וזוועות יכולה להתחבר ולהבין את עולמו של ילד קיבוץ צברי, אך בעולם של הרומן זה אפשרי.

לאורך הרומן, כמעט כל פעולה של מיקה מלווה בלגלוג ובתהייה של בני הקיבוץ, שופטים כל צעד שלה וכל פעולה שהיא מבצעת: מדברים עליה מאוחרי גבה וממציאים מעשיות על דרכה ארצה, ממציאים מאהבים שלא היו ולא נבראו, מעבירים ביקורת על כך שהיא עם אורי, מפיצים את סודותיה ברבים – אך היא בשלה. לאורך הרומן כולו, מיקה מנסה לעשות את הדברים הטובים ביותר בשבילה, ולא בשביל אף אחד אחר, ומלמדת אותנו שיעור שאנחנו צריכות ללמוד גם היום.

זה לא סוד שמעמד האישה בתקופת שנות הארבעים של המאה הקודמת לא היה מזהיר, מה שהופך לדעתי את הדמות הזו לפורצת דרך. אני מאמינה ששמיר, שחי וכתב את הרומן באותן שנים, כנראה ראה את המגבלות שהיו על הנשים של התקופה, כפי שראה את המגבלות על שאר האנשים בחברה, ויצר מתוכן דמות חתרנית ויוצאת דופן. היכולת שלו לקחת את העולם שהוא חווה במציאות ולסרוג לתוכו דמות נשית שפורצת מוסכמות ואת המחשבות הקטנוניות של בני הארץ היא מדהימה בעיניי.

הדמות של מיקה נותרת לא מפוענחת מהרבה בחינות. אנחנו לא יודעות אילו דברים היא בדיוק עברה בארץ מוצאה ובדרכה ארצה, אנחנו לא יודעות איך היו חייה טרם הזוועות והדבר נותר ללא מענה לא רק עבורנו אלא גם לדמויות האחרות. מיקה היא חידה לקוראות ולדמויות ברומן כאחד, ובכך גם גדולתה. דמותה יכלה להישאר שטחית ורדודה, להתרכז רק ביופייה או רק בגופה שנושא את ילדו של הילד הראשון של הקיבוץ, אך שמיר בחר שלא לעשות כן.

אני רוצה לנצל את סוף הטור על מנת להגיד למשה שמיר תודה. גם אם הוא לא התכוון לכך, הוא היה מהראשונים שנתן קול גדול, בעברית, לאישה מורכבת. תודה על כך שהוא נתן למיקה כל כך הרבה מקום ברומן שלו, מקום שאני בטוחה שהיא לא הייתה מקבלת כמוהו בחיים עצמם, על כך שהוא נתן לה מקום כלשהו בשליטה על גופה ועל חייה. הדבר לא היה מובן מאליו אז, ובמובנים מסוימים הוא לא מובן מאליו עד היום.

(*) "אשת ספר" הוא מדור הספרים של "פוליטיקלי קוראת". ירדן ברקאי היא סטודנטית לכתיבה יוצרת ומגדר באוניברסיטת תל אביב ומאוד אוהבת ספרים. בטור "אשת ספר" היא מעבירה את המחשבות שלה על ספרים שיכולים לפתח לנו את המחשבה על מגדר, נשיות, אימהות, חברה ועוד. מוזמנות להצטרף למסע כתוב 🙂 

לכל הטורים במדור "אשת ספר" לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: מתוך ההצגה "הוא הלך בשדות" בתיאטרון בית לסין

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: