הסיפור של וליד בדוויה

בשנתיים וחצי האחרונות האלימות והפשיעה בחברה הערבית שוברות שיאים. זה  לא גל אלימות, גם לא התלקחות רגעית. זו מגפה אלימה שהפכה לשגרה של אוכלוסייה שלמה. בכל יום עוד כותרות, בכל יום עוד נרצחים: נשים, ילדים, גברים תמימים. מאז תחילת 2023 נרשמה עלייה עקבית במספר הנרצחים, לא רק בחברה הערבית, אך בעיקר בקרבה. מציאות בלתי נתפסת, שהמדינה בוחרת יום יום להתעלם ממנה.

האלימות אינה אירוע מקרי, אלא תוצר מובהק של הזנחה מתמשכת ואכיפה בררנית שהפכו רבות מהערים הערביות לשטחי הפקר. נצרת, טירה, רמלה ואום אל-פאחם הפכו למוקדי פשיעה מדממים.

בשנת 2022 נרצחו 116 אזרחיםות ערביםות. תוך שנה בלבד, זינק נתון זה במעל ל-110%. 244 נרצחים נספרו בסוף שנת 2023. בשנת 2024 נרצח מספר דומה. 230 בני ובנות אדם.

העיר לוד ממשיכה לשאת בנטל כבד. בשנת 2023 ובשנת 2024 נצבה ביחד עם נצרת בצמרת רשימת הישובים הנפגעים, עם 17 קורבנות. נכון לנובמבר 2025, נרצחו כאן כבר 15 א.נשים. ברמלה נרצחו כבר 11 א.נשים ובטירה, אום אל-פאחם, רהט וערערה נרצחו 8 קורבנות בכל עיר.

מאחורי הסטטיסטיקה ומאחורי הכשל המערכתי עומדים אנשים שהפכו לקורבנות המגפה. אחת מהן היא הודא בדוויה מלוד שאיבדה את בעלה וליד באוגוסט האחרון.

וליד (בן 31), והודא (בת 30) נשואים מזה עשור, ביחד גידלו 3 ילדים בני 6, 8 ושנה אחת. וליד עבד בשנים האחרונות בעסק המשפחתי, לאחר שעזב את עבודתו במערך הכבאות. וליד, דמות מוכרת ואהובה בלוד, נרצח ביציאה מהמסגד על ידי שני צעירים רכובים על קורקינט, באזור מרושת מצלמות. ככל הנראה בטעות בזיהוי. הפשע כולו תועד והופץ ברשתות החברתיות, אך למרות זאת, עד עכשיו איש לא נעצר.

״הוא היה אהבת חיי״, מספרת הודא בכאב. הוא היה בן זוג מושלם, אבא מושלם, בן מושלם להורים שלו ושכן טוב, לא משנה איפה הוא הסתובב הוא תמיד השאיר חותם טוב״.

וליד והודא הכירו בבית הספר היסודי. בכיתה ח', במסיבת יום הולדת של חברה משותפת, אמר לה "את תהיי אשתי". משם הכל היסטוריה. השניים נישאו בגיל צעיר, עבדו קשה, עברו לבית חדש ובנו משפחה לתפארת עם שלושה ילדים קטנים.

בשנה האחרונה תכננו להרחיב את המשפחה וביחד, לטייל בעולם. "היינו בשיא האושר שלנו", משתפת הודא. אך באוגוסט האחרון הכל נקטע.

יום הרצח החל בצורה שגרתית: ״התעסקתי כל היום בבית הספר של הילד הקטן שלי", מספרת הודא, "וליד שלח לי חיזוקים שהוא סומך עליי שאעשה את הבחירות הנכונות עבור הבנים שלנו״. הודא חזרה מהעבודה, וליד החזיר את הילדים מחוג שחייה.

"הכנתי עוגה עם אחד הילדים", מספרת הודא. "וליד הגיע והתערב לנו, הוא אהב להתערב בהכל". אחרי שסיימו להכין את העוגה, השכיב וליד את הילדים לישון. "מסיים להתפלל ומגיע הביתה", שלח לה הודעה אחרי שהילדים נרדמו והוא יצא לתפילת הערב במסגד.

זמן קצר אחרי אותה הודעה, החל הטלפון של הודא לצלצל ללא הפסקה. תחושת בטן רעה הכתה בה. היא ראתה דיווחים על אירוע קשה בלוד, אך סירבה להאמין. היא חייגה לוליד, שלא ענה לטלפון. אז, החליטה לנסוע לבית החולים, שם התבררה לה התמונה המלאה והאכזרית. ״פגשתי פרמדיק שהכיר אותי ואת וליד, הסתכלתי על הנעליים שלו, הן היו אמורות להיות לבנות והן היו מגואלות בדם״, היא משחזרת בכאב.

וליד, דמות אהובה, נורמטיבית, ללא עבר פלילי או אויבים, נרצח בדם קר. איש במשפחתו אינו מסובך, ועד היום איש לא מבין מדוע נקטפו חייו. מותו ממחיש כיצד במציאות של שטחי הפקר, רצח איננו רק תוצאה של סכסוכים, אלא מחיר שכל אזרח תמים עלול לשלם.

מאז הרצח, חייה של הודא הפכו למאבק בלתי פוסק למען צדק, בעודה נתקלת בקיר של אטימות ואוזלת יד מטעם הרשויות, פעם אחר פעם. "חסרה לי התמיכה שלו. חסר לי העידוד. חסר לי להרגיש שהוא תומך בי, שהוא איתי, שהוא מאמין בי, גאה בי", היא משתפת.  "קשה לי שהוא לא כאן איתי בבית עם הילדים. נשארתי עם שלושה ילדים קטנים״.

עד היום, ארבעה חודשים אחרי הרצח, לא נתפס אף חשוד במעשה. "בהתחלה רדפתי אחרי המשטרה", מספרה הודא. "שאלתי אם יש עלי איום, אם יש איום על הילדים שלי. אמרו לי שלא". למרות זאת, כל עוד לא יתפסו הרוצחים של בעלה, הודא לא תוכל להרגיש בטוחה. "איך בעיר שמרושתת במצלמות, אתם לא תופסים את הרוצח?" היא שואלת בכאב. "הסרטון דלף לרשת וכולם ראו אותו – ועדיין אין עצורים. איך זה יכול להיות?".

הנתונים מדברים בעד עצמם ומצביעים על כישלון מערכתי חמור: אחוז הפענוח של פשעים אלימים בחברה הערבית עומד על 10% בלבד (לעומת 70% ממקרי הפשיעה בחברה הכללית). פער עצום זה, כמעט בלתי נתפס, מעיד על כשל מתמשך באחד מתפקידיה הבסיסיים ביותר של המדינה – להגן על חיי אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.

תחושת האפליה וההזנחה מקבלת משנה תוקף כשמסתכלים על אירועים דומים בסביבה הקרובה. הודא מתארת מקרה דקירה שהתרחש בשכונה סמוכה למקום מגוריה: ״היהודי שנדקר אמר שהדוקר ערבי וזה אירוע טרור, ומיד הקפיצו מסוקים וכוחות לרחוב. עשו סגר על שתי שכונות בשביל למצוא את הדוקר״. לבסוף, התברר שהדוקר גם הוא יהודי, ולא מדובר באירוע טרור. אך הנחישות והמהירות של המערכת מדברות בעד עצמן. והן בולטות במיוחד אל מול הדממה הרועמת סביב רצח בעלה של הודא, וליד.

הפער הבלתי נתפס הזה בתגובת המשטרה, שמשתנה כמעט מיידית בהתאם לזהות הקורבן, החשוד והרקע, הוא הוכחה כואבת לחוסר השוויון בערך חיי אדם במדינה, וממחיש מדוע תחושת חוסר האמון כל כך רווחת.

״אני רוצה להגיע לאמת ואני רוצה להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו ובכלל״, מסכמת הודא בנחישות, למרות הכאב העצום. ״כי אם מישהו כמו וליד נרצח, אז כל אחד יכול להירצח. אי אפשר לנרמל רצח״. הודא, שנותרה לבד עם שלושה יתומים קטנים, נאבקת לא רק על צדק עבור בעלה, אלא על עתיד שבו ילדים לא יצטרכו להתייתם מאבותיהם בגלל אלימות חסרת מעצורים ואדישות ממסדית. קריאתה היא קריאה לכולנו: לעצור את המגפה הזו לפני שהיא גובה קורבנות נוספים.