לעמוד הראשי של הפרויקט
מאת: מיכל שומן
חזרתי הביתה אחרי ארבעה ימים בבית חולים, הייתי אמורה לחזור אחרי שלושה. הלידה עצמה הייתה קלה וזה באמת הדבר שהכי פחדתי ממנו, לא חשבתי על מה יהיה אחר כך, מה שהתגלה כדבר המפחיד באמת. זה התחיל בכך שהייתה לי צניחת המוגלובין, והסתובבתי כזומבי טרוט עיניים ברחבי המחלקה, רק אחרי שנתנו לי עירוי ברזל יכולתי לשוב הביתה. זה היה השבוע הראשון של ינואר, גשום וקר וצריך לחמם את הדירה, דירה ישנה עם קווי מתח ישנים. ברגע שהדלקנו שני רדיאטורים בו זמנית- פוף, הפסקת חשמל. סיוט.
כל המשפחה של בן זוגי ושלי מתרוצצת בבית, אני עם חזה גדוש וכואב וכל החלק התחתון שורף ורק חושבת לעצמי, אז מה עכשיו? איך אעשה את זה לבד אחרי שכולם ילכו? חיתול אני לא יודעת להחליף, מעולם לא טרחתי להתאמן, ובעיקר- אלוהים אדירים, אני לא מאמינה שזה לכל החיים! מעכשיו אצטרך לטפל במישהו לכל החיים! תחושת האחריות היממה אותי, ניסיתי לישון אבל חוויתי התקף חרדה, זה כאילו לא רק הלב אלא כל גופי דפק. בראשי הדהד השיר "הגולה" של דודו טסה: "איך כולם נוסעים להם, מקומות שמורים ולי אין לאן לחזור". כל זה למרות שהייתי בבית. הייתי בבית אבל כל כך פחדתי שיעלם לי הבית, ועם זאת פחדתי שלא יהיה לי יותר חופש בחיים. אם עד שילדתי היו לי בראש פנטזיות חמודות כמו ההופעות שאלך אליהם עם בני, הקליפים שנצלם, התחפושות שנלבש, פארק השעשועים ורכבות ההרים, אחרי שנולד רק חשבתי: "איך אני עושה שהיצור חסר הישע הזה יישאר בחיים"?
אמי ובן זוגי היו איתי שבוע וחצי, ולאחר מכן כשנאלצו לחזור לעבודה, בכל יום באו חברים/ות אחרים/ות. במשך חודש שלם לא הייתי לבד כי פחדתי להישאר לבד והייתי ברת מזל מספיק בשביל שיהיו אנשים לצדי. לאט לאט התחלתי לעכל ולהתרגל יחסית למצב החדש, זה עזר שהיה לי תינוק נוח שישן די הרבה וצרח די מעט. התחלתי ליהנות ב"חופשת הלידה" והדברים היחידים שטרדו את מנוחתי זה מי יטפל בו כשאחזור לעבוד. גם שם הסתדרתי בסוף. נורא פחדתי מדיכאון שאחרי לידה, בחודש הראשון חשבתי שאני זולגת לכיוון אבל בזכות תמיכה הצלחתי לחמוק מזה. הפחד ותחושת האחריות שהרגשתי בהתחלה, חשבתי שזה יהיה בי בכל רגע ורגע, ישתק ויצמית אותי, זה לא קרה.
ומה עכשיו? עכשיו בני בן שנה, תחושת האחריות שם, אבל אני לא חושבת עליו בכל רגע כמו שחשבתי שיהיה, החיים שלי המשיכו, רק בצורה קצת שונה, וזה שוב הודות לעזרה גדולה של בן זוגי והמשפחות שלנו שעוזרות לנו וגם חברים טובים. זה לא מובן מאליו וזה די מדהים. לפעמים אני חושבת שאני אמא לא טובה, כי אין לי כוח, כוח לנקות ולהכין לו אוכל ולרדוף אחריו, אני עושה את זה אבל לא תמיד יש לי כוח מנטלי ופיזי. לפעמים בא לי יום אחד בשבוע להיות רווקה, להימרח על הספה ולקרוא ספר או קומיקס או לצאת לריצה או להשתכר בלי לחשוב.אני כבר לא יוצאת למסיבות רוק מאוחר בלילה פשוט כי הן מתחילות כשאני הולכת לישון. אני מתגעגעת קצת. לפעמים אני מקנאה בחברים וחברות שאין להם ילדים, סתם כי הם חופשיים/ות לעשות כרצונםן.
אבל חזרתי לפנטז, לחשוב קדימה, אני לא מתחרטת בשום צורה כי נראה לי שילדתי כשבאמת רציתי והרגשתי מוכנה, ויש לי ילד מדהים ממש, הוא קול לגמרי והוא די כל מה שרציתי. בעוד שנה וקצת הוא גם ידבר איתי משפטים שלמים ואני אוכל לקחת אותו להופעות והוא יסתכל עליי בעיניו הגדולות והיפות ויגיד לי "אמא כיף לי". ואני אחבק אותו חזק.
