גם כתיבה דורשת כוחות נפש גדולים בתקופה הזו, והם הולכים ומתכלים. רציתי לכתוב בהרחבה על כל מיני דברים לאחרונה ולא יכולתי. על האישה מעזה שהתפרצה במילים קשות ביותר על חמאס ותומכיו בשיחת טיקטוק שארח רמזי חרזאללה, אקטיביסט עזתי שהיגר לבלגיה. במשך שבע דקות היא שופכת את מררתה על "התנועה הפאשיסטית הנאצית ששמה חמאס" ומקללת אותה, את מנהיגיה, את פעיליה ואת כל תומכיה מחוץ לרצועה (ספק כמה מהם יש כיום ברצועה). חבר מעזה כתב לי שאלה "המילים הכי מנומסות שתשמע מנשים בעזה על חמאס". חשבתי לתמלל את כל דבריה או חלקם, אבל שאלתי את עצמי מה הטעם.
או על ד"ר סלמאן א-דאיה, הדיקן לשעבר של מכללת השריעה והחוק באוניברסיטה האסלאמית של חמאס בעזה, שנחשב לאחד מחכמי ההלכה החשובים בעזה ופלסטין ותומך חמאס מובהק. א-דאיה פרסם פסק הלכה (פתוא) מפורט ביותר שבו תקף את חמאס ואת ה-7 באוקטובר, וגרר תגובות של שמחה וגם שמחה לאיד בקרב מתנגדי חמאס בעזה ובעולם הערבי. הוא חטף גם ביקורת קשה מאוד על העיתוי, שנתפס כבקשת מחילה מאוחרת מהציבור העזתי על תמיכתו בתנועה שהמיטה חורבן על עזה, והתיישרות עם השלטון הבא ברצועה, יהא אשר יהא. היו גם שראו בדבריו עדות למאבק פנימי בחמאס בין ההנהגה הנצית של התנועה, שמתקיימת בעיקר בחוץ, ומכריזה על מתנגדי המלחמה כעל כופרים, לבין ההנהגה הפרגמטית שמכירה לא רק בלגיטימיות של הביקורת על החלטות התנועה אלא גם בהבדלים בינה לבין המחשבה הסלפית הג'יהאדיסטית (למשל האיסור להכריז על מוסלמים כעל כופרים). אבל חשבתי לעצמי, מה הטעם.
רציתי לכתוב על תוכנית האירוח המפורסמת ביותר באל-ג'זירה שבה פרשן בשם נידאל א-סבע, לבנוני ממוצא פלסטיני שאביו היה ממייסדי אש"ף, קרע לגזרים את הפרשן הצבאי של הרשת, הגנרל הירדני (בדימוס) פאיז אל-דוירי, על דברי הרהב הריקים שלו. במשך שנה ישראל מוחקת את חמאס על עזה וכל תושביה, אבל אל-דוירי ממשיך לקשקש על ארגוני הגרילה, כאילו הם בכלל מסוגלים לעמוד מול הצבא הישראלי, ומהלל את ההרפתקנות הצבאית שהביאה על העם הפלסטיני את האסון הגדול ביותר מאז 1948. הפרק הזה היה כל כך לוהט שאל-ג'זירה החליטו שהם מצמצמים את התפוצה שלו ברשתות.
רציתי לכתוב בהרחבה על המכה הקשה שחטפו חמאס וחזבאללה בשיח הציבורי ודעת הקהל המקומית (בעזה ובלבנון בהתאמה), על ההתחזקות המפתיעה של מתנגדיהם של הארגונים הללו שם ובאזור, על השמחה של כל מי שחיו תחת ארגונים דכאניים או בצׅלם והשתחררו מלפיתתם, על התיעוב והזעם שהרוויחו הארגונים האלה בצדק אחרי שנים של אלימות, השתקת מתנגדים ושחיתות, ועכשיו השנאה הפכה גלויה כי מחסום הפחד נפל.
ד"ר סלמאן א-דאיה, הדיקן לשעבר של מכללת השריעה והחוק באוניברסיטה האסלאמית של חמאס בעזה
ככה נראית תעמולה
רציתי לכתוב גם על כתבת התעמולה של אוהד חמו, עיתונאי שהערכתי בעבר, שהולך לראיין אזרחים חצי מתים בעזה בעת שהם נמלטים מהנכבה הנוספת שאנחנו עושים להם. הדבר היחיד שמעניין אותו זה עד כמה העזתים שונאים את חמאס ואיפה הם היו ב-7 באוקטובר. ילד בוכה בדמעות שליש מול הפרצוף שלו ומתחנן למעט מים, והוא עדיין תקוע בחמאס. כל "עיתונאי" עם מירכאות מבין שברגע הזה אדם יאמר הכל כדי לשרוד. כל עיתונאי, בלי מירכאות, מבין שלא היה צריך אותו כדי לדעת מה קורה בעזה, מה ישראל עושה, מה חמאס עושה, מה חושבים האזרחים.
המידע זורם משם ללא הפסקה, צריך רק להיות אדם. לא סוכן של פאודה שמבקר בעזה בחסות הצבא. מה שהיה דרוש ממך זה אחוז אחד של אומץ כדי לראות ולתאר את הטיהור האתני שאנחנו עושים שם, את המלחמה חסרת הגבולות והרסן שעלתה בחייהם של עשרות אלפי חפים מפשע, שאת שרידי משפחותיהם אתה מראיין עכשיו בלי טיפת בושה כדי לשאול מה דעתם על חמאס. רציתי לכתוב על כל זה ועוד בהרחבה, אבל לא היה לי כוח.
מתוך כתבתו של אוהד חמו בקשת 12
למות בדממה
אני מצליח רק לתרגם את דבריו של הפרשן תיסיר עבד, ממבקרי ההרס והפשע והטמטום שמטביעים את כולנו, בפוסט מה – 13 בנובמבר:
"סימני יום הדין בעזה עכשיו. ההשמדה של העזתים על ידי הכיבוש היא יומיומית. נראה שהיא מתישה ומעייפת את הכיבוש. בניסיון להוכיח שהוא עדיין מנהל מלחמה הוא מפציץ קבוצות של אוהלי עקורים בהפתעה, באקראי. מסדיר נשימה וחוזר חלילה. מספר ההרוגים השגרתי הוא 50-60 נפש מדי יום. הוא כבר לא טורח אפילו לפברק אשמה של הסתתרות של פעילי חמאס בין העקורים, או האשמות אחרות. העניין איננו מצריך מאמץ נוסף. אף אחד גם לא שואל למה הם נהרגים. הסיפור חסר כל ערך. זו השמדה המונית של אזרחים עזתים.
כל העזתים מזי רעב עכשיו. הולכים לישון בבטן ריקה, או עם חצי בטן, או פחות מזה. בני המזל הצליחו להשיג מנת אוכל יבשה, או פיתה, או שריד של קופסת שימורים חסר טעם וערך תזונתי. היתר מתפתלים. יחד אתם מתפתלים גם ילדיהם.
בהתחלה הם היו חדורי תחושת נקם. הם הטילו את האשמה ואת האחריות לרעבונם על הכיבוש, הסוחרים תאבי הבצע, אונר"א, חמאס וארגוני הסיוע. עם הזמן תש כוחם ופשו המחלות בגופם הדקיק. הם כבר לא מאשימים אף אחד. הם שקטים, שבורים, מחוקים, נושאים את עיניהם המפלבלות כלפי מעלה. ואז הם מתים בדממה".
זה הדבר היחיד שיכולתי לכתוב באמת. הוא לא שלי. הוא שיקוף בעברית של הספד שנכתב בערבית על אוכלוסיה שלמה. יום יבוא ותדעו גם את זה. עד אז תמשיכו להקשיב לשידורי קול הרעם מירושלים.
הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
היחידות מהן פוטין חושש, הן הנשים הרוסיות שבעבר כבר נסעו עד לשדה הקרב כדי להחזיר הביתה את ילדיהן. לכן, הוא מייבא חיילים מצפון קוריאה, שילחמו את המלחמות שלו. ואיך זה קשור אלינו?
