הפוליטיקאיות שלא מספיקות: זה הזמן למפלגת נשים?

אתמול צלצל אלי חבר ושאל למה אין מפלגת נשים בישראל. הוא סיפר שקרא על ביצועים של נשים מנהיגות בארצות שונות בזמן משבר הקורונה, וברור לו שהן מצליחות להגיע להישגים מרשימים היכן שגברים נכשלו. הסכמתי איתו, הוא הסכים איתי, ושנינו הסכמנו שמפלגת נשים היא יזמה שיכולה לקדם נשים, יותר משיכולות החברות במפלגות השונות.

"ומה אפשר לעשות כדי לקדם יוזמה כזאת?" הוא שאל אותי. לומר את האמת, לא ידעתי בדיוק מה לענות. רק ידעתי שהיו ניסיונות בעבר להכניס מפלגת נשים לכנסת, והם לא צלחו. החלטתי לבדוק מה כבר נעשה בנושא אצלנו בישראל, בשבעים השנים האחרונות.

אתחיל עם העובדה הפשוטה: מאז הקמת המדינה, רק פעם אחת נכנסה אישה לכנסת כנציגת מפלגת נשים. זאת הייתה רחל כגן , נציגת "ויצ"ו" בכנסת הראשונה. היא כיהנה רק שנתיים, במהלכן הכנסת דחתה את ״חוק המשפחה ושוויון האישה״ שהציעה בשנת 1951. היא גם האישה היחידה, מלבד גולדה מאיר, שחתמה על מגילת העצמאות.

מאז כהונתה של כגן עברו כמעט שבעים שנים. כיצד ניתן להסביר את העובדה שמפלגות נשים או נציגותיהן לא נכנסו מאז לכנסת?  

אמרו לי פעם 'באיזה זכות את לובשת מכנסיים בכנסת'

22 שנים לאחר מכן, בבחירות לכנסת השמינית בשנת 1973, התמודדה לראשונה מפלגת ר״צ ברשות שולמית אלוני, וזכתה בשלושה מושבים. אמנם ר״צ לא הייתה מפלגת נשים, אך  התנועה הפמיניסטית תמכה באלוני במרוץ לבחירות. לכן מועמדת מטעמה, מרשה פרידמן, הפכה למספר שלוש ברשימת ר״צ ונכנסה לכנסת.

במאמרה ״מפלגות נשים בישראל – איך ולמה הודרו מהכנסת?",  בכתב העת "סוגיות חברתיות בישראל", משנת 2009,  הכותבת אסתר הרצוג מצטטת את אותה מרשה פרידמן:

"ככה זה התחיל. לאלוני לא היה שום ארגון, רק קבוצת תומכים קטנה. היא היתה זקוקה לחיילים, ואנחנו היינו ארגון שנמצא בהישג-ידה… אם תצליח להיבחר בעזרתנו, היא תפרע את חובה לפמיניזם… רות גייסה את התנועה בתל-אביב, ואני את זו של חיפה. בימים המעטים שנותרו לנו לאיסוף 1,500 חתימות, עבדנו יומם ולילה. בשעות היום עמדנו בכניסה לשופרסל במרכז הכרמל, ובלילה סבבנו בבתי-הקפה. היינו כ-15 פמיניסטיות שיצאו לרחוב, ויחד הכרנו מספיק אנשים כדי לאסוף חתימות מעל ומעבר למספר הדרוש". 

פרידמן אמרה גם שברור לה שתפקידה הוא להעלות על סדר היום נושאים פמיניסטים. אכן, בזמן כהונתה כנציגת התנועה הפמיניסטית, ניסתה פרידמן לקדם חוקים נגד אלימות כלפי נשים. הכנסת לא תמכה בה והיא לא הצליחה לעשות זאת.

בראיון ליעל ברנובסקי משנת 2007  סיפרה פרידמן על היחס המזלזל והמקטין לו זכתה בכנסת:

"התייחסו אלי בתור 'גוף זר', וגם אמרו לי פעם 'באיזה זכות את לובשת מכנסיים בכנסת'. העזתי לדבר בפומבי על הנושאים שנחשבו כשייכים לתחום פרטי בלבד, כמו הטרדות מיניות, סרטן השד או הפלות. פשוט לא היה נהוג לדבר על זה בכנסת. גם הנשים עצמן לא דיברו על הנושא הזה בכלל, בשל החשש שהן אלו שאשמות. בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה היתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך."

האחוזים שחסמו את המלחמה באלימות כלפי נשים

פרידמן קיוותה שמפלגת נשים כן תוכל לעשות זאת. לכן, ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, היא הקימה את מפלגת הנשים.

המפלגה לא הצליחה להיכנס לכנסת וקיבלה רק 5,674 קולות. הפעילות המרכזיות בה היו שושנה אלינגס, רות רזניק, תחיה בת-אורן, נורית גילת, אתי בן זיו, עמליה ברגמן, ורחל אוסטרוביץ. גם היום, אומרת פרידמן, יש עוד עבודה רבה בדרך לפמיניזם בפוליטיקה.

15 שנים עוברות, עד שנת 1992, אז נעשה ניסיון נוסף לקדם מפלגה פמיניסטית בישראל. לקראת הבחירות באותה שנה, התנועה לשיווין ייצוג נשים, ש.י.ן, הקימה מפלגת נשים. רות רזניק עמדה בראש המפלגה, ובמקום שני הייתה אסתר הרצוג. סרטון התעמולה של המפלגה עסק באלימות כלפי נשים, ומעיד על המחויבות של המפלגה והעומדות בראשה להילחם בתופעה.

אבל, גם ב-92' מפלגת הנשים לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, וקיבלה פחות מ-3,000 קולות. גם בשנת 1999 תנועת ש.י.ן ניסתה להקים מפלגת נשים שתרוץ לכנסת. בראש הרשימה עמדה הפעם אסתר הרצוג. אך בסופו של דבר הניסיון כשל והמפלגה לא התמודדה בבחירות.

כמעט עשרים שנה עברו, ולא עלה שוב הרעיון להקים מפלגת נשים. עד שבסתיו 2018 הקימה לילי וייסברגר ביחד עם חברות את מפלגת ״פשוט אהבה״. ויסברגר הייתה אקטיביסטית בתנועת "נשים עושות שלום" ושאפה להקים מפלגה עם מנהיגות נשית שתפעל לסיום הסכסוך ולשוויון אזרחי מלא. כמו הניסיונות הקודמים ב-1977 וב- 1992, גם ״פשוט אהבה״  לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

לקראת הבחירות במרץ 2020 קמה מפלגת נשים בשם "קול הנשים", בהנהגתה של ד"ר מזל שאול. מצע המפלגה עסק בכל הנושאים החשובים, לא רק לנשים אלא לחברה מתוקנת. למרות זאת, המפלגה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת ה- 23.

רות רזניק

הפוליטיקאיות שבולמות מפלגות נשים

בראיון שקיימתי עם אסתר הרצוג בשנת 2018, הסתבר שהיא עדיין מאמינה גדולה במפלגת נשים. אבל מעטות  הנשים, ואפילו הפמיניסטיות, ששותפות לדעתה. וזה נכון לא רק כיום.

היא סיפרה שלקראת הבחירות ב-1992 היא ורות רזניק נפגשו עם שולמית אלוני. הן קיוו שאלוני תתמוך ברעיון של מפלגת נשים, אבל הופתעו לשמוע  ממנה כי  תעשה הכל כדי שיכשלו. כששאלתי את הרצוג מדוע לדעתה זה קרה,  היא אמרה שאלוני עדיין כעסה על כך שמפלגת הנשים, אותה אחת שהתמודדה בשנת 1977, "לקחה" מנדט מר״צ, בצורת קולות של בוחרות.

וכך כותבת הרצוג במאמרה בכתב העת "סוגיות חברתיות בישראל", מ-2009:

״במהלך פעילותי במפלגות הנשים בבחירות 1992 ו-1999, הייתי עדה למאמציהן של מועמדות לכנסת מרשימות שונות לערער את האמון במפלגת הנשים. הן ביקרו את השתתפותה של מפלגת נשים בבחירות והשמיעו טענות שכוונו לפגוע בלגיטימיות שלה ובתפישת סיכוייה להיכנס לכנסת. הן עשו זאת מעל כל במה ציבורית אפשרית, בראיונות לתקשורת ובדיונים פומביים. היו אלו פוליטיקאיות בולטות בימין ובשמאל, אך באופן מיוחד בשמאל.

"גם ראשי ארגון הנשים נעמ"ת (המשתייך למפלגת העבודה) התנגדו למפלגות נשים. אפילו בתנועה הפמיניסטית הפגינו בוז בוטה כלפי מפלגת הנשים, כשהציגו אותה בכנס הפמיניסטי השמיני (שהשתתפו בה בעיקר נשים מהשמאל), זמן קצר לפני בחירות 1992. רות רזניק, ראש מפלגת הנשים, ספגה ביקורת קשה והושתקה במהלך פאנל פוליטי שהתקיים בכנס.״

גם מפלגת נשים שמפסידה מאפשרת ייצוג סקטוריאלי

כשמפלגת "פשוט אהבה" לא עברה את אחוז החסימה בשנת 2018, זה קרה  גם בגללי.  כפמיניסטית וכחברה ב"נשים עושות שלום" ידעתי עד כמה חשוב שמפלגת נשים תצליח להגיע לכנסת ולעשות שינוי מבפנים. אבל לא האמנתי שהמפלגה הקטנה תצליח לעבור את אחוז החסימה.

דאגתי שהקול שלי ילך לאיבוד, ולכן לא הצבעתי בשבילה. אני לא היחידה. כך  עשו גם נשים רבות אחרות שהצביעו למפלגות מוכרות. כמו  מרשה פרידמן, רות רזניק ואסתר הרצוג, גם  לילי וחברותיה למפלגה לא זכו לתמיכה ושיתוף פעולה מנשים וגם לא מפמיניסטיות. אפילו "נשים עושות שלום", אותה תנועה פוליטית אך לא מפלגתית שממנה צמחו מנהיגות התנועה, נזהרה לא לתמוך בה.

הפחד מ״בזבוז הקול״ הוא אחד מהגורמים לכך שנשים לא מצביעות לנשים. אבל נדמה לי שאסתר הרצוג  מאמינה שכדאי לקחת את הסיכון.

הרצוג מצאה שבמערכות בחירות בהן מתמודדת מפלגת נשים היה ייצוג רב יותר לנשים ברשימות שהריצו המפלגות. באותו מאמר משנת 2009 היא מביאה בתור דוגמה את בחירות 1992, בהן מפלגת הנשים אמנם לא עברה את אחוז החסימה אך באותה כנסת היה ייצוג רב יותר לנשים.

מצד שני,  אומרת הרצוג, המחיר להעדר מפלגת נשים גבוה:

״היעדרו של ייצוג נשים סקטוריאלי פירושו הדרת נושאים אלו מהעיסוק הציבורי, ובפרט מהתקצוב הממשלתי והציבורי. אין טובות מהמפלגות החרדיות כדי ללמד עד כמה ייצוג סקטוריאלי משפיע על נושאים שהם בלב החליפין הפוליטיים. ואין להתפלא על כך לאור העובדה שהדמוקרטיה הישראלית מתבססת במידה רבה על קיומן של מפלגות המייצגות אינטרסים מגזריים״.

האם כדאי לפמיניסטיות לבחור במפלגת נשים?

אם נחזור לשאלה למה אין בישראל מפלגת נשים, התשובה היא שלאורך ההיסטוריה של המדינה נשים, אפילו פמיניסטיות, לא ששו לתמוך במפלגת נשים.

אם אנחנו באמת רוצות שנשים מחויבות ומוכשרות ייצגו אותנו ויקדמו את האג'נדה שלנו, אנחנו – נשים צעירות ומבוגרות מכל האוכלוסיות ומכל קצוות הארץ – צריכות להיות הראשונות שנתמוך בהן. זה לא יקרה ללא סולידריות ומחויבות עמוקה של הנשים עצמן, ובמיוחד הפמיניסטיות.

אנחנו חייבות לשלוח נציגות פמיניסטית לכל מקום בו מתקבלות ומתבצעות החלטות: בממשל המקומי, במגזר הפרטי, בכנסת, ובממשלה: רק כך נקבל סוף סוף את מה שמגיע לנו: שוויון מלא, ייצוג ראוי , ותקציבים מכובדים.

ובקשר לאותו חבר שהוא אב לבנות בוגרות וסב לנכדים, אם הוא מאמין שיש צורך במפלגת נשים יש לשער שהרעיון כבר הפך למיינסטרים.

לכתבות נוספות בנושא נשים בפוליטיקה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: רשימת המועמדות למפלגת הנשים שרצה לבחירות בשנת 1977, אתר הספרייה הלאומית תמונה של רות רזניק: wikimedia commons